מאז שעלתה "ויקינגים: ולהאלה" (Vikings: Valhalla) בנטפליקס לפני שבוע וחצי, רבים מהצופים משתלחים בה ברחבי הרשת, בכללם מעריצי הסדרה שממנה נולדה, "ויקינגים". ב-IMDB, למשל, ציון הגולשים המשוקלל התחיל באזורי ה-6 מתוך 10, לפני שהחל לטפס (נכון לעת פרסום השורות האלה הוא עומד על 7.1). באתר "רוטן טומייטוז" הוא עומד כרגע על 61 אחוזים.
כפי שעלעול בתגובות לכתבה שאתם קוראים ברגע זה יבהיר לכם, לצד טענות לגיטימיות על כתיבה ומשחק, חלק גדול מהסיבה לטרוניות הצופים היא "הטרלול הפרוגרסיבי" שפושה ב"ויקינגים: ולהאלה". איך יעלה על הדעת שסדרה שעוסקת באנשים לבנים שבלבנים, אנשי צפון אירופה במאה ה-11, מעזה לכלול בה דמות שחורה, ועוד כזו שמשמשת כמושלת?!
זו טענה מצחיקה, כי במשך שש עונותיה של "ויקינגים", הדיוק ההיסטורי מעולם לא היה נר לרגליה. זה משהו שהקים עליה ביקורת מצד חוקרים, מאחר שבארצות הברית היא שודרה בערוץ ההיסטוריה שאמור להיות נאמן לעובדות הידועות (אם כי בואו, אחת הסדרות הפופולריות ביותר של הערוץ עוסקת במפגשים של תרבויות עתיקות עם חייזריים). בפועל "ויקינגים" ליקטה את השיאים הדרמטיים מהסאגות של ארצות הצפון - שהן יותר סיפורי עם מאשר כרוניקות מדויקות - ודחסה על פני זמן קצר אירועים שבמציאות התפרסו על פני עשרות שנים. בהתאם, הסדרה שילבה בין דמויות שאמנם חלקן מבוססות על אישים אמיתיים, אך שילבה אותם יחדיו על אף שבמקור חלקם היו מתים כשאחרים רק נולדו.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
"ויקינגים: ולהאלה" - כבר לא הפקה של ערוץ ההיסטוריה אלא של נטפליקס - ממשיכה במסורת הזו. עלילת הסדרה החדשה מתרחשת מאה שנים אחרי שהסתיימה קודמתה, ונפתחת באירוע היסטורי שהתרחש ב-1002 ונודע בשם טבח יום ברייס הקדוש: דנים שמתגוררים באנגליה נטבחים על ידי המלך הסקסוני אתלרד השני בשמו של טיהור דתי. בתגובה קרוביהם וחבריהם הוויקינגים שמעבר לים יוצאים למסע נקמה, עם משלחת שבראשה עומדות דמויות היסטוריות כמו הראלד הרדראדה, המלך קנוט, לייף אריקסון - וגם אחותו פריידה שעסוקה בהרפתקאות נפרדות משל עצמה. חלקם נוצרים, אחרים עדיין מאמינים באלים הנורדים הישנים - מה שיוצר תסיסה גם בקרב שורותיהם שלהם.
זו נקודת פתיחה טובה ומעניינת, אבל כבר על הנייר, הקשר בינה לבין ההיסטוריה המתועדת קלוש ומופרז לשם צרכים דרמטיים: למרות האקט המקומם ונטול כל ההצדקה של אתלרד כפי שהוא מוצג בסדרה, במציאות הוא לא טבח בדנים בשם הנצרות אלא כנקמה על הפשיטות החוזרות ונשנות על חופי ארצו - מניע הרבה יותר מובן. קנוט עדיין לא היה מלך בשלב ההוא, ומי שהוביל את מסע הנקמה הוא אביו, המלך סוון הראשון, שאחותו הייתה בין הנטבחים (ומגיע בהמשך העונה למלא את מקום בנו כשהלה נדרש לצאת). בין לייף והראלד, שמוצגים כבני אותו גיל והופכים להיות חברים ואחים לנשק, הפרידו במציאות 45 שנים, ולמעשה האחרון נולד רק 13 שנים אחרי האירועים שהסדרה מתארת. אפילו השימוש במונח "ויקינג" שגוי - בימים ההם הוא פשוט שימש לתאר שודדי ים מכל לאום, לא את אורח החיים של אנשי הצפון באשר הם.
מעל הכל, בכל הנוגע לסדרה - הוויקינגים הנוצרים והפגאנים לא היו עסוקים באיבה מבעבעת ובקרבות בינם לבין עצמם. מלחמות דת פנימיות וקיצוניות היו עניין נדיר, ובכל זאת ב"ויקינגים: ולהאלה" הם הופכים לליבתה של העונה הראשונה. אף על פי כן, קשה להיתקל בתלונות מצד הצופים על ההיבטים האלה. ההיבטים הלבנים.
כבר מאתיים שנה שהוויקינגים משמשים כסמל לדוגלים בעליונות לבנה - החל מהאימפריאליסטים במאה ה-19, דרך הנאצים בשנות השלושים של המאה ה-20 וכלה בימנים הקיצונים בארצות הברית, כמו ההוא שאשכרה הגיע מחופש לוויקינג בפריצה לבניין הקפיטול ב-6 בינואר 2021. לדידם הוויקינגים היו גברים טהורים, חזקים, יפים, שרמסו את שאר הנחותים שבדרכם. לא מפני שהיו גזענים בעצמם או דגלו בטוהר הגזע, אלא פשוט כי מטבעם הם טובים מהיתר. הרי לא בכדי היו אימת הים והחופים במשך מאות שנים. את זה יש לשמר כשם שעשו הם.
אין לכך אחיזה במציאות, כמובן. מחקרים גנטיים מוכיחים כי הוויקינגים התערו עם העמים שפלשו אליהם, כולל קומץ של שחורי וחומי עור. יתר על כן, מאמרה עטור הפרסים של החוקרת נהיר אוטניו גראסיה - על ההשתלבות התרבותית, האתנית, הגזעית והלשונית של הוויקינגים באומות שאליהן הגיעו - מבהיר: הוויקינגים עצמם בהחלט היו ערים לגזע, וחלק מהסאגות העתיקות שמתארות את מעלליהם מדגימות כיצד גיבוריהן ראו באחרים נחותים מהם.
סדרה כמו "ויקינגים: ולהאלה", שמציבה שחורת עור בלב התפיסה הזו, אמנם מתריסה בפניהם של הגזענים המודרנים, שזה בונוס נחמד; אבל מעבר לכך, הנוכחות של דמות ממוצא אפריקני היא חלק ממוטיב העל של הסדרה החדשה. אם המקורית הציגה את שורשי עלייתם של הוויקינגים לגדולות, דרמת האקשן החדשה, שמצרפת לשמה את "ולהאלה" - היכלו של האל אודין במיתולוגיה הנורדית, המקום שאליו מגיעים הגיבורים שמתו בקרב - מבשרת את סוף הסיפור. הסדרה קופצת אל שנות הדעיכה של לוחמי הצפון, ומחדדת שממש כשם שהוויקינגים הותירו את חותמם על העולם, כך גם העולם הותיר את חותמו עליהם.
כבר בסדרה המקורית, גיבורה רגנאר לודברוק הצהיר שמאווייו להרחיק עוד ועוד מערבה לא נועדו רק לשם פשיטות אלימות וביזה, אלה כדי לחקור ולהכיר ארצות חדשות, לדעת את מה שמופלא מהם. בגיחה הראשונה שלו עם עמיתיו הם הגיעו למיסיון, רצחו את רוב יושביו ושבו את היתר כדי למכור אותם לעבדות. אחד מאלה נלקח על ידי רגנאר עצמו, וכך העבד עצמו, "הכהן", התוודע אל מנהגי הצפוניים, ובה בעת השליט הנורדי ומשפחתו התוודעו אל הדת הנוצרית המשונה.
ב"ויקינגים: ולהאלה" התפתח הנבט הזה לכדי עץ תמיר וסבוך. חלק מהוויקינגים המירו מזמן את דתם לנצרות, אחרים עדיין נותרו פגאנים, ובין כמה מהקיצוניים שבהם ניטשת מלחמת דת בנוסף לזו שנכפית עליהם מבחוץ, כמו שעשה המלך אתלרד. סמל מתבקש לסכסוכים הפנימיים ולהיטמעות שיכחידו את אורח חייהם, וכנראה תיאור מעניין יותר מהתמורות ההדרגתיות שאירעו במציאות, כשהנצרות כרסמה בפגאניזם עד שמיגרה אותו.
מעבר לאופן שבו טהרנים גנטיים תופסים את הויקינגים, "ולהאלה" נושאת על צווארה אבן ריחיים נוספת: האהבה הגדולה כלפי הסדרה האם. דמותו האיקונית המקורית של רגנאר רוברוק זכתה בשל "ויקינגים" לרענון עדכני במעמדה, ובמשך כמה עונות טובות מעלליו סחפו את הצופים ברחבי העולם. הספין-אוף החדש אפילו לא מנסה למצוא תחליף לגיבור ההוא, אלא מעמיד במרכזו מספר דמויות בעלות אינטרסים שונים, שתחילה נרתמות לנקום באנגליה על מעלליה הרצחניים, ואז מתפנות לקרבות בתוך מחנותיהן שלהן. במקביל, הסדרה החדשה נותנת דגש רב יותר לתככים בחצרות מלכים - הן בקרב השליטים עצמם והן בקרב יועציהם.
אם משילים את כל הציפיות וההקשרים, אפשר לשפוט את "ויקינגים: ולהאלה" כמה שהיא: דרמת אקשן תקופתית סולידית, עשויה היטב, מנוקדת בתפניות עלילתיות חכמות, ומתהדרת בקרבות מתוזמרים שבמרכזם שורה של יפים ויפות עזי לב. התקציב של נטפליקס עושה איתה חסד ומאפשר ליוצר הסדרה, ג'ב סטיוארט (בין היתר תסריטאי "מת לחיות" ו"הנמלט"), לסחוט עד תום את רוחב היריעה של קורות גיבוריו.
מתחת להפקה הגדולה, סטיוארט פורט על הרגשות האנושיים הכי בסיסיים וקלים להזדהות, ובראשם נקמה. גם זו הלאומית לנוכח טבח יום סנט ברייס, וגם אישית - האחים לייף ופריידיס מגיעים מגרינלנד עם משלחת של חבריהם כדי למצוא את האיש שאנס אותה והתעלל בה בנעוריה. ידו הבוטחת של התסריטאי הוותיק ניכרת - המבנה של "ויקינגים: ולהאלה" מצוין. דבר מוביל לדבר בצורה אורגנית ואמינה, והכל רצוף שיאים מחוכמים שמובילים אל שיאים מחוכמים גדולים יותר. המרשים שבהם מגיע בפרק הרביעי, כשצבא הוויקינגים מגיע לתקוף את לונדון ובאמתחתו הפתעות טקטיות מרשימות.
אבל אחרי כל זה, "ויקינגים: ולהאלה" לא באמת מסעירה. בבסיסה היא עוד אפוס ברוטלי של ימי הביניים על כל המשתמע מכך, ואף אחת מהדמויות בה לא מספיקה לצמוח מספיק במהלך שמונת הפרקים הראשונים, כך שלא היה לי אכפת במיוחד מה יעלה בגורלה של אף אחת מהן. עם זאת, אולי קל לשכוח את זה תשע שנים אחרי בכורתה, אך עם כל הכבוד לרגנאר ולגרת'ה, גם העונה הראשונה של "ויקינגים" לא בדיוק הייתה הדבר הכי משלהב בעולם. אל שיאיה היא הגיעה רק לאחר מכן. בהתחשב בכך ש"ולהאלה" חודשה מראש לשתי עונות נוספות, ייתכן מאוד שגם במקרה הזה הטוב עוד לפנינו.