בוקרים קשוחים, מורים חבוטים ואיך להפוך לדוש-על: סקירת סדרות חדשות

הימים שבהם המערבון היה הז'אנר המוביל והמצליח בהוליווד לא יחזרו עוד כנראה, אבל אחת לתקופה מפציעה יצירה מהז'אנר שמזכירה את כוחו הגדול. מערבונים גדולים היו הרבה מעבר לגברים מזוקנים עם אצבע מהירה על ההדק ונטייה למעט בדיבור. הם לקחו אותנו למסע אל הצדדים הגרועים והטובים ביותר של אנושיות, לחיפוש אחר אדמה ובית, לתחושה שגורלנו נטול לגמרי בידינו. מוקדם עדיין לומר אם "1883" תתעלה לגבהים של היצירות הגדולות שהמאפיינים האלה מעלים בזיכרון, למעשה סביר להניח שהיא ככל הנראה לא תעשה זאת. אלא שגם אם לא מדובר ביצירת מופת, הכוח המיתי הזה של מערבון איכותי מרחף מעל כל חלק בה.

"1883" היא פריקוול ל"ילוסטון", סדרת מערבון מוצלחת אחרת בהפקת פרמאונט, מאת אותו יוצר (טיילר שרידן, שגם כתב את כל פרקיה וביים את הראשון שבהם). ובעוד הקשר בין הסדרות מעניין בעיקר עבור מעריצי "ילוסטון", הוא זניח לגמרי עבור מצטרפים חדשים שיכולים להתייחס אל "1883" כיצירה בפני עצמה לכל דבר. במרכזה עומדת משפחת דאטון: האב ג'יימס (אליל הקאנטרי טים מקגרו), האם מרגרט (פיית' היל, אלילת קאנטרי בפני עצמה, ובת זוגו של מקגרו גם בחיים), בתם המתבגרת אלזה (איזבל מיי, שנראית כמו שכפול גנטי של ג'ניפר לורנס הצעירה) ובנם הקטן ג'ון (אודי ריק).


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

המשפחה מצטרפת לצמד חיילים לשעבר בגדוד הפרשים הנודע של הצבא האמריקאי (סם אליוט, "כוכב נולד", ולמוניקה גארט, "ילדי האנרכיה"), "חיילי באפלו", כינוי שניתן לו על ידי הילידים האמריקאים מכיוון שהיה הראשון לשלב חיילים שחורים בצבא הסדירה של ארה"ב. השניים מובילים משלחת של מהגרים אירופיים בדרך הארוכה והמפרכת שבין טקסס למונטנה, שם מקווים המהגרים להקים את ביתם. סיפור המסע מתואר מבעד לעיניה של אלזה. מדובר בבחירה חכמה שכן היא מחדדת את הסכנות והתקוות הגדולות הגלומות כאן, דווקא על רקע הנאיביות והחלומות הגדולים של מי שכל חייה עומדים לפניה.

כצפוי, המסע של משפחת דאטון ושותפיה כולל אינספור סכנות, אבידות, חוויות וקרבות, שמתקיימים על רקע הנופים היפהפיים של שטחי הפרא בין דרום למערב ארה"ב. זו הייתה יכולה להיות יצירה אפלה וקודרת מאוד, אלא ששרידן מפליא למצוא כאן את האיזון של תקווה מפעמת, גם אם דקיקה, בזכות הגיבורה הצעירה שלו. רגעים של אהבה ואלימות, של גילוי ושל אובדן, הופכים חזקים ומרגשים יותר בזכות נוכחותה לצד הטיפוסים הנוקשים והמחוספסים שסביבה. הדברים האלה לא נאמרים לגנאי, שכן כל הקאסט של "1883" עושה עבודה נפלאה, כשהיל ומקגרו מוכיחים שהם הרבה יותר מגימיק בתצוגות משחק נהדרות.

זוהי הרפתקה מהסוג שלא רואים כיום, רוד טריפ של כרכרות וסוסים אל תקווה שהדרך אליה רצופה בצדדים האפלים ביותר של האדם. ואף ששוב, "1883" לא מושלמת (השימוש בוויס אובר של אלזה לתאר דברים מובנים מאליהם, הוא דוגמה אחת), היופי הפנימי והחיצוני שלה, צולח גם את המהמורות שבדרך.

אם "1883" היא פריקוול שניתן להצדיק לנוכח השבחים והמעריצים שצברה "ילוסטון", הסדרה החדשה של HBO מקס היא ספין אוף שלכאורה אין לו כל הצדקה. דמותו של ג'ון סינה ("אסון מהלך") ב"יחידת המתאבדים" - סרט שטכנית אפילו לא החזיר את ההשקעה בו, אף שללא ספק היו כאן נסיבות מקלות - זוכה כאן להרחבה משמעותית, בעלילה שמתרחשת אחרי קורות הסרט. כריסטופר סמית', המכנה את עצמו פיסמייקר, הוא כזכור רוצח שמקדיש את חייו לשלום ו"מוכן להרוג כל גבר, אישה וילד כדי להגיע אליו". דוש שלא מודע לדושיותו, כולל אימוץ עיט כחיית מחמד. במאי הסרט, ג'יימס גאן, בחר להקדיש סדרה לפיסמייקר כדי לחקור את התהליכים שהפכו אותו לאדם שלמדנו להכיר.

בדומה לעלילת הסרט, גם כאן מגלה פיסמייקר מהר מאוד שחירותו תלויה ברצונה הטוב של ממשלת ארה"ב. עד מהרה הוא מוצא את עצמו שוב מסונף ליחידה חשאית, שיוצאת למשימה סודית כדי לגדוע איום הולך ומתפתח. מטבע הדברים, גם החבורה הזו מורכבת מאסופה הזויה של טיפוסים, כל אחד מהם שבור וביזארי בפני עצמו: סיידקיק שמעריץ את פיסמייקר עד כדי סיכון עצמי, מתנקשים מסוכנים עם חסך ניכר באינטליגנציה רגשית, מומחה מחשוב ממורמר ועוד. אלא שנקודה חשובה לא פחות בחייו היא אביו, אוגוסט (רוברט פטריק, "תיקים באפלה"), מנהיג תנועת עליונות לבנה, שיחסיו עם בנו היו עכורים מאז ומעולם.

צופים שמכירים את יצירותיו של גאן, ימצאו גם ב"פיסמייקר" את טביעות האצבע הידועות שלו: הומור דבילי במכוון, דמויות חסרות מודעות לעצמן באופן קיצוני ופסקול שמורכב מיצירות אבודות ונשכחות, המתלכדות יחד לשלם נהדר. במקרה הזה מדובר בעיקר ביצירות מטאל ורוק כבד, כולל אחת שמככבת בפתיח הביזארי והמשעשע למדי של הסדרה. על טיב ההומור ניתן כמובן להתווכח, ואין ספק ש"פיסמייקר" מכילה הרבה ממנו, אלא שגם אם נצא מנקודת הנחה שהוא יעיל ומוצלח - נדמה שהיא לא באמת מצליחה להצדיק את קיומה. בדומה ל"יחידת המתאבדים", היא מסתירה מאחורי מסך הבדיחות עלילה מטומטמת למדי. כזו שככל שהיא מתפתחת לא ממש ברור למה היא אמורה לעניין אותנו. היא אפילו לא מקורית, ראינו כמותה כבר אחרות וטובות בהרבה.

בגדולתו, כלומר ב"שומרי הגלקסיה", שילב גאן באמנות בין נונסנס, נוסטלגיה והרפתקה משובחת. מאז נדמה שבכל פעם החלק האחרון פחות עובד. לזכותו ייאמר שבהנהגתו עושה כאן סינה מהפך ראוי לציון. מי שעלה להכרה כמתאבק "טוב" ואחד מכוכבי הז'אנר, הופך כאן את עורו לחלוטין ונהנה מאוד מכניסה לנעליו של מניאק אמיתי, אבל עם שמץ חביבות. ייתכן שהצפייה ב"פיסמייקר" שווה רק בזכות הביזאר האינסופי שסינה מספק - מחמאה שקשה לומר על חבריו לקאסט. אלא שבסופו של דבר, גם הבדיחה על חשבונו מתחילה לחזור על עצמה לאורך זמן. יחסית לדמות משנה שמעולם לא יועדה לשאת על גבה סדרה שלמה, זו שקרויה על שמו לא עושה מספיק כדי להוכיח לנו אחרת.

ברמת הכוונות הטובות, יש הרבה על מקום לשבחים בקומדיה החדשה של רשת ABC. היוצרת שלה, קווינטה ברונסון, שגם מככבת בתפקיד הראשי, מציבה כאן זרקור על הנעשה בבית ספר ציבוריים בארה"ב. מקומות שסובלים מתת-תקצוב קיצוני הפוגע בסיכויים של התלמידים לפרוח ולהתפתח, ומצריך מהמורים אלתורים שונים ומשונים כדי לפצות על הפערים. ואכן, במרכזה של הסדרה עומדת חבורת מורים שכזו, שמתנהלת בין אורות מרצדים של פלורסנטים שלא הוחלפו לבין מחסור בשטיחים ובציוד בסיסי.

אך בעוד ברונסון עצמה חיננית בתפקיד הראשי כמורה צעירה ואידאליסטית שלא מוכנה להיכנע למציאות, וכך גם צוות המורים שסביבה, קשה לטעון שההומור של "Abbott Elementary" מתעלה לערכים הגבוהים שעומדים בבסיסה של הסדרה. המבנה המוקומנטרי המיושן שלה מטיל לבדו תחושה של יצירה נטולת רעננות וברק, אבל גם הסיטואציות עצמן והתגובה של הדמויות אליהן - נראות יותר כמו יצירת סלפסטיק מאשר כזו שמכוונת למשהו שהוא מעבר לעוד פאנץ' גנרי. כך, למשל, אחת הדמויות יוצאת לתקן תקלת חשמל בכוחות עצמה, ולא נרגעת גם אחרי תקלה שהיא גורמת בפעם הראשונה. וכך מנהלת בית הספר היא אישה מנותקת באופן קיצוני, שמשתמשת בתקציבים המעוטים שהופנו אליה לטובת רכישות אישיות ועסוקה בקידום תדמיתה כאושיית רשת.

חוסר האמינות והמקוריות פוגעים ביכולת של "Abott Elementary" להפוך לסאטירה אמיתית על מצב החינוך ומיעוט האידיאליסטים שעדיין מאמינים בו. ייתכן שהיא מעולם לא התכוונה להיות סדרה שכזו, וכל מה שחשקה בו הוא לעשות קצת צחוקים במקום קצת פחות צפוי מהרגיל. אלא שגם כסדרה הומוריסטית אין בה כל בשורה או ייחוד. במקרה הטוב היא מעלה חיוך קל מדי פעם בפעם, במקרה הרע היא מזכירה לנו כמה נמאס לראות עוד דמות טלוויזיה שמביטה למצלמה ו"מתראיינת" על מה שקרה לה.