אחת התופעות הבולטות של סדרות יוקרה היא בישול איטי. הסיפור נפרש בקצב מדוד, מפתח את הדמויות מעט בכל פעם, לוקח לעצמו זמן להתפעל מיופיה של שקיעה או נוף ציורי, כאילו מסמן לנו שלהפרעות קשב וריכוז אין מקום כאן. על הקצה השני של הסקאלה הדמיונית הזאת ניצבת "אופוריה". זה גם מה שמייחד ומבליט אותה כל כך בנוף הטלוויזיוני הנוכחי: היא יורה כל הזמן ומכל התותחים. 11 הדקות הראשונות של העונה השנייה (שפרק הבכורה שלה עלה היום, שני, ביס, הוט וסלקום טיוי) הן כמעט בגדר ניסוי בהקשר הזה. קחו לעצמכם רגע וחישבו על כל מה שצירוף האותיות HBO אומר לכם כצופים, כל אסוציאציה, כל בחירה אמנותית, כל מוטיב מוכר. סביר להניח שכל מה שחשבתם עליו יפציע במהלך הפתיח הזה (פלוס לפחות שלושה דברים שלא חשבתם) ובקלוז אפ.
ההקדמה הזו, אחר שנתיים וחצי של פגרה כפויה, היא הדרך של "אופוריה" לסמן שדבר לא השתנה. הסדרה - שכזכור מבוססת על הסדרה הישראלית שיצרו רון לשם ודפנה לוין עבור הוט - עדיין שוצפת, מבולבלת, סקרנית, חרמנית, חרדתית, קנאית ומאוהבת. היא יותר מדי וגם לא מספיק, היא תמשיך לשאת את כל רגשות ההתבגרות שלה על הדש, תהיה בעת ובעונה אחת שסתום ניקוז וגם הצפה רגשית, והיא תעשה זאת במקסימום דרמה, נצנצים ואיפור. כמו הדמויות שלה, היא לא מבדילה בין הודעה מבאסת מחברה וסכנת חיים ממשית - מבחינתה שתיהן דרמטיות באותה מידה. הגישה הזאת עלולה להיות תובענית מדי עבור חלק מהצופים, ונראה ש"אופוריה" חיה עם זה בשלום. או שאתם איתה, או שאתם נגדה. קשה להישאר באמצע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אף שנראו כבונוס שנוסף רק כדי למלא את החלל והגעגועים של המעריצים עד בואה של העונה השנייה, שני פרקי הספיישל המצוינים על רו (זנדאיה) וג'ולס (האנטר שייפר), חיוניים לאופן שבו אנחנו פוגשים אותן בעונה החדשה. הראשונה הידרדרה חזרה לשימוש כבד בסמים בעקבות שברון הלב של הפרידה על פסי הרכבת, והשנייה יצאה למסע שלם של גילוי עצמי רק כדי להבין שמי שחיפשה היא בדיוק מי שעזבה מלכתחילה. לצדן, גם יתר הדמויות מוצאות את עצמן בצומת דרכים: לקסי (סידני סוויני) ומאדי (אלכסה דמי) אחרי פרידות כואבות, וקאט (ברבי פריירה) אחרי שמצאה לכאורה את בן הזוג המושלם שאוהב אותה כפי שהיא. וכמובן ישנו גם נייט המתוסבך (ג'ייקוב אלורדי) ואביו הלא פחות, ופזקו (אנגוס קלאוד), סוחר הסמים השכונתי שבעקבות מאורעות סוף העונה הקודמת, הופך הרבה יותר דומיננטי כעת.
בדיוק כמו בעונה הראשונה, גם זו שאחריה מלהטטת בין קווי העלילה השונים הללו (שבעה מתוך שמונת פרקי העונה היו זמינים לביקורת הזו) וההתפתחויות הדרמטיות בהם, אבל בניגוד לקודמתה העונה הנוכחית מערערת את האיזון בין חושך לאור. אם רו וג'ולס היו הצמד שמושך אותנו בכל פעם מחדש מהאפלה, הפעם הדשדוש בחשוך ובקשה חזק יותר. לא מעט בגלל שג'ולס עצמה תופסת מקום משני יחסית בעלילה. זה לא אומר ש"אופוריה" נטולה רגעי חסד ויופי, אפילו רגעים מצחיקים, אבל לפחות עד שנגלה כיצד תסתיים - היא בוחרת במודע לקחת את גיבוריה אל הצד האפל שלהם. גם הפעם היא עושה את זה באמצעות אחת החוזקות הגדולות שלה ושל היוצר שלה, סם לוינסון: היכולת לחדור אל עומקי התודעה של גיבוריה, אל נימי נפשם, להכיר אותם דווקא מהתשוקות שהם מבקשים להדחיק ולהסתיר. זו גם הסיבה שהיא מרשה לעצמה להיות נועזת יותר מינית ממה שככל הנראה נעשה אי פעם ב-HBO. היופי בפנטזיות הוא שאין גבולות.
דוגמה לדרך הפעולה הזו היא לקסי (מוד אפטאו), אחותה המופנמת והנחבאת אל הכלים של קאסי ואחת הדמויות הפחות מפותחות של עונת הבכורה, שבוחרת להעלות מחזה המבוסס על חייה בתיכון שבו היא לומדת. כך נחשפת בפנינו נקודת המבט הייחודית של דמות שלא ממש נראתה מהותית לסיפור קודם לכן. מבלי לספיילר, מדובר באחד הפרקים היפים והיצירתיים של "אופוריה", שמשלב בין במה למציאות ומצליח להעשיר את הידע שלנו לא רק על לקסי, אלא גם על הדמויות האחרות, בזכות ההתבוננות שלה בהן. לאורך העונה "אופוריה" נוקטת בצעד הזה הרבה, כאילו כדי לא לשעמם את עצמה. פעם זוהי דמות ששוברת את הקיר הרביעי ומספרת לנו ישירות על חייה, פעם זהו שוב מונטאז' שמקוריין על ידי רו, פעם אלה פנטזיות שנולדות מתוך התת מודע הקודח של הגיבורות. היצירתיות הזאת מונעת מ"אופוריה" להיות רפטטיבית, אבל עוד הרבה יותר מכך: היא חוסכת ממנה לנהל דיאלוגים רק לשם קידום העלילה.
החשיבות של הצעד הזה משמעותית, שכן האופן שבו הדמויות ב"אופוריה" מתקשרות זו עם זו הוא כלי חשוב בארסנל שלה. זה אחד המקומות שבהם הגולמיות שלה באה לידי ביטוי. לא משפטים שנראה שהדמויות מדקלמות סתם כדי לבסס את עצמן בתור התווית שהן אמורות להיות, אלא התקפי זעם, ביטויים גראפיים של תשוקה, אלימות, איומים, רכילויות. ככלות הכל, "אופוריה" היא סדרה על אנשים מכורים, שהם בעצם כולנו: סמים, אהבה, שליטה, ערך עצמי מפידבקים מהסביבה, אדרנלין ועוד. הגיבורים שלה דרמטיים כי בנקודת הזמן הזו בחייהם הכל באמת הכי דרמטי שיש. כל אלה מתחברים כמובן לחוויות האמיתיות של לוינסון עצמו, כמכור לסמים לשעבר. "אופוריה" יושבת בדיוק על התפר הזה שבין ההיי לדאון, והיא לא מפסיקה למצוא דרכים חדשות לבטא אותו.
קשה להאמין שנשארו עוד מי שמפקפקים ביכולות המשחק של זנדאיה אחרי השנתיים האחרונות, אבל אם עדיין ישנם כאלה, הרי שהעונה השנייה היא הוכחה ניצחת ליכולות האדירות שלה. רו היא לא רק המודל הזה להתמודדות עם התמכרות, היא גם מעבירה בדרך האפקטיבית ביותר את ההתמודדות של דמויות רבות עם שאלה חוזרת: "האם אני אדם רע", ולאחריה אחת חשובה לא פחות: "האם הרגעים הגרועים שלנו מעידים עלינו כבני אדם". בעוד אחד מפרקי העונה שכנראה יהפוך למדובר במיוחד, היא מספקת כמעט שעה שלמה של הופעה עוצרת נשימה ומהפכת קרביים, ולא רק היא. סוויני, שדמותה תופסת מקום משמעותי הרבה יותר בעונה השנייה, מדהימה באופן שבו היא מתעלת דמות מעורערת רגשית. הקאסט של "אופוריה" עומד כמעט כולו במשימה הלא פשוטה של התמודדות עם דמויות בסערת רגשות.
היוצאים מן הכלל בחלק הזה בעונה הקודמת היו נייט וקאל ג'ייקובסן (אריק דיין). שניהם נדמו כדמויות נבלים קרטוניות למדי בתוך העולם של "אופוריה". אלימות מודחקת שמצדיקה את הכל. לפחות לגבי אחד מהם, קאל, עושה "אופוריה" תיקון עם עלילה שצובעת אותו בצבעים שונים ומעניינים יותר מבעבר. נייט עצמו נותר החלק החלש ביותר בסדרה גם הפעם. סוציופת שעל פניו לא ברור מדוע יש לו כל כך הרבה כוח על כל הסובבים אותו, עד כדי נכונות להיכנס עבורו לסיטואציות קיצוניות במיוחד. לא לחינם החלקים בהשתתפותו גם הפעם הם החלשים ולא אחת גם המופרכים של העונה. הבעיה היא שמדובר בחלקים לא מעטים.
לצד הכתיבה הרגישה והעוצמתית, "אופוריה" נותרה חוויה ויזואלית מרהיבה. תנועות המצלמה המקוריות שלה, התלבושות, הסטים, התאורה, הכל פורץ החוצה מתוך המסך באלף דרכים שונות ומיוחדות. אלו לא גימיקים לשם גימיקים, אלא דרכים שונות לספר סיפור. בעבר או בהווה, ברחוב או על הבמה, בפנטזיה או במציאות, היופי הזה לוכד לא רק רגעים בזמן אלא תחושות, הלכי רוח, מחשבות. היופי של "אופוריה" כואב כשם שהוא מנחם, נוסטלגי כשם שהוא פורץ דרך ומודרני. האריזה המרהיבה הזאת נעטפת בפסקול מושלם, שמעניק לה תחושה גדולה מעבר לזמן שהיא מתארת.
כאמור, לא כולם יעמדו באינטנסיביות הרגשית והאמנותית של "אופוריה", וגם בעונתה השנייה היא לא חפה מבעיות תסריטאיות. ההדרה המוזרה של קרן אור כמו ג'ולס (בוודאי לנוכח פרק הספיישל הנפלא בכיכובה) לדמות משנה נראית תמוהה במיוחד. ואף על פי כן, מדובר עדיין בחוויה יוצאת דופן. סדרה שמוציאה את האוויר ואיכשהו משאירה טעם של עוד, שסוחטת רגשית ואיכשהו נכנסת ללב. מי שנדבקו קודם, כנראה לא יוכלו להפסיק גם הפעם. אהבה, לכו תבינו.