השיעור הראשון שקיבלתי מצפייה בעונתה הראשונה של "האולטימטום: חתונה או פרידה" (The Ultimatum: Marry or Move On, נטפליקס) עסק בפרופורציות. ונסה וניק לאשיי, זוג דביק למדי והמנחים של "האהבה היא עיוורת", פוגשים שישה זוגות צעירים הנמצאים בשלב מכריע ביחסיהם: אחד מבני הזוג הציב אולטימטום - או שמתחתנים או שנפרדים. הטוויסט? בני הזוג צריכים להיפרד באופן זמני ולבחור לעצמם פרטנר/ית אחר/ת לתקופה של שלושה שבועות, איתו יחוו סימולציה של נישואים (כן, כולל שינה באותה המיטה). לאחר התקופה הזאת הם יחזרו לבני הזוג שאיתם באו לתקופה של שלושה שבועות נוספים, בסופם יצטרכו להחליט אם הם מתחתנים, עוברים לחיות עם הפרטנר שהכירו רק לפני רגע או מסיימים את התהליך לבד.
למקרה שזה לא מספיק ברור מהתיאור ה'יבש': מדובר בעצם במעין מסיבת חילופי זוגות שכוללת גם חיים משותפים, כאשר כל המעורבים קשורים רגשית ונאלצים לראות את בני הזוג שלהם - אלה שכבר חלקו איתם מברשת שיניים, הכירו את הדודים המעצבנים שלהם וריכלו עליהם עם חברים - במערכת יחסים עם פרטנר אחר שהכירו רק לפני מספר ימים. כן, מה ששמעתם.
לכאורה, "האולטימטום" היא עוד חוליה בשרשרת האבולוציונית שעבר ז'אנר תוכניות השידוכים בשנים האחרונות, המשך לאותה "האהבה היא עיוורת", "חם, לוהט, רותח", "משיכה בעירום" ועוד. אך בפועל לא מדובר באבולוציה אלא במוטציה, שלא לומר מוטציית-על, כזאת שתגרום לצופים בה להכריז: "מה לכל הרוחות?!", אחת לחמש דקות. מבלי להיכנס לספוילרים שיהרסו לכם את הצפייה, אפשר לומר בזהירות שאתם יכולים לזרוק לפח את כל מה שחשבתם בתחילה על הזוגות שמגיעים לתוכנית, זוגיות שנראית יציבה מאוד תתברר כמגדל קלפים רעוע ולהפך, היוצרים של התוכנית עושים עבודה בלהפתיע את הצופים ללא הרף.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מעבר להנאה המפוקפקת מצפייה באנשים נורמטיבים (לכאורה) שמכניסים את עצמם לסיטואציה מאוד לא שגרתית לעיניהם רעבות-הבינג' של העולם כולו (כי את זה הרי אפשר לומר על כל ריאליטי אחר), "האולטימטום" תגרום גם לצופים היותר ציניקנים לשאול את עצמם שאלות מוסריות ולנוע בחוסר נוחות מול ההתמודדות של האנשים על המסך. הפורמט של התוכנית מכניס את המתמודדים לדינמיקות חריגות כל כך עד שבמהרה תשאלו את עצמכם האם יש פסיכולוגים על הסט שמלווים אותם בתהליך, ולא רק במאים צמאים לדם, יזע ודמעות. אוקיי, בעיקר דמעות. אגב, בדומה ל"אהבה היא עיוורת" גם ב"אולטימטום" לא נראה שיש ייעוץ פסיכולוגי שניתן למתמודדים ואם יש כזה הוא לא מצולם על המסך. האם זה בגלל ששום איש מקצוע לא רוצה להיות מקושר לפרויקט הזה? לא אופתע בכלל.
אז מה יש במקום אנשי מקצוע? ובכן, ונסה וניק לאשיי, שמפרויקט לפרויקט נראים לי יותר ויותר כמו המקבילה האמריקאית ליעל בר זוהר וגיא זו-ארץ. הם פוגשים את הזוגות אחת לכמה ימים וחוזרים על אותן המנטרות: "אתם נמצאים כאן כדי להציל את היחסים שלכם", "אתם מוכרחים להתחייב לתהליך", וכמובן "אם תיפרדו, כנראה זה לא היה צריך לקרות בכל מקרה". מעבר לסיפור האישי שלהם, שניהם היו נשואים בעבר (ניק היה בעלה של הזמרת ג'סיקה סימפסון), התגרשו, הכירו, נפרדו וחזרו לחיי נישואים מוצלחים וחוזה שמן מנטפליקס, לא ברור מה מכשיר את הלאשיי'ס למלא את תפקיד היועצים.
בנוסף, אם בתחילה חשבתי שהתוכנית ליהקה מתמודדים צעירים בגלל המראה שלהם, צפייה בעונה כולה מוכיחה שדווקא קלות הדעות של גילאי העשרים מרגישה כמו סיבה הגיונית יותר לליהוק הזה. קשה לדמיין אנשים מיושבים בדעתם, צמאי לייקים ועוקבים באינסטגרם ככל שיהיו, המוכנים להיכנס לתהליך שבו בני הזוג שלהם יבלו עם אחרים מול עיניהם לתקופה ארוכה כל כך. מה שנקרא, יש דרכים קלות ונעימות יותר להרוויח עוקבים.
בכל הנוגע למוסר אין ספק ש"האולטימטום" יכולה להיות מוגדרת כסוג של נקודת שפל חדשה, אבל מצד שני, נטפליקס היא לא משרד החינוך (כן, אפילו אם אתם נותנים לה לעשות לכם בייביסיטר על הילדים לא פעם). למרות שיש לה את הפוטנציאל להיות קרינג' שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, מבחינה טלוויזיונית "האולטימטום" מפספסת לא פעם. לוקח לה שלושה פרקים כדי להתניע באמת, זה קורה רק בשלב בו הזוגות מתחלפים לראשונה. בדומה לתוכניות שידוכים אחרות בנטפליקס, הפרקים שלה ארוכים מדי (כשעה) ולא תמיד מספקים את הסחורה. מצד שני, כשהיא כן פוגעת וזה קורה בעיקר כשהיא מפגישה בין הזוגות ה"חדשים" וה"ישנים", היא מצליחה לספק רגעים אנושיים חשופים שקשה מאוד להוריד מהם את העיניים.
אגב, גם בפורמט הזה נטפליקס - חברה עם אג'נדה ליברלית מוצהרת - לא מצליחה לשלב מתמודדים להטב"קים בתוך הקאסט הרגיל, מה שיוצר מצב שיש לה תוכניות שידוכים לגייז ולסטרייטים. פרסומים שעלו בתחילת העונה ציינו שבעונה השנייה של התוכנית יהיו גם זוגות של נשים, אבל זה מרגיש מעט ומאולץ מדי.