לא היו לישראל כאלה ימים בתחום מחזות הזמר. לאיזה תיאטרון שלא תפנה - מחזמר. מקורי, מיובא, הומוריסט, דרמטי, היסטורי, אופנובנק, אלתרמן - מה שרק תרצו. בתוך אלה לתיאטרון בית ליסין יש התמחות מיוחדת: מחזות זמר על פי סרטים ישראלים שאינם כאלה. לא מדובר בסתם עיבוד או שכפול, כי אם ביצירה חדשה שמלבישה שכבות חדשות של צבע על יצירות מופלאות ממילא.
זה החל עם "אפס ביחסי אנוש" - גם כך מהסרטים הישראלים הטובים אי פעם, קומדיה שחורה שקיבלה גרסה בימתית מבריקה עם חיים משל עצמה. משי קליינשטיין ומגי אזרזר עשו אז נפלאות בנעליים הגבוהות של נלי תגר ודאנה איבגי, בעיבוד של אורן יעקובי, בבימוי של עידו רוזנברג ולמוזיקה של עילי בוטנר, וההימור המבצעי התגלה כהצלחה מסחררת.
עכשיו התיאטרון התל אביבי מנסה את מזלו פעם נוספת עם סרט ישראלי מצליח נוסף - "לעבור את הקיר" על פי סרטה של רמה בורשטיין, שבמקור כיכבה בו נועה קולר באחד מתפקידיה הגדולים. סוס מנצח כידוע לא מחליפים, ושוב אותו צוות מקצועי - יעקובי על המחזה, רוזנברג על הבימוי ובוטנר על המוזיקה - הופקד על המשימה. האם גם זאת תהיה הצלחה?
כזכור, הסיפור עוקב אחרי מיכלי, חוזרת בתשובה, הפעם בגילומה של חן אמסלם (זגורי אימפריה, פמתא), שארוסה מבריז לה שבועות ספורים לפני החתונה. אלא שהיא מסרבת לוותר: היא מחליטה לא לבטל כלום, לא את התאריך ולא את האולם, מתוך אמונה שלמה שעד המועד הנקוב יגיע בן הזוג המיוחל. וכמו שאומר השיר, עכשיו רק חסר שיבוא החתן. בדרך היא פוגשת אינספור רווקים, מוזיקאי מתחזק מצליח (עוז זהבי, ששיחק גם בסרט) וגם חבר ילדות, ונעזרת באמה (אוולין הגואל), אחותה החילונית והתל אביבית (הגר אנגל), וכמה חברות קרובות (ובראשן גל חזאז).
מה שהיה בגרסה הקולנועית דרמה רומנטית איטית, מלאת עצב אפילו, משנה לחלוטין את נימתו בגרסת המחזמר. זה אמנם אותו סיפור, אבל השתיקות של הסרט הפכו לקומדיה פרועה על הבמה, שלא לומר חגיגה, והסאבטקסט המעודן הופך לפאנץ' אחרי פאנץ'. זה לא גורע מהסיפור המבריק שטוותה בורשטיין במקור, אבל אחר לגמרי. זו עדיין ככלות הכל מעשייה נפלאה על אמונה וכמיהה לאהבה, ובעיקר לשייכות ונורמליות. מיכל, אאוטסיידרית הן בעולם שהיא מגיעה ממנו והן בזה שנכנסה אליו, רואה בחתונה אישור להיותה חלק מהכלל, והדבר נכון גם לחברותיה.
בשולי הדברים, קשה להחמיץ את העובדה שאחרי שנתיים שבהן נערמו כל כך הרבה קשיים על הפקת אירועים ושמחות, התרבות הישראלית מתמלאת בתכנים העוסקים בחתונה כגאולה. זה לא מקרי ש"לעבור את הקיר" רצה במקביל ל"מאמא מיה" בהבימה - ויש הרבה נקודות דמיון בין שתי ההצגות והרומנטיקה שלהן - אחרי שתי עונות קורונה של חתונמי. המגמה הזאת מעידה לא רק על השמרנות של ענף התרבות, אלא גם במידת מה פשוט על הצורך של הישראלים בבשורות משמחות בתוך התקופה העגומה הזאת.
גם אם זו הצגה מעט פחות משוכללת מאחותה הגדולה והגאונית (שממשיכה לרוץ במקביל), "לעבור את הקיר" עדיין נמצאת כמה רמות מעל למקובל. היא רעננה, מלהיבה, משעשעת ונוגעת ללב. ניכרת כאן המחשבה מאחורי כל סצינה וסצינה, עד לרמת התלבושות. השחקנים עושים בעצמם עבודה מעולה: הכריזמה הידועה של אמסלם שורפת גם את הבמה, וברור שהיא עושה את מיכל שלה שונה לגמרי מזו של נועה קולר. קל להבחין שגם הגואל וזהבי נהנים מכל רגע - אבל לא פחות מהם, ואולי יותר, אלה אנגל וחזאז, שעדיין לא כל כך מוכרות, אך לוקחות כאן בשתי ידיים את ההזדמנות וכובשות כל סצינה שהן נמצאות בה.
זה בידור יעיל ומהנה, אך לא בלתי נשכח. יש לומר ש"לעבור את הקיר" חוזרת על עצמה, והדבר בולט בתפקידי המשנה, שגם אם הם מגולמים נהדר המחזה מכריח אותם לחזור על עצמם. דמותה של פייגי למשל, החברה הקרובה של מיכל, היא צעירה מלאת תשוקה - עניין שהאפקט הקומי שלו מועצם בגלל הצניעות שמצופה מדמות של אישה דתיה. אלא שהבדיחה הזאת חוזרת כל כך הרבה פעמים, הרבה מעבר לדרוש. זה לא המקרה היחיד שבו נדמה שהלימון נסחט יותר מדי.
באשר לשירים, מצוין במיוחד שיר הנושא שפותח את ההצגה ומציג את הדמויות, "מיכלי מתחתנת", שסוחף בשמחה את הקהל. למרבה הצער, בית ליסין גם הפעם נמנע מלשחרר אלבום פסקול להצגה - וחבל - אך כדאי לציין שני נאמברים שנחרתים בכל זאת: שיר האפליקציות, שבו אחותה וחברתה של מיכל מחפשים לה מאץ' בטינדר וביישומים נוספים, שמשחק בחכמה על הפער בין הרצוי למצוי, וגם נהנה מכוריאוגרפיה נהדרת; ושיר נוסף, מקסים, שהגיבורה שרה בדייט עם רווק חירש ומבוצע במקביל גם בשפת הסימנים. שאר השירים יפים, אך זכירים פחות.
על כל פנים, אם לפני הצפייה אפשר היה לתהות האם יש צורך בגרסה שכזאת לסרט שכזה, הרי שהצפייה עצמה מוכיחה שלגרסה החדשה יש חיים ואופי משל עצמה, והיא עומדת בגאווה ליד המקור. יותר מכל, מספקת חוויית תיאטרון משמחת, ומוציאה מהאולם את צופיה - חילונים או דתיים - עם חיוך גדול על הפרצוף.