בשלב הזה של תרבות הפופ, רעיון העבודה התאגידית כמעין גיהנום עלי אדמות כבר הפך כמעט למוסכמה תסריטאית. "מהומה במשרד" של מייק ג'אדג' היה ונותר סרט פולחן. "המשרד" האמריקנית, שעלתה כבר ב-2005, נותרה אחת הסדרות הנצפות בארצות הברית גם בעשור הקודם בזכות נטפליקס. ובזמן שאפל טיוי פלוס הזמינה את דרמת המד"ב "ניתוק" (Severance) בנובמבר 2019, הסדרה הקומית "תאגיד" של קומדי סנטרל (בישראל בהוט) עמדה לפני עונתה השלישית האחרונה.
"ניתוק", שצמד פרקי הפתיחה שלה (מתוך תשעה, השאר יעלו מדי יום שישי, כולם נשלחו מראש לביקורת) זמין באפל טיוי פלוס, לוקחת את זה כמה צעדים קדימה, כמו גם את רעיון ההפרדה בין החיים האישיים לעבודה. הסדרה החדשה עוקבת אחר מספר עובדים ב"לומון", חברת ענק האחראית על ייצור של המוני מוצרים שונים ועל שלל פיתוחים טכנולוגיים. אחד מהם הוא זה שבשם הסדרה - הליך כירורגי שבמסגרתו לחלק מהעובדים, אלה שעבודתם דורשת סיווג גבוה ומסכימים להליך, מושתל בגולגולת מכשיר שמפריד בין זכרונותיהם מהעבודה לבין אלה של חייהם הפרטיים.
ספוילרים: סוף העונה הראשונה של "ניתוק" הותיר אותנו בלי נשימה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"ניתוק" מנצלת את הרעיון המרכזי שלה בעיקר כדי להמחיש עד כמה נצלנית ואכזרית השיטה התאגידית. "חדשות טובות לגבי הגיהנום", זהו שמו של הפרק הראשון, ציטוט מדבריה של הבוסית המאיימת מיס קובל (פטרישה ארקט, "רומן על אמת") למארק ס' (אדם סקוט, "מחלקת גנים ונוף", "שקרים קטנים גדולים"), ראש הצוות החדש במחלקת זיקוק מידע-מקרו: "אמא שלי הייתה אתאיסטית. היא הייתה אומרת שיש חדשות טובות וחדשות רעות לגבי הגיהנום. החדשות הטובות הן שהגיהנום הוא רק תוצר של הדמיון המורבידי של בני האדם. החדשות הרעות הן, כל מה שבני האדם יכולים לדמיין, הם בדרך כלל יכולים ליצור".
ואכן, בני האדם יצרו גיהנום, או לפחות כור מצרף. המרחב שבו עובדים ה"מנותקים" נראה כמו מבוך עצום ומתפתל, מוכה לובן של ניאון מדכא, משמים ודל, חף מעיטורים ואפילו הכוונות. המחשבים ושאר הטכנולוגיה נראים כשרידים מעשורים נושנים, סמל לחוסר התקשורת בינם לבין המתרחש בחוץ. במעלית, כשהעובדים יורדים אל אזור המנותקים, המכשיר שבראשם מופעל אוטומטית, הם מאבדים כל זיקה אל חייהם האישיים והופכים לעובדים מסורים. כשהם מסיימים את יום עבודתם כעבור שמונה שעות, בעלייה חזרה במעלית, שוב מופעל הסוויץ' והם חוזרים לעצמם, פשוטו כמשמעו, ושוכחים כל מה שאירע בשמונה השעות האחרונות.
הלכה למעשה, ההליך הופך כל אחד מהעובדים המנותקים לשתי ישויות שונות. האחת מכלה את כל חייה בעבודה והאחרת חווה רק את רגעי הפנאי. יש לעובדים אישיות משל עצמם, מן הסתם אפילו אותה אחת שבחוץ, אבל בהדרגה החוויות הנבדלות שלהם מעצבות אותם אחרת.
אחד הרגעים המייצגים של הסדרה מגיע בדקות הראשונות שלה, כשהעובדת החדשה הלי (בריט לאוור, "כשגבר פוגש אישה") נשאלת אם היא זוכרת מה צבע העיניים של אמה, וקולטת באימה שהתשובה היא שלילית. כמה לב ושברון טמונים ברגע החכם הזה, שבאמצעותו מבהירה "ניתוק" מיד שגם באזור המנותק הם עדיין בני אדם. כאלה שעשויים להעריך את האמנות הקיטשית שניתן למצוא בפינות כאלה ואחרות של המקום, או ספר עזרה עצמית מטופש שמתגלגל לידיהם, וגם להתאהב זה בזה ולהתאבל זה על זה. כאשר אחד מעמיתיהם עוזב, עבורם הוא בעצם מת. אין לגרסה הזו שלהם שום דרך ליצור איתו קשר כדי לשמר את החברות.
זה בדיוק מה שקורה בפרק הראשון של "ניתוק". מארק מגלה שחברו הטוב פיטי (יול ואזקז, לנצח איש "מי לא רוצה לענוד סרט?" מ"סיינפלד") איננו עוד. מארק עצמו ממונה כמנהל הצוות במקומו, ותפקידו הראשון הוא לקבל את המחליפה שלו, הלי, שדי מהר מגלה כי אינה רוצה להיות שם, ושהיא לא באמת יכולה לעזוב. השילוב בין העובדת הסוררת והאחריות הגדולה שנתונות תחת ידיו, לבין הצער על אובדן פיטי, מקשים על חייו של מארק ה"פנימי", זה של גרסת לומון. במקביל בחייו של מארק ה"חיצוני", שכמובן לא ער לדבר מכל זה, מופיע גבר זר בחליפה ששמו הוא פיטי, והוא רוצה לספר לו על כמה דברים נוראיים שגילה בנוגע למקום עבודתם המשותף.
"ניתוק" מעוררת מחשבה בכל רבדיה. ברמה הפילוסופית, היא מעלה שאלות על
מוסר, אתיקה וזיכרון. האם זה בסדר להשליך את כל התלאות והייסורים על חצי אחד באישיותנו, בידיעה גמורה שהוא ער לכל מה שקורה לו? מהי הזהות שלנו אם חציה לא זמין לנו? האם נכון שחברה תציע אופציה כזו לעובדיה? ואם תהיה קיימת אפשרות כזו של שליטה בזיכרון, מי יקבע היכן עובר הגבול של מה שיישאר ומה ייעלם מאחורי דלת סגורה?
ברמת הסאטירה, "ניתוק" מציבה מראה עכורה מול התרבות התאגידית המגוחכת והמאוהבת בעצמה. מחדדת כיצד, בהינתן האפשרות, התאגיד יכביד את ידו ויקשיח את ליבו כלפי עובדיו, יהפוך אותם לעדר צייתן שעליו להיצמד לתסריטי שיחה נוקשים ואוויליים ולפרקטיקות שרירותיות בואכה טקסיות. במקביל הוא ירומם את החברה, מורשתה ומייסדה לכדי מושאי סגידה, יהפוך אותה למעין כת. הרי כל כך ברור שכך אכן יקרה במציאות, והסדרה הופכת את הרעיון הזה לבסיס סוריאליסטי, משונה ומלא במסתורין. העובדה שהיא עושה זאת בזרוע הטלוויזיונית של חברת אפל היא אירוניה גדולה בפני עצמה.
הנקודות האלה מגולמות ביצירה מפליאה בעושרה, יופיה ויכולתה לאזן בין מה שמצחיק למה שכל כך מפחיד ועצוב בסיטואציה הזו. על אף הדיכוי המובנה במצבם, גיבוריה, בראשותו של מארק, הם לב פועם שהושתל במכונה תאגידית קרה - ובמטאפורה הזו הלב הוא שדוחה את הגוף ולא להפך.
אדם סקוט, הליהוק המושלם, מספק כאן כנראה את תצוגת המשחק הטובה ביותר שלו. עובר בצורה פנומנלית, מכמירת לב, בין החצאים השונים באישיותו, לפעמים בשברירי רגע. בריט לאוור מעולה בתפקיד הלי קשת העורף, ואחראית על כמה מהרגעים שומטי הלסת לאורך העונה. מלבדם מונה הקאסט בין היתר גם את ג'ון טורטורו שכדרכו מרגש, וכריסטופר ווקן, שהמוזרות הכללית של הסדרה מתאימה לו כמו כפפה ליד.
בן סטילר, שכבר שיתף פעולה עם ארקט במיני-סדרה אחרת, "הבריחה מדנמורה", ביים את שלושת הפרקים הראשונים ושלושת האחרונים של "ניתוק", ויחד עם מעצבי הסט והארט הוא בורא יקום עוכר שלווה. הצילום פשוט מרהיב, עמוס בשוטים סימטריים, יפהפיים, שמדי פעם מוסטים הצדה כדי לערער. כך ממש עושה גם הפסקול, פריטות פסנתר מלודיות שבהתמדה מקישות לבסוף על מקש לא מכוון.
כל דבר ב"ניתוק" - מהחריג ביותר למתקבל על הדעת - נראה שלם, מחושב, מדוקדק. אפשר שזה חלק ממה שיוצר את הבעיה שלה: היא קצת מתאהבת בעולם שבראה ורוצה שנשתהה בו, שפעם אחר פעם נפסע יחד איתה במסדרונות הבלתי נגמרים של "לומון". לא פעם לאורכה של הסדרה היא מהלכת על הקו הדק שבין ביסוס אווירה להתבוססות בה - רעה חולה של סטילר שניכרה גם ב"דנמורה". תכופות קשה לא להרגיש שהסדרה נגררת ונהנית להציג שלל דברים ביזאריים במקום לקדם את העלילה או אפילו לנבור בדמויות.
בסופו של דבר הרגעים האלה מרגישים כמו מסך עשן. "ניתוק" מצליחה לומר הרבה דברים מקוריים על נושאים שכבר נשחקו בעבר, אבל גם ככזו, הנתיב העלילתי שלה כמותחן קונספירציה ברור ומוכר - וזה לא נאמר לגנותה. אותו פיטי שעזב מנסה לחשוף את סודותיה של החברה, מי שמחליפה אותו שמה לה למטרה לעזוב; אפשר להבין לאן כל זה הולך. לכן, על אף שהסדרה לא מפסיקה לסקרן ולעניין, במשך לא מעט פרקים השתוקקתי שהיא כבר תעשה מעשה, שתפרוץ את החלל הלבן וההזוי הזה, שתצא מהקווים. למען האמת, אפשר בקלות לקצץ בפרקים או להקדים את השיא לשלב מוקדם יותר.
ובכל זאת, כאשר זה כבר קורה, "ניתוק" מספקת את אחת החוויות הטלוויזיוניות המדהימות של השנה הצעירה. כזו שהשאירה אותי דרוך, נסער וחסר נשימה, ובסופה רק ייחלתי שאפל תזמין בהול עונה שנייה, ושזו תגיע בהקדם האפשרי. גם אם אי אפשר לומר שכל המריחות והאווירתיות מוצדקות, היד הבוטחת של "ניתוק", אותה בניית עולם דקדקנית, הסבלנות שבה היא מתנהלת ודורשת מאיתנו, מבטיחה שהיא יודעת בדיוק מה היא עושה ולאן היא הולכת. כפי שניתן להבין, היא גם מקיימת בענק.