תמיד מצחיק לראות איך המפעל ההוליוודי היעיל לוקח פנינה בריטית שכוללת מספר פרקים זעום, ומעבד אותה לכדי סדרה חדשה עם הרבה יותר פרקים - לפעמים מוצלחת בפני עצמה, בדרך כלל לא ממש. "רוחות רפאים" של ה-BBC עלתה ב-2019 עם שישה פרקים. מאז שודרו שלוש עונות ושני ספיישלי חג מולד שהביאו את מספר הפרקים הכולל שלה ל-20. הגרסה האמריקנית של רשת CBS, שבארצות הברית עלתה באוקטובר האחרון ובשבוע שעבר נחתה בסלקום, תגיע ל-18 פרקים כבר כשהעונה הראשונה שלה תסתיים בחודש הבא.
הסדרה עוקבת אחר סמנתה (סאם) וג'יי, זוג עירוני צעיר שעובר לגור באחוזה משפחתית כפרית ישנה. תאונה גורמת לסמנתה להתחיל לראות את רוחות הרפאים של דורות קודמים במשפחתה - או סתם כאלה שנקלעו לאחוזה ומצאו בה את מותם - הממשיכות לפקוד את המקום. את בני הזוג מגלמים רוז מקייבר ("איי זומבי") ואוטקארש אמבודקאר ("אמת או חובה"), שמובילים בקסם גדול את הקאסט המגוון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עוד סדרות מחו"ל
- איזו נפילה: הסדרות על מאחזי העיניים של ההייטק לא עומדות בציפיות
- חביב הקהל: הסאטירה בכיכובו של זלנסקי הופכת כעת לטרגדיה
- סקס, סמים ורוקנ'רול: כמה אירוני שצריך לעבור על החוק בשביל לראות את הסדרה הזאת
- הסדרה הקודמת שלה הלהיבה ועינגה את העולם כולו. הסדרה הזו היא אכזבה
- מלאכים ושדים: "העלאה" ממשיכה להיות הדיסטופיה הכי חמודה בטלוויזיה
- טכנולוגיה מהפכנית לטיפול בכאבים אושרה ע"י ה-FDA לשימוש ביתי
בדיוק כשם שהגרסה המקורית נעשתה להיט בבריטניה, כך היה גם בעיבוד האמריקני, שהפך לסדרה הקומית המצליחה ביותר בארצות הברית. בשני המקרים זה קרה בצדק מוחלט - פחות בגלל בדיחות קורעות ויותר בזכות החן העצום ששורה בה. הקונספט של "רוחות רפאים" כל כך חכם בפשטותו ולכאורה גם קל להתאים אותו תרבותית, כל ארץ וההיסטוריה שלה (כן, זו לגמרי הזמנה לגוף שידור מקומי להרים את הכפפה). במקרה האמריקני הרוחות הן קבוצה אקלקטית הכוללת זמרת מתקופת היובש, חייל מיליציה מהמאה ה-18, היפית חובבת סמי הזיה משנות ה-60, מדריך צופים נלהב מדי משנות ה-80, יורד-ים ויקינג משנת 1009, ברוקר חלקלק משנות ה-90, אינדיאני שנון וסרקסטי מהמאה ה-16, ואשת אצולה מהמאה ה-18.
זו כמובן פרקטיקה שגורה בסיטקומים, חיבור בין דמויות שאין ביניהן שום קשר כדי ליצור ניצוצות קומיים, אבל על פי רוב הן לפחות חולקות את אותה תקופת חיים. הרעיון של "רוחות רפאים" לוקח את המתכונת המוכרת הזו למתחמים חדשים, ומאפשר לה ליצור תמהיל אבסורדי של דמויות, שלכל אחת מהן נקודת מבט שונה בתכלית על הזמנים המודרניים שהעלילה מתרחשת בהם. בהתאם, היא גם יכולה מדי פעם לקחת את העלילה אל מחוזות שקומדיות מצבים מהשורה לרוב לא מגיעות אליהם.
כל זה הוא חלק מהקסם ההתחלתי ומההבטחה הגדולה של הסדרה. אך כמו בגרסה הבריטית, וכמו בדרך כלל בסיטקומים, גם בעיבוד האמריקני נדרשים כמה פרקים כדי שהיא תיכנס לקצב ותתחיל לממש את הפוטנציאל. גם לאחר מכן, אפילו לקראת סופה של העונה הראשונה, יש תחושה שהיא מסוגלת לנסוק עוד יותר, אבל כבר במהלכה היחסים בין הדמויות, המתות והחיות כאחד, רוקמים דינמיקה חמודה ומזמינה. הרוחות מגלות את היתרונות הענקיים במישהי שיכולה לתקשר איתן ולהיעתר לשלל גחמותיהם, ואילו סאם וג'יי יכולים לנצל את ידיעותיהם של המנוחים לתועלותיהם. בתוך כך, הנבירה בעברן של הרוחות ובנסיבות מותן מקנה לדמויותיהן עומק ועיגול, ומעגנת כך את הסדרה כולה לקרקע חרף העיסוק בפאראנורמלי.
אף שקשה לומר ש"רוחות רפאים" האמריקנית עולה על הבריטית - שתיהן נהדרות, והלוואי שגם המוקדמת תגיע לישראל סוף סוף - מספר הפרקים הגדול שנדרש מהחידוש עוזר לו לפצח כמה דברים שכרגע נפקדים מהאבטיפוס. בראש ובראשונה, דמותו של בן הזוג, ג'יי, טובה וחמודה עשרות מונים, לא מעט בזכות ליהוק מוצלח יותר (ואמין - במקור לא ברור מה היא בכלל מוצאת בו). הגם שלג'יי אין יכולת לתקשר עם המנוחים, "רוחות רפאים" ממשיכה למצוא דרכים רעננות וכיפיות לגרום לו להיות חלק מהסיפור. שנית, הסדרה האמריקנית מעמיקה את המיתולוגיה ואת האפשרויות העל-טבעיות שנגזרות מהקונספט שלה, ועושה זאת גם לטובת פיתוח העלילה והאופציות (לאן באמת הולכים המתים אם מצליחים להשתחרר ממצב הביניים הזה) וגם לטובת פיתוח הדמויות (סמנתה מנסה לפגוש את אמה המנוחה במקום שבו הלכה לעולמה).
ריבוי הפרקים עוזר לעיבוד החדש אף במובנים הכי בסיסיים, כאלה שהולכים ונכחדים גם בצד המערבי של האוקיינוס האטלנטי, עם היחלשותן של רשתות הברודקאסט ועלייתם של שירותי הסטרימינג. חלק ממה שכל כך מהותי בסיטקום הקלאסי הוא היכולת להפוך אותנו הצופים לבני בית, לחזור שבוע אחר שבוע להתרועע עם הדמויות החביבות עלינו. הגרעין של "רוחות רפאים" משרת בדיוק את הממד הזה. אלה דמויות שלכאורה לא אמור להיות ביניהן שום חיבור, לא טכנית ולא רעיונית, ובכל זאת נכפה עליהן לחיות ביחד לנצח. למרות זאת אין ביניהן איבה וסכסוכים אלא להפך. זו קהילה קטנה, אפילו משפחה, שכיף לשהות במחיצת חבריה. היא אמנם מסתייגת בתחילה מהגעתם של גורמים זרים, אך עד מהרה מתבררת כמכניסת אורחים, ולבסוף גם משלבת את הזוג החדש בקהילה הקטנה הזו - כמו שסדרה קומית טובה אמורה לעשות.
במובנים האלה "רוחות רפאים" ממשיכה את המסורת של קלאסיקות סיטקומיות כמו "חברים", "המפץ הגדול" ו"בחורה חדשה" - מהאחרונה הגיעו שני יוצרי הגרסה האמריקנית, ג'ו פורט וג'ו וויסמן. וכמו הגדולות שבהן, אין סיבה שלא תוסיף להילטש ותהפוך ללהיט נצחי. אחרי הכל, הדמויות שלה גם ככה צפויות להתקיים לעולמי עד.
שני פרקים של "רוחות רפאים" עולים מדי יום שני לסלקום tv.