לפני חמש שנים הגיע לאקרנים "רצח באוריינט אקספרס", עיבוד מחודש ועטור כוכבים לספר הקלאסי של אגאתה כריסטי, והפעם עם קנת' בראנה בכיסא הבמאי ובדמותו של הבלש הרקול פוארו. הסרט הצליח בקופות, והוחלט להפיק לו המשכון נוסף, שהפעם יהיה מבוסס על "מוות על הנילוס" של הסופרת הבריטית.
בראנה נשאר על הסיפון, וההפקה גייסה לתפקידים שלל כוכבים וכוכבות לוהטות, כולל גל גדות. ההנחה היתה ש"מוות על הנילוס" יתעלה על ההישגים של קודמו. מה כבר יכול להתקלקל?
התשובה: הכל. הרבה מים זרמו בנילוס מאז שהתחילה הפקת הסרט, וכמעט כל מכה אפשרית נחתה עליו בזמן הזה. קודם כל, כמובן, הקורונה, שהובילה לדחיות חוזרות ונשנות שלו, עד שסוף כל סוף עלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון.
אך הקורונה היא אפילו לא הצרה הכי גדולה של הסרט. למרבה הצער, הוא מציג באחד התפקידים הראשיים את השחקן ארמי האמר, מי שכיכב קודם לכן ב"הרשת החברתית" ו"קרא לי בשמך", בין השאר. מעט לאחר הצילומים, התחילו להתפרסם נגדו רצף של עדויות לפיהן הוא התעלל בנשים בצורה מחרידה. הקריירה שלו הסתיימה למעשה, והוא כבר לא יצטלם יותר לסרטים הוליוודיים, אבל מ"מוות על הנילוס" כבר אי אפשר היה למחוק אותו.
גדות שמככבת בצידו תפסה גם כן כותרות שליליות, בגלל פרשת הקאבר ל"אימג'ן" והפוסט שלה בזמן מבצע שומר חומות בשנה שעברה. נוסף לכך, כווית ולבנון הודיעו על החרמת "מוות על הנילוס" בגלל השתתפותה בו. אם לא די בכך, הנה סיבוך נוסף: ראסל ברנד ולטישיה רייט, שמופיעים בסרט אף הם, הסתבכו גם כן בזמן הקורונה. במקרה שלהם, זה היה בגלל התבטאויות נגד חיסונים.
למרות כל זה, אולפני דיסני החליטו שלא לגנוז את הסרט, ואף ביכרו להוציא אותו לקולנוע ולא לקבור אותו בסטרימינג, אם כי הם עושים זאת עם מינימום של יחסי ציבור. הערכה: הם לא רוצים לוותר על נכסים כמו בראנה ומותגים כמו הרקול פוארו, ומקווים להשתמש בהם כדי להפיק בעתיד הקרוב עוד עיבודים לספרים של כריסטי, בהנחה שהברק לא יכה פעמיים והפרויקט הבא לא יהיה מקולל.
הזמן הרב שעבר מאז תחילת העבודה על "מוות על הנילוס" נותן פרספקטיבה. קודם כל, בראנה הספיק כבר לביים סרט נוסף, "בלפסט", שעלה אף הוא השבוע בישראל, וגם התכבד בשלל מועמדויות לאוסקר. גדות, מצידה הספיקה מאז להכריז כי תפיק פרויקט על פי סיפורה של קליאופטרה ואף תככב בו. בינתיים, אפשר לראות כאן סצינה בה מדמים אותה למלכה. צירוף מקרים פלאי, כי בזמן הצילומים של הסרט הזה עוד לא ידעו כי היא תגלם את האייקון האגדי.
מעבר לאנקדוטות, יש גם פרספקטיבה חשובה יותר. כש"רצח באוריינט אקספרס" יצא, התנאים היו אחרים לגמרי. "מוות על הנילוס" מגיע בתקופה בה הקולנוע דועך וגוסס. זה לא מובן מאליו לראות סרט כזה, שהוא לא "ספיידרמן" ולא "באטמן", ובכל זאת יש בו ערכי הפקה מרשימים, משיחות מכחול נדיבות, תנועות מצלמה עתירות תנופה וניסיון לתקשר עם קהל רחב. במשך עשר דקות, זה מחזיר את הצבע לפנים ועושה חשק לאכול פופקורן.
הבעיה היא שהסרט נמשך שעתיים, ובשלב מוקדם הוא מאבד קיטור. העלילה, כמשתמע משמו, מתרחשת על אונייה השטה בנילוס בשנות השלושים. חוץ מפוארו, נמצאים על הסיפון גם שלל דמויות מהחברה הגבוהה, כולל זוג נוצץ שזה עתה התחתן, בגילומם של גדות והאמר. עוד בסביבה: האקסים המיתולוגיים שלהם, בגילומם של ראסל בראנד ואמה מקי, שפרצה בסדרה "חינוך מיני", וזה התפקיד הקולנועי הבולט הראשון שלה.
בדומה ל"טיטאניק", סרט תקופתי נוסף שהתרחש על ספינה, גם "מוות על הנילוס" משתמש בדינמיקה בין הדמויות כדי לחשוף עד כמה החברה בתקופה הזו היתה מעמדית. הוא מציג את האינטריגות בין הגיבורים כדי למתוח ביקורת על תאוות הבצע שלהם, ובסופו של דבר כמובן שהתככים מובילים לרצח. כרגיל בסיפורים של כריסטי, כולם חשודים, ופוארו חוקר כל אחד ואחת.
יש בסרט גלריה עשירה של דמויות, אך מנקודת מבט מקומית, גדות תופסת את כל תשומת הלב. "מוות על הנילוס" הוא מן הסתם פרויקט שהיא תקווה למחוק, אבל גם בו מוכיחה השחקנית איזה נוכחות מרשימה יש לה. כמו ב"באטמן נגד סופרמן" וב"הודעה אדומה", גם כאן היא עושה את הכניסה שלה בצורה אצילית השמורה לכוכבות מתור הזהב, וממשיכה לאחר מכן להפגין כריזמה וקסם יוצאי דופן.
עם זאת, צריך להודות: התפקיד של גדות שולי למדי, מסיבות שאי אפשר לפרט כי הן קשורות בתפניות עלילתיות, וגם מסיבה פשוטה - כמעט כל הדמויות משניות. הסרט הוא הצגה של דמות אחת: הרקול פוארו. כל השאר ניצבים במופע שלו.
הצרה היא שפוארו הוא לא רק הדמות המרכזית בסרט, אלא גם הדמות הכי בעייתית בו. "מוות על הנילוס" מנסה לעצב אותו כגיבור טרגי, להסביר את מקור המלנכוליה שלו ולהשתמש בה כנקודת מקפצה לדיון בכוחה ההרסני והכל-יכול של אהבה. הבעיה היא, שקשה לקחת את כל זה ברצינות כשבגילומו של בראנה, הוא מסתובב עם שפם מגוחך ומבטא מגוחך יותר עוד יותר.
גם את הדמויות האחרות מעצב הסרט עם הרבה פאתוס, ובאופן כללי הוא ניגש למורשת של כריסטי ברצינות תהומית. זה בעייתי, כי בשנים מאז "רצח באוריינט אקספרס" חזינו ב"תעלומת רצח" וב"רצח כתוב היטב", שהתייחסו לכתביה בצורה מחויכת, מלאת הומור ואירוניה, והגישה הקלילה שלהם מדגישה עד כמה העיבוד הזה כבד, יבש ולא מעודכן.
התקשורת האמריקאית הגדירה את "מוות על הנילוס" כ"סיוט הגדול ביותר של כל יחצן", והצפייה בו מגלה שגם הקהל לא מלקק דבש. יש בו לא מעט רגעים משמימים, ואפילו תמוהים; גיבור שאמור להיות בלש גאון וטרגי אך נראה ונשמע כמו ליצן; ועלילה שקורסת תחת הכובד של עצמה, ושוקעת במצולות. הסרט הזה הוא אסון יח"צני - ואסון קולנועי.