"שערורייה", "רומן", "בגידה", "אישיות פוליטית", "משפחה עשירה" - באמצעות מילות הקוד בשם ובתאור שלה, "אנטומיה של שערורייה" מפתה את הצופים לדמיין שהולך להיות כאן סיפור צהוב על מין ואינטריגות, בגידות ונקמה. אבל אם תשבו לצפות בה ותצפו לעקוב אחרי ההרפתקאות הרומנטיות והסקסיות של צעירים יפים במקצועות נחשקים או במסדרונות הפוליטיקה, תגלו מהר מאוד שאתם בסיפור אחר לגמרי.
חייה השלווים של משפחת ווייטהאוס היפה והמוצלחת מתערערים כשאב המשפחה, חבר הפרלמנט הבריטי ג'יימס ווייטהאוס השרמנטי (רופרט פרנד, "הומלנד"), נאשם באונס. ווייטהאוס הוא חבר קרוב מאוד של ראש הממשלה, אחראי על תהליכים פוליטיים חשובים בממלכה, לכאורה בעל ואב למופת. עד עכשיו חיה סופי, אשתו התומכת והיפהפיה (סיינה מילר), במחשבה שחייה מושלמים. ואז נחשף הרומן שניהל עם אחת מהעובדות בלשכתו, והיא נאלצת להסתכל על שהגבר שבו בטחה מאז שקשרה את גורלה בגורלו כשהיו שניהם סטודנטים באוקספורד, ולתהות מהי בעצם האמת. הוא נשבע שהוא אוהב רק אותה, שהרומן שניהל במשך חמישה חודשים תמימים הוא למעשה רק טעות ואין לו משמעות. סופי מצליחה איכשהו לאסוף את עצמה ולהחליט שהיא מאמינה לו ואין לה כוונה לעזוב אותו, כשנוחתת המכה האמיתית - האישה שאיתה ניהל ווייטהאוס רומן מאשימה אותו באונס.
מאותו הרגע הופכת הסדרה לדרמה משפטית, כשהצלע השלישית בסיפור היא התובעת בתיק האונס, עורכת הדין קייט וודקרופט (מישל דוקרי, "אחוזת דאונטון"), נחושה בדעתה ולוחמת צדק בלתי נלאית, קייט מרגישה שהיא היחידה שיכולה לנצח בקייס הזה, שהוא כמו בכל כך הרבה תיקי אונס, מקרה של "מילה שלו / מילה שלה".
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אז כן, העניין פה הוא בעצם הנושא הכי פחות סקסי שאפשר כשמדובר בסקס - תקיפה מינית. אבל הסדרה עושה דבר מאוד מעניין בדרך שבה היא מגישה את הפרשה. במקום לספר את הסיפור של הסקנדל, להתעמק בשערורייה ותוצאותיה, להתפלש ממש בכותרות העיתונים הצהובים וברדיפות הפפראצי - במילים אחרות, להתרכז במילה "שערורייה" שבשם הסדרה, היא מנסה לבחון יותר את ה"אנטומיה" - מהי השתלשלות העניינים, הגורמים שמובילים לשערורייה כזאת. המידע נפרש בפני הצופה בהדרגה, כל פעם קצת, כל פעם יותר. כל פיסת מידע משנה את התפיסה של הדמויות אלה את אלה, ואת מה שאנחנו מרגישים כלפיהן.
חלק גדול מהזמן יש לנו יותר שאלות מתשובות, והשאלות דומות מאוד לכאלה שעולות במציאות, כשאנחנו חווים כקהל, כצופים, פרשת אישום באונס. מי משקר? הוא או היא? מה יש לה להרוויח ומה יש לו? כשאנחנו שומעים את פרטי המקרה, האם זה זיכרון או המצאה? אבל הוא היה הבוס שלה. אבל היא הודתה שהיא מאוהבת בו. ואם לנאשם ולנפגעת יש עבר מיני, האם זה הופך את הסיפור שלה ליותר אמין או לפחות אמין? ומה אם הוא גבר טוב אשר אוהב את משפחתו? ומה אם אשתו מאמינה לו?
בחלק הראשון, היוצרים עושים עבודה טובה מאוד בלגרום לצופים להרגיש הזדהות עם צדדים שונים בסיפור, ולתהות. נעשה שימוש באמצעים קולנועיים שונים, חלקם מדויקים ויפים כמו זויות מצלמה (סופי מגלה אמת שגורמת לה להרגיש את העולם מתעוות, את האדמה נשמטת), חלקם מסוגננים בהגזמה (ג'יימס מקבל את הבשורה שהוא נחקר על אונס מאהבתו לשעבר, וגופו נזרק לאחור כאילו הוא נורה ע"י אקדח), חלקם מסיטים מרגע חשוב באובר-דרמטיות שהם יוצרים (הנפגעת אוליביה עוברת פיזית מהזיכרון של התקיפה לאולם בית המשפט), כל זה כדי להמחיש את עצמת הרגשות. לא ברור לגמרי למה צריך את הרגעים המסוגננים האלה, כשהשחקניות והשחקנים עושים את העבודה שלהם היטב. מצטיינות במיוחד מישל דוקרי וסיינה מילר, שתיהן לוקחות אותנו לתוך נפשן של נשים שהעולמות שלהן מתערערים, והן צריכות לשקול מחדש החלטות גדולות שעשו, שעיצבו את מהלך חייהן.
ניכר שנעשה נסיון אמיתי לעמת אותנו עם השאלות המורכבות של השטח ה"אפור" בתקיפה מינית. בחלקים שבהם זה עובד, הצופים יכולים ללמוד הרבה על עצמם לפי השאלות שמתעוררות בהם ככל שנפרשת העלילה וסודות העבר מתגלים. שאלת ההסכמה היא שניצבת במרכז הדרמה המשפטית ומזמינה אותנו להרהר - עד כמה מפורשת צריכה להיות הסכמה כדי שתחשב הסכמה, כמה חד וחלק צריך להיות ה"לא" כדי שייחשב ל"לא". ולמרות שיש רק תשובה נכונה אחת לשאלה ("לא" זה "לא" ואין לו דרגות ואין לו גוונים), במציאות אנחנו דנים בה כל הזמן, במיוחד בסיטואציה משפטית.
"אנטומיה של שערורייה" מצליחה מאוד גם לשרטט את דמותו של הגבר הנקי מרבב, ודמותו של ג'יימס ווייטהאוס כתובה ככה שיהיה קל להתבלבל מולו. כן, אומרים לנו, הוא אכן בגד באשתו המושלמת, וכן, אלה היו יחסים עם עובדת שלו, והוא חבר פרלמנט שאמור לשמש דוגמה, וכן, מדובר במערכת יחסים של חמישה חודשים אז אי אפשר בדיוק להגיד שזו מעידה חד פעמית חסרת משמעות. אבל ווייטהאוס מתנצל על הרומן, מכחיש את האונס מכל וכל, משתדל לתת לאשתו זמן לעכל, מתחנן בפניה שתהיה לצידו. בבית המשפט הוא מביט בה כל הזמן, כאילו שואב ממנה כוח, כאילו דעתה היא היחידה שחשובה לו. הוא מדגיש שוב ושוב שהוא איש משפחה. מוכן לוותר על כל הקריירה הפוליטית שלו אם היא רק תבקש. סופי מחליטה להבליג על הרומן, ועל האונס היא לא מאמינה בכלל. למרות השוק ותחושת הבגידה העצומה שהיא חשה, סופי בוחרת לנסות לשמר את הנישואין שלה, לטובת האהבה ביניהם ולטובת ילדיה.
כשאנחנו שומעים סיפור כזה בחיים, קל לנו להגיד מיד "למה היא לא עוזבת אותו?", ולכן הסדרה ממש מזמינה את הצופים לשפוט את גב' ווייטהוס המסורה על כך שגילוי הרומן לא גורם לה לקום ולעזוב, לשפוט אותה על שהיא ממשיכה לעמוד לצד בעלה גם כשהיא נאלצת לשמוע פרטים אינטימיים על הבגידה, ואת כל העדות המזעזעת של הנפגעת. הסדרה גם מספקת לנו שתי תשובות לשאלה הזאת, התשובה השטחית - זה הפחד של סופי לאבד את היציבות, את החיים הנוחים, את העושר והמעמד; והתשובה היותר עמוקה - הפחד שלה להביט סביבה ולהבין שהיא זו שבחרה להתעלם מהרבה נורות אזהרה כדי לשמר את החיים האלה, גם כשזה היה בניגוד לאמונות שלה, גם כשהערכים המכוערים שבהם היא לא מאמינה עברו לילדים שלה.
כי יש עוד נושא שלם שבו עוסקת "אנטומיה של שערורייה", בהתחלה רק בין השורות ואז בצורה יותר ישירה, והוא עניין הפריבילגיה שלתוכה נולדים אנשים מסוימים, והוויתורים הרבים שאנשים עושים כדי לזכות בפריבילגיה הזאת לעצמם או לילדיהם. במילים אחרות, יש פה גם זרקור על עשירים מיוחסים, שגדלו בשפע ולימדו אותם מילדות שהם תמיד יהיו ווינרים, אלה שלמדו באוניברסיטת אוקספורד היוקרתית ונחשבים לעילית של ארצם. כזה הוא ג'יימס וויטהאוס, וכאלה הם החברים שלו, שרק התקדמו במעמדם, אחד מהם הוא אפילו ראש הממשלה בסיפור הזה. בעוד ג'יימס מתחיל כגבר אמין שהסתבך, לאורך הסדרה הוא מסגיר את עצמו במילים ומעשים, עד שלקראת הסוף גם אשתו יכולה לראות כיצד הערך שהוטמע בו בילדות, שהכל מותר לו כי הוא הטוב ביותר, מעוות את תפיסת המציאות שלו. כשרואים את הדפוס הזה, רואים גם באיזו קלות התכונה הזאת מאפשרת לחצות גבולות, לא לשמוע "לא" כשהוא נאמר, לסרב להכיר בסיטואציה שאין בה הסכמה, ולהאמין כל הזמן ששום דבר רע לא קרה.
הנאשם והרעיה מקבלים זמן רב להציג את הצד שלהם, ולעבור את כל הסערות הרגשיות שהפשע הנורא הזה מעורר בהן. כך גורמים לנו לחשוב על הנושא הקשה הזה, שרובנו מעדיפים לא לחשוב עליו לעומק. זו שליחות חשובה וטובה מאוד, ובחלק מהזמן "אנטומיה של שערורייה" מצליחה במשימה שהציבה לעצמה, ועושה את זה בצורה קולחת, בעזרת קאסט מוצלח וטוויסטים עלילתיים. אבל יש נקודה עיקרית אחת שבה נחשפת החולשה שלה, והשטחיות של הטיפול שלה בנושא המורכב. מי שבהחלט לא מיוצגת בסדרה הזאת כפי שהייתה ראויה, והצדק עבורה בהחלט לא מוצה, היא דמות שאמורה הייתה להיות במרכז הפרשה הזו אבל איכשהו הועלמה כמעט לגמרי - והיא אוליביה ליטון (נעמי סקוט, "אלאדין"), האישה שמאשימה את ווייטהאוס באונס.
היא משמשת פחות כמו דמות לגיטימית ויותר כמו איזשהו כלי בידי יוצרי הסדרה (ובסיפור עצמו - כלי בידי התביעה) שתפקידה הוא אך ורק להיות מקור המשבר. עד המשפט עצמו וגם אחריו, היא איננה קיימת (מלבד בכמה סצנות קטנות של שברי זכרונות), ואחרי שנתנה את עדותה, אין לה צד בסיפור. הרבה יותר חשוב ליוצרים להתמקד במתח בין בני הזוג, בהתמוטטות שעוברת עורכת הדין, ובעיקר בתחושת האסון שהתמוטט על ראשו של ווייטהאוס.
בפרק השני אומר היועץ לראש הממשלה שהוא חייב להתנתק מווייטהוס פומבית, כדי שלא יפגע פוליטית. לדברי היועץ, העולם השתנה, והיום "הדרך רצופה מוקשי 'מי-טו'". במקום אחר בסדרה, משתמשים בביטוי כמו פועל. נעשה לו "מי-טו". כאילו 'מי-טו' קורה לפוגע, ולא לנפגעת או הנפגע. כך שלמרות כל הכוונות הטובות שלה, "אנטומיה של שערורייה" לא מצליחה באמת לרדת לעומק שאליו היא מתיימרת. היא בהחלט דרמה משפטית מותחת ויעילה, אבל בטיפול חכם בנושא התקיפה המינית על כל השלכותיו, יש טובות ממנה.