עולם מוכה מגפה היה מאז ומתמיד אלמנט נוכח מאוד בסיפורים הוליוודיים, בין אם תיאור של ההתפשטות ובין אם של החיים הפוסט-אפוקליפטיים שאחריו. גם בניכוי יצירות זומבים אנחנו כבר מכירים היטב את הסיפורים על וירוס מסתורי שמתחיל לדלל את אוכלוסיית העולם. לעתים האירוע מוצג לנו בעודו מתרחש, אולם ברוב הפעמים אנחנו נחשפים אל הנותרים לאחר מכן, מנסים לשרוד בתנאים חדשים, בדרך כלל דלים ומסוכנים בהרבה.
בעשור האחרון לבדו סיפקה הטלוויזיה כמה וכמה סדרות כאלה. "אוטופיה" הבריטית המופתית, הקומדיה "האיש האחרון בעולם", העיבוד החדש ל-"12 קופים", וגם "הנגיף", "הגשם", "הספינה האחרונה", "מושבה" ועוד ועוד. השנתיים האחרונות לבדן, בזמן שמגפה אמיתית משתלטת על הגלובוס, סיפקו לנו בין היתר את "השבטים", "העמדה", החידוש האמריקני המיותר ל"אוטופיה", "Y: The Last Man" ו"סוויט טות'" - כולן כמובן הופקו עוד לפני שמישהו ידע מה זה קוביד-19. על כן אולי זה לא מאוד מוזר שבטווח של חודשים ספורים הגיעו שלוש סדרות נוספות מאותה אסכולה. ואמנם מה שקורה בהן קיצוני בהרבה ביחס למציאות שלנו, אבל בלתי אפשרי לא להשוות בינן לבין הכאן והעכשיו, וגם לא בין האחת לאחרת.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אפוקליפסה בהילוך איטי
גם שלוש הסדרות האלה הופקו - או לפחות החלו את הפקתן - עוד לפני הקורונה. "סלובורן" (Sløborn) הגרמנית-דנית - שהגה, כתב, צילם וגם ביים חצי מפרקיה כריסטיאן אלברט ("הכלבים של ברלין") - והפרק האחרון שלה לעונה ישודר מחרתיים (שלישי) בסלקום טיוי, מקודמת באמצעות הסלוגן "הסדרה שחזתה את המגפה", וזה לא רחוק מהאמת. במולדתה הסדרה הגיעה ביולי 2020 (והעונה השנייה עלתה לפני שבוע), אחרי שהקורונה והסגרים כבר היו מציאות מוכרת, אך הסדרה שצולמה לפני כן מציגה בזה אחר זה את מרכיבי המציאות שלמדנו להכיר כל כך טוב, גם אם במהרה היא לוקחת את הסיטואציה למקומות קיצוניים יותר, כפי שמעידה סצנת הפתיחה של הסדרה. עד שזה קורה, קל לזהות את מהדורות החדשות על מחלה חדשה ומסתורית שמתרחשת הרחק, מומחי בריאות, הבנה מחלחלת, דרישה לריחוק חברתי, עטיית מסכות, בידוד, תגובות הנגד של חלקים באוכלוסיה, סגרים וכן הלאה.
עלילת "סלובורן" מתרחשת בעיירה על אי פיקטיבי וקטן ששמו כשם הסדרה וממוקם באי הצפוני של גרמניה, סמוך לגבול עם דנמרק. אל חופיו נסחפת ספינה שעל סיפונה שתי גופות, וכשנערים מהיישוב באים איתם במגע, מתברר די מהר שהם נדבקו במחלה בשם שפעת היונים, שסיכויי ההחלמה ממנה זעירים והיא מידבקת מאוד. המגפה המסוימת הזו אמנם מתפשטת בכל העולם, אבל כמקום קטן וקהילתי שבו כולם מכירים את כולם ובאים במגע עם כולם, בסלובורן הסיכוי להתפשטות נרחבת וקטלנית הוא גדול.
כמובן, הסדרה דואגת לערוך לנו היכרות עם הדמויות לפני כן, כך שכאשר שהמחלה תאיים על חייהן זה יניע בנו משהו. ישנה אוולין בת ה-15, אחות גדולה ובת להורים עם קשיים בנישואין שמסתירה מהם סוד ענקי; הנער שמאוהב בה, פייטה, והנער שהוא עצמו מתעלל בו בקביעות עם חבריו - הרמן. יש את מגנוס, פושע משוקם שחוזר אל האי שגדל בו עם קבוצת נערים פושעים שמקבלים הזדמנות שנייה בפרויקט מיוחד שהקים. והעלילה המתישה ביותר של הסדרה: ניקולאי ווגנר, סופר מפורסם שמגיע אל האי ומתמודד בו עם התמכרות לסמים, מחסום כתיבה ובאופן כללי יצר הרסנות. כל הקלישאות בדמות אחת, שמשוחקת בלי שום השראה על ידי אלכסנדר שיר ("שמיים אדומים כדם").
הגם שהרגעים שלו על המסך מנדנדים בואכה בלתי נסבלים, "סלובורן" בכללותה אפקטיבית ומסקרנת. שאר החלקים בה מוצלחים למדי - בפרט סיפור האסירים, שהופך לאלגוריה מאוד מאולצת למהגרים שמואשמים בצרות של התושבים, ועדיין מעניין - והדמויות חביבות מספיק כדי שנצטער לראות אותן סובלות. נוסף על כך, העובדה שבדיעבד הסדרה הפכה למין אלגוריה קיצונית אך נבואית למצבנו הקיומי בשנתיים האחרונות, מחדירה בה מוג'ו של נבואת זעם, כמו גם תיאור שממחיש איך יכול היה להיות הרבה יותר גרוע.
משחקי ילדים
אפרופו הרבה יותר גרוע - "אנה" (Anna). כל פרק במיני-סדרה האיטלקית, שהפרק השישי והאחרון שלה עלה בסלקום טיוי ביום חמישי האחרון, נפתח בכיתוב המבהיר שמגפת הקורונה החלה להתפשט כשההפקה כבר הייתה חצי שנה במהלך הצילומים. הסדרה עלתה במולדתה - שכזכור סבלה מרות ומוקדם מהקורונה - באפריל 2021, והיא מבוססת על הספר באותו שם מאת ניקולו אמניטי, שגם אחראי לעיבוד הטלוויזיוני.
על המסך זה לא מאוד בולט, לפחות לא בשני השלישים הראשונים של הסדרה, אבל במקור הספרותי מ-2015 ישנו דמיון מהותי בין "סלובורן" ל"אנה": בשני המקרים העלילה מתרחשת על אי. במקרה של "אנה" מדובר בסיציליה, והמציאות שהיא מתארת מתרחשת ברובה מספר שנים אחרי שמגפה הרסנית שנקראת "הקדחת האדומה" (כן, כולם תמיד מהמרים על שפעת) כילתה את כל המבוגרים. הילדים נותרו להתמודד בעצמם - תת-ז'אנר מוכר בפני עצמו בסוגת החיים-שאחרי-מגפה. לא זאת בלבד, אלא שברגע שהילדים האלה מגיעים לגיל ההתבגרות, המחלה מתפרצת גם אצלם וימיהם קצובים. כמתבקש מתיאורים פוסט-אפוקליפטיים מעין אלה, "אנה" היא סיפור הישרדות בעולם עוין שבו תכופות אדם לאדם זאב.
העלילה עוקבת אחר נערה בת 13 ששמה כשם הסדרה. הוריה מתו ארבע שנים קודם לכן והותירו אותה עם אסטור, אח קטן שהיה אז בן ארבע. מפוכחת בנוגע לבאות, האם הותירה להם מחברת מלאה בעצות והוראות להישרדות, והשניים חיים כעת לבדם בביתם המבודד והפסטורלי. אנה יוצאת מדי פעם לסידורים ומשאירה את אסטור לבדו בבית, עם אזהרה שלא יעבור את תחום הגדר כי מעבר לה אי אפשר לנשום. זהו כמובן שקר שנועד למנוע מהילד להיחשף לסכנות שמבחוץ, ואלה גדולות ומהפכות קרביים.
בהיעדר פיקוח מינימלי של מבוגרים, שלא לדבר על סעד נפשי, הילדים הופכים למפלצות אלימות ומפחידות. לא מדובר רק באנשים קטנים שנאלצים להתגבר מהר כדי להתמודד עם יקום אכזר, אלא כאלה שמחילים את הילדותיות שלהם על הקיום החדש שאליו נקלעו. עולמם הקטן הוא מגרש משחקים אחד גדול, עמוס באשפה שאיש לא טורח לנקות, נטול רחמים ולפעמים סוריאליסטי. הגדולים שבילדים, המתקראים "הלבנים", משעבדים את הקטנים, המכונים "הילדים הכחולים", ובראש כולם ניצבת אנג'ליקה, נערה ששמה הוא צחוק מר של הגורל. היא הופכת את הכפופים לה לכנופיה משוללת תפיסת-מציאות, שמעבירה את שאר האוכלוסיה - בכלל זאת גיבורי הסדרה - מדורי גיהנום.
אפילו שמדובר בילדים, לא פעם קשה לקבל כמה מהבחירות המטומטמות-במיוחד של הדמויות הראשיות, ופעמים אחרות העלילה נמרחת למרות שהסדרה כולה מונה שישה פרקים (החמישי סובל משתי הבעיות האלה גם יחד). אבל האתגר הגדול בצפייה ב"אנה" הוא היותה חסרת פשרות. היא ממש לא לכולם. חוסר האמון באנושות הוא מאפיין בולט ביצירות כמו זו, ובפרט כשמדובר בילדים. הרי יצר לב האדם רע מנעוריו, לא? "אנה" היא מעין פי-אלף-יותר-"בעל זבוב" - בשני המקרים הרוע והייאוש תופסים את מקומה של חברה מתפקדת ונורמלית, וקונים להם אחיזה אימתנית בקהילה שבלב הסיפור.
בספרו "המין האנושי: היסטוריה של תקווה", מתחקה ההיסטוריון ההולנדי רוטחר ברחמן אחר מקרה אמיתי של קבוצת נערים שנקלעו לאי בודד, ונאלצו לחיות בו בגפם במשך מספר שנים עד שניצלו. בניגוד לתרחישים מבשרי הרעות של היצירות הפיקטיביות, ברחמן מתאר כיצד בעולם האמיתי נוצרו בין הנערים קהילתיות וחברות שסייעו להם לשרוד ביחד. הידיעה שמקרה כזה התרחש מטילה צל על יצירות מהסוג של "אנה", שרוב הזמן מבכרות את הרשע על פני התקווה.
ואף על פי כן - או אולי דווקא בשל כך - "אנה" מרגשת עד דמעות במובן החונק של המילה. אחרי כל פרק התחושות שהיא מנחילה משתהות באוויר, בבטן ובראש כמו צחנת שריפה, ובמהלך הצפייה קשה להתיק ממנה את העיניים. כמו שמרמזים הקדחת האדומה והילדים הלבנים והכחולים, הסדרה צבעונית במפגיע. הלוקיישנים מהממים, העיצוב מרהיב, הצילום יפהפה והמשחק של כל הילדים מדהים. הדיסוננס בין תמימותם הגדולה למעשיהם המחרידים מהפנט כשם שהוא מצמית, והיא עצמה מותחת, קפריזית ולא צפויה כאילו נכנסה למוחם הלא-בשל של גיבוריה.
וכן, למרות הכל יש בסדרה גם רוך שמקל על הנשימה. רגעים שממחישים את התעקשותו של תום ילדותי גם לנוכח מה שקורה מסביב. זכרונות קסומים מהעבר, כמו למשל בילדותה המוקדמת יותר של אנה, כשאִמה מפשירה את רוגזה על ידי השמעת השיר האהוב עליה בזמן נסיעה משותפת - סצנה שובת לב שזוכה להדהוד יפה גם בפרק מאוחר יותר. החיבור והדבקות המתוקים בין אנה לאסטור, למודי תלאות ככל שיהיו. ולבסוף גם תקווה שמבצבצת.
מצאתי אותו שוב
בדומה ל"אנה", גם המיני-סדרה "תחנה אחת עשרה" (Station Eleven) מתמקדת בעיקר בציביליזציה שמתפוררת אחרי מגפה קטלנית - במקרה שלה 20 שנים אחרי פריצתה - ובין לבין חוזרת אחורה בזמן כדי לתאר את מהלך העניינים. כמוה היא מבוססת על רומן - ספרה הנהדר באותו שם של אמילי סנט ג'ון מנדל; וכמוה היא צבעונית, יפהפיה למראה ולא נראית כמו שום דבר אחר בטלוויזיה. יש קווי דמיון נוספים ששתי הסדרות חולקות, בראשם, בצירוף מקרים משונה, אימג' מאוד ספציפי וחריג - אחת מהדמויות מביטה באיש/ה חבוש/ת קסדת חלל כמישהי שמלווה אותה ושומרת עליה. ההבדל הגדול בין שתי הסדרות הוא שהפעם מדובר ביצירה טובת לב וחדורת תקווה.
במקרה של "תחנה אחת עשרה", גם הספר וגם הסדרה הן פאזל שמצטרף ככל שהיצירה מתקדמת. ההבדל הוא בגדלי החלקים. בספר הם גדולים ואחידים יותר, ובסדרה (שבארצות הברית הפרק האחרון שלה עלה ביום חמישי ב-HBO מקס, וטרם ידוע מתי תגיע לישראל), לאורך לא מעט פרקים, הם בעיקר שברירי שברירים. הסדרה משנה לגמרי המון פרטי עלילה מהמקור הספרותי, ורוב ההחלטות האלה - על המסך בלבד - חכמות ומתבקשות.
את "תחנה אחת עשרה" עיבד לטלוויזיה פטריק סאמרוויל, שבאמתחתו כבר אי אילו סדרות מקוריות וייחודיות. הוא יצר את המיני-סדרה הנהדרת "מטורף" ואת "שבב של אהבה", שממש לאחרונה הופיעה כאן במצעד הסדרות של 2020. אבל מהרזומה שלו, הסדרה שהכי עולה על הדעת לאורך הצפייה ב"תחנה אחת עשרה" היא "הנותרים", שבה שימש כמפיק וכותב. הן מפני שגם בה התמודדה האנושות עם טרגדיה איומה שקטלה רבים, והן בצורה המאוד-רגשית שבו גוללה את הסיפור.
הסיפור בסדרה החדשה עוקב אחר מספר דמויות שחייהן נקשרו זו בזו לפני המגפה, במהלך פריצתה ואחרי השמות שהותירה. במרכזן קירסטן, שהייתה ילדה-שחקנית כשמגפה פרצה, היא שחקנית גם בבגרותה (מקנזי דיוויס, "קוד שרוף", "מראה שחורה") במסגרת "הסימפוניה הנודדת", חבורה של שחקנים ומוזיקאים שמסתובבים מקהילה לקהילה מסביב לאגם מישיגן ומעלים הצגות של שייקספיר.
"תחנה אחת עשרה" קרויה על שם נובלה גראפית נדירה שהתגלגלה לידיהן של כמה מהדמויות, בכללן קירסטן, והותירה בהן חותם עמוק. באלגוריה פשוטה אך כובשת, מגוללת הנובלה את סיפורו של בן אנוש, המכונה ד"ר אחת עשרה, שעזב את כדור הארץ ההרוס ומנסה לחזור אליו. "אני זוכר נזק. ובריחה", אומרת דמותו משפט שמלווה את המיני-סדרה לכל אורכה. "ואז היסחפות בגלקסיה של זר במשך זמן רב. אבל אני מוגן עכשיו. מצאתי אותו שוב. הבית שלי".
בניגוד להרבה יותר מדי סדרות שמקפצות בזמנים ללא שום סיבה וצורך, "תחנה אחת עשרה" היא הדוגמה האולטימטיבית לאיך עושים את זה נכון. הסדרה מדלגת בין העבר להווה בצורה שכורכת אותם כמקשה אחת, מבהירה כיצד הזיכרון, הציביליזציה והטראומה שוכנים כל הזמן בקרב אלה שקדמו למגפה, מדגישה את הרגשות החשופים. בפרק השני, למשל, קירסטן מופיעה על הבמה ונזכרת ברעד ובדמעות באירועים שהתרחשו עשרים שנים קודם לכן, חושפת אותנו אליהם בעוד הם פועמים בה כעת, מנחים אותה כמו מריונטה. בפרק השמיני זכרונות מהעבר שצפים ועולים בדעתה של דמות אחרת, ועל כן מולנו על המסך, משנים את דעתה כאילו קרו עכשיו.
הזיכרון הוא אחד הדברים המשמעותיים של "תחנה אחת עשרה", וכך גם מחִיָיתו. כפי שניתן לצפות שיקרה בעולם הנאלץ ליישב את דעתו מול טרגדיה כה עצומה, קם "הנביא", בחור כריזמטי שמושך אחריו קהל ילדים שטופי-מוח כמו החלילן מהמלין. הם קרויים "תת-הים", על שם ילדים חסרי הורים מהנובלה הגראפית (דמיון נוסף ל"אנה") והנביא מנחיל להם את התורה ש"אין קודם לכן. רק מה שעתיד לבוא" - גם היא מנטרה מאותו מקור. משיכות החבל בין האסכולות האלה הן המתח שבבסיס "תחנה אחת עשרה".
בניגוד לספר, העיבוד הטלוויזיוני מטיל את כובד משקלה של המיתולוגיה הזו על היצירה כולה. מצד אחד הבחירה הזו מקנה לסדרה אניגמטיות יפה, לירית ומושכת. מצד שני, במשך פרקים רבים היא פוגמת בקוהרנטיות שלה, מציבה חסם של עמימות ומורכבות-יתר בינה ובין הצופים. נדמה לא פעם ש"תחנה אחת עשרה" מבכרת אטמוספירה על פני ישירוּת, מתקיימת בסתירה שבין המשיכה לחסם, וללא ספק נדרש אורך רוח כדי לנווט בינן.
אולם היא כל כך שווה את זה. השברירים שבאמצעותן "תחנה אחת עשרה" מרכיבה את עצמה אמנם מציגים תמונה חלקית וחידתית, אך גם פועלים תת-הכרתית כמו מעשה כישוף. וכך פתאום, גם בפרקים הכי עמומים, מגיעה סצנה עזה שמועכת את החזה. האטמוספירה שביסודה בכל זאת מוכרת כי היא זו של כדור הארץ, של הבית, ואת זה מחדדת הסדרה פעם אחר פעם. כמתבקש ממלאכת פסיפס, ככל שהיא מתקדמת והתמונה מתחילה להתבהר - גם אם לא כל חלקיה מוצלחים באותה מידה - פתאום ניכר עד כמה היא יפה ומלאת חסד. פתאום ברור עד כמה היא שלמה. איך כל פרט בה, אפילו זעיר ושולי מפרק מוקדם, יכול להפוך בדרך אגב לקו עלילה בלי שאפילו נקשר בין הדברים.
יש כל כך הרבה סדרות על החיים שאחרי מגפה. רובן המכריע - ומכריע היא מילת המפתח כאן - מתארות מציאות קודרת וקשוחה. אבל זה מה ש"תחנה אחת עשרה" מפליאה כל כך לעשות: כמו הזכרונות שתמיד מקננים ופורצים בדמויות, כמו התרבות הנושנה, הגואלת, שהסימפוניה הנודדת מתעקשת לספק לאנושות החרבה ולגיבורי הסדרה - כך קרני האור בוקעים בה תמיד מבעד לסדקים. בעולם שבור שמלא באנשים שבורים, "תחנה אחת עשרה" מנטרלת נפיצות כמו חבלן, מרגשת עד דמעות במובן הטהור והמזכך של המילה, מביאה את גיבוריה הביתה.