חושך מוחלט באולם. שיעולים בודדים ממלאים את הדממה המאולצת, אחרוני המאחרים מנסים לגשש באפלה אחר המושב שלהם. כלום לא קורה. פלורסנט אחד מתחיל לפתע לרצד על הבמה בצד שמאל. צלליות עם בלונים בתור ראשים מתחילות לקרקר סביבו, כחרקים שמנסים להתמגנט למקור תאורה, כיאה לתופעת הכיוון הרוחבי (Transverse Orientation) שעל שמה קרויה היצירה.
ההתחלה המשעשעת והמקורית אך לא-לגמרי-ברורה הזו תוביל בהמשך לסדרה של דימויים שיכללו בין היתר שור ענק, בועות, מזרקת מים, קיר לבנים, לידה, כלובים, יצורי כלאיים ואישה עירומה שחוצה את הבמה ונעלמת בנוסח דייוויד-לינצ'י טהור. זה ודאי לא נשמע כמו מופע תיאטרון, בטח שלא מחול או ריקוד. את החוויה הזו אי אפשר להסביר, ובטח שלא את התחושות שעולות בעקבותיה. דימיטריס פאפיואנו, הכוריאוגרף היווני המפורסם ורב הפעלים שיצר אותה, דווקא שמח לנסות ולארח עיתונאים ישראלים כדי לשוחח עליה בחדווה רבה, רגע לפני שהיא מגיעה לארץ.
ממדגם מייצג, אין יווני שלא מכיר שמו של פאפיואנו בן ה-58, שיכונה מעתה דימיטריס לשם הקיצור (וכנראה שגם יעדיף זאת בכל מקרה). הוא אף זכה להכרה עולמית בעיקר בשל ניצוחו על טקס הפתיחה של אולימפיאדת אתונה 2004, אבל הביוגרפיה שלו עמוסה בעשרות עבודות שיצר לפניה ואחריה ("מדיאה", "טבע דומם", "Primal Matter" למשל), ובכל זאת - עדיין נראה שהוא נרגש ונלהב כאילו זו הפעם הראשונה שלו מחוץ ליוון.
"יש תמיד הקלה אחרי פרמיירה כי זה קשה", הוא מודה תוך אנחת רווחה מטאפורית, בראיון שמתקיים בוקר לאחר הצגת הבכורה של המופע באנטוורפן, כחלק מסיבוב הופעות של 60 ערים שיביא אותו גם לישראל בסוף אפריל. "לא שמחתי כי אהבתי את המופע שראיתי, שמחתי כי זה נגמר בצורה מוצלחת, בלי יותר מדי טעויות או בעיות טכניות, אלו תמיד שלושה ימים של מתח". שלושה - כי זה מה שצריך כדי להעמיד את "כיוון רוחבי" על הבמות בכל מקום שאליו הוא מגיע, יומיים של הגדרות וחזרות טכניות ויום שלם של העמדת תאורה ("זה הדבר ששואב הכי הרבה זמן").
מבט חטוף בתמונות או בטריילר יבהיר בבירור למה: הוויזואליזציה של "כיוון רוחבי" היא אחד מאבני היסוד של המופע, ורובה ככולה נשענת על משחקים מפעימים של אור וצל, הגלוי והמוסתר, השתקפויות מול מציאות, דימויים, אשליות ואפקטים של צורות, צבעים ומים. למה מים? "אני לא באמת יודע", לוחש דימיטריס במין התנצלות מבוישת, "אני אוהב את הדרך שבה הם מתייחסים לאור ולצליל ואת הדרך שבה הם משנים את הנראות של הגוף. בגלל שתיאטרון הוא מלאכותי, המציאות של המים נראית לי מעניינת".
דימיטריס, באופן כללי, מצטייר במפתיע כאמן מאוד רגוע עם כנות שובה, שילוב מדויק של ביטחון עצמי וענווה, וחוסר-פאסון שלא באמת מאפיין אמנים מסוגו ומעמדו. אין לו שום הסתייגות, למשל, להסביר את היצירה שלו ואת מקורות ההשראה שלה, בלי אף גינון פוסט-מודרני מטרחן של 'כל אחד מבין מה שהוא מבין'. אין לו גם בעיה לשזור בשיחה יציאות מבריקות כמו "אמנות היא מה שאתה יכול ליצור, לא מה שהיית יכול ליצור", לומר לאחת העיתונאיות בחדר "אני שמח שלקחת את המופע כל כך ברצינות", או להודות - "אני לא באמת יודע מה אני עושה עד הסוף, ולפעמים גם אחריו", ביחס לתהליך היצירה שלו.
"אני מתחיל עם סקרנות מסוימת כשאנחנו משחקים בסטודיו כי אני חובב אמנות ולמדתי ציור, אז יש לי אנציקלופדיה של היסטוריית האמנות בראש שלי. מדי פעם אני נתקל בדימויים וסיטואציות שמזכירות לי משהו שזוקק על-ידי אמן. לפעמים כשזה שימושי אני מעודד את זה על הבמה. כשזה לא שימושי אני מוותר. יש לי שאלות לגבי החיים שהן לא ספציפיות, ואני עובד סביב הרעיונות האלו".
"כיוון רוחבי" אכן מתובלת בלא מעט התייחסויות ורפרנסים לאלמנטים מוכרים יותר או פחות מתוך ההיסטוריה של האמנות, המיתולוגיה היוונית ורפרטואר של ציורים ועבודות מהתרבות הקדומה והמודרנית. "בגלל שאני יוצר סוג היברידי של תיאטרון ללא מילים, אני צריך סוג של קודי תקשורת עם חבריי בני האדם", הוא מסביר. "הכל פה קצת פלואידי, אנשים לא לגמרי יודעים מה הם רואים. אני מנסה לקחת אתכם למסע שהוא לא לגמרי מובן וגם אני בעצמי לא יודע מהו, אבל הוא מרגיש נכון ואולי קתרטי ומרגש, אז חשוב שיהיו רפרנסים משותפים וזה מחזיר אותי לארכיטיפים. אני משחק עם הרעיון הזה כי הארכיטיפים האלו מרגשים אותי, ואני מבין שהם יכולים לרגש אנשים אחרים בלי צורך להסביר".
אותו כיוון בדיוק הנחה אותו בבחירת הפסקול של המופע, שמורכב כולו מיצירות של המלחין אנטוניו ויוואלדי. גם כאן, אגב, מדובר בניסוי וטעייה מקרי לחלוטין שהגיע בכלל מתוך אהבה לאמנות אחרת, הקולנוע: "חבר מאוד טוב שלי שאני מעריץ אותו, הבמאי יורגוס לנתימוס, ביים את 'המועדפת' לפני כמה שנים והשתמש שם בנעימות חזקות מאוד של ויוואלדי. כשראיתי את הסרט גיליתי אותו מחדש וחשבתי שיש בו רגישות מענגת של קול, משהו חי ורגיש בצורה נערית ולא בהכרח קלאסית. התחלתי לחקור, וככל ששמעתי יותר הבנתי שאני מוקסם ממנו כי הוא האב הקדמון המוזיקלי של אחד המלחינים האיקוניים היוונים שהגדיר את יוון המודרנית, מאנוס חג'ידאקיס, ואז הבנתי למה התרגשתי".
"המוזיקה של ויוואלדי היא גם מאוד מובנית והיצירה שלי נוזלית אז יש פה ניסיון לאחד, לספק מבנה ולבדר. קל לרגש אנשים עם ויוואלדי. מוזיקה היא האמנות הכי עוצמתית כי היא ויברציות שחודרות ישר ללב, ואני משתמש באמנות של אחרים כדי לרגש אחרים. הלוואי שהיו לי יותר חלקים שקטים במופע. העבודות שלי שאני הכי אוהב הן אלו שאין בהן מוזיקה בכלל חוץ מהצלילים של הגופות והאלמנטים. כשאני חזק יותר בתור במאי, אני לא צריך מוזיקה".
מצד שני, טוען דימיטריס, אחת המטרות הכי חשובות שלו ב"כיוון רוחבי" היא פשוט לבדר אנשים, מה שבהחלט מסביר את לא מעט החלקים המשעשעים שמתרחשים על הבמה, ואת הצחקוקים הזהירים שמגיחים מן האולם למראה חלק מהדימויים, צחקוקים שהם לגמרי מכוונים. "אני אוהב לבדר ואני אוהב הומור, להיות מצחיק וקודר באותו הזמן, או לבטא אושר ומלנכוליה ביחד. באנגליה, למשל, הופתעתי מאוד שהצופים קלטו את כל הבדיחות בלא פחות משלוש עבודות שונות שהצגתי שם. כל בדיחה קטנה שפוזרה בכל אחת מהעבודות, לא משנה באיזו אווירה 'קדושה' היא מוקמה, הם קלטו אותה. הומור הוא קיצור לתקשורת האנושית. הלוואי שהייתי יכול ליצור תיאטרון שהוא הרבה יותר מבדר. יום אחד אגיע לשם".
הרבה עכוזים
לפי איזו שמועה רומנטית שמתרוצצת אי שם בחוץ, "כיוון רוחבי" היא תוצאה של אי, זמן פנוי ובידוד קורונה, אבל האמת היא שהעבודה עליה החלה חודשיים לפני מרץ 2020 ("חושבים את זה בגלל האינסטגרם", מבהיר דימיטריס). תקופת הסגרים שלחה את כל העוסקים במלאכה לביתם והעבודה הופסקה, ואז יצר דימיטריס יצירה אחרת בשם "דיו". ההקלות באתונה, עיר מגוריו, לא התירו להופיע בתיאטראות, אז כל שמונת הרקדנים (שתי נשים, שישה גברים - תמהיל של כאלו שעבדו איתו בעבר וכאלו שלא) קובצו מחדש לצרכי חזרות בלבד, כשהפרמיירה נערכה באביב שעבר בליון שבצרפת.
הרקדנים, אגב, הם החלק הכי חשוב בפאזל המותאם אישית הזה, שכן בלעדיהם, פוסק דימיטריס, לא היה כלום: "הכל נוצר עבורם ובגללם, בגלל גוון העור שלהם, הנוכחות שלהם על הבמה, הכישורים שלהם, הגמישות. אני בוחר אנשים כי אני מרגיש שהם יעוררו בי השראה ושיתעורר בי הצורך ליצור להם סביבה שבה הם ייראו נהדר. זה כמו להיות מאוהב - אתה רוצה ליצור עולם שהאדם פורח בו".
בלי להתכוון, דימיטריס מייצר פה הקשר מושלם להתייחס לכוכביות שואבות תשומת הלב שמלוות את הפרסומות ל"כיוון רוחבי": "המופע מכיל עירום מלא". שנדבר על העירום הזה? נדבר. יש מגוון של איברי מין גלויים במופע, בקטעים לא מעטים ולמשך זמן לא קצר. האם זה מושך את המבט? בהתחלה בוודאי. האם זה מסיח את הדעת, מטריד או זועק? נתערב שלאחר חמש דקות תשכחו שהוא קיים בכלל.
"הגישה שלי לעירום שונה לחלוטין מהגישה הגרמנית למשל", אומר דימיטריס. "המבע שלי לא יוצר עיוותים, אני לא מתייחס לגופים עירומים כאל בשר. זו כן גישה מעניינת ואני אוהב את זה כשאני רואה את זה, אבל הגישה שלי מגיעה מהדרך שבה אני מביע את האהבה שלי לגוף האנושי. אני עושה את זה מסיבות מציצניות, אומנתיות ואסתטיות, מתוך תחושה של פגיעות. אני מראה משהו בצורה היפה ביותר שלו, זו אמירת 'כן' לחיים, סוג של תחושת אישור שמרגישים כשמסתכלים על גוף של אדם. רק את הגוף הגברי אני הורס כי אני מרגיש שאני זכאי לכך", הוא צוחק, "אבל אז אני עושה לו אידיאליזציה מחדש".
איך יגיב לכך הקהל הישראלי, או קהל כלשהו בעולם, זה שיקול שכלל לא משפיע על היצירה, חשוב לו להבהיר. "כל ההחלטות שלי מתבצעות מחוץ לנסיבות פוליטיות או חברתיות, וזה גם הכי הוגן כלפי הקהל שלי. כשאנשים קונים כרטיס לבוא ולראות אותי, הדבר היחיד שהוגן לתת להם הוא מה שאני מוצא מעניין, לא מה שאני חושב שיהיה הולם עבורם, כי אני לא מפרסם או תועמלן. אני גם מצייר פורטרטים ועירום כתרגול, כי ככה אני רואה דברים. ההקשר שבו העירום ייתפס זה משהו שאני חושב עליו לפעמים וזה כן מסקרן אותי, לראות איך תרבויות שונות מתמודדות עם העבודות שלי. אבל זה כמו מוזיאון. אם אני יודע מראש שכשאני נכנס למחלקה האמנותית של תרבות יוון אז סליחה, אבל הולכים להיות שם הרבה עכוזים".
זו תהיה הפעם השנייה של דימטריס בארץ, כ-22 שנה לאחר "מדיאה" שהוצגה בירושלים ובתל אביב. "התגובה שלכם ל'מדיאה' הייתה עוצמתית", הוא נזכר, "זה היה נחמד, התרגשתי מאוד". ואפרופו "מדיאה" - "היה נער אחד שראה את ההופעה בתל אביב וזה שינה את חייו", חושף דימיטריס בגאווה. "הוא הפך בעקבות זה לרקדן והגיע לאתונה להתנדב בטקס הפתיחה של האולימפיאדה ב-2004. ליהקתי אותו בתור ארוס הוורוד שלי".
המופעים יתקיימו בתאריכים 29 באפריל עד 2 במאי 2022 במסגרת סדרת המחול בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ). כרטיסים ניתן לרכוש כאן.
הכותב היה אורח של הפקת המופע בישראל.