חתונה ממבט ראשון: ליעד ולימור, תנו לנו לעזור לכם - שניכם אגרסיביים

נא לכוון את השעון לשנת 67' כי מלחמת ההתשה איתנו כאן. מה רפטטיבי ומעייף יותר, הריבים הבלתי פרופורציונליים של הצמד ליל"י, נסיונות התנעת המצבר בין עידית לרפאל או החרדה של בן שמא טוב מדי או רע מדי או טוב מדי או רגיל? הדפוסים של הדמויות חזרו על עצמן בפרק הזה יותר מעדויות בתחקיר של ערן סוויסה על אחורי הקלעים של "חתונמי".

בהזדמנות זו, אפנה לכל מי שהתראיין לתחקיר על "חתונה ממבט ראשון" שפורסם בסוף השבוע: העדויות שלכם נגעו ללבי. באמת. לא הופתעתי לגלות שככה ריאליטי עובד, אבל נכמר ליבי לגלות שמשתתפים בו אנשים שלא יודעים איך הוא עובד. מהצד שלי, אני יכולה רק להבטיח להשתדל להיות ערה לאי אילו מניפולציות עריכה והפקה, ולזכור שמאחורי הדמויות הטלוויזיוניות יש בני ובנות אדם. מהצד שלכם, תזכרו שהכל בטור הזה נכתב בהומור - טוב, הרוב נכתב בהומור - ושרק אתם ואמא ורואה החשבון שלכם יודעים מי אתם באמת. אף עיתונאית או חדר עריכה לא יכתיבו לכם את הערכתכם העצמית. אוקיי? אוקיי.

זה הבוקר שאחרי החתונה, או ליתר דיוק 03:00, ועידית ורפאל (צמד שתוייג אצלי בראש כ"רונית רפאל" וצר לי אם יוזכרו כך בשוגג בהמשך) מתכוננים לטיסה לאחר שלא ישנו כל הלילה, אולי בגלל המחבתות שתלויות להם מעל הראש. אף אחד לא מדבר על זה וחבל, כי כפי שנגלה עוד רגע, נושאים משותפים לשיחה - אין להם.

עם הנחיתה בפורטוגל, שניהם מסכמים שלא ילכו למוזיאונים וששניהם מאזינים נלהבים של עידן רייכל, וזה כנראה המכנה המשותף היחידי ביניהם למעט היותם "ביטחוניסטים שאוהבים צבא". לא יודעת מה איתכם, אבל כשאני מערבבת את הפרטים האלה בסלט שלי, מתקבלת המנה הישראלית האסלית "שעמום מחץ".

כבונקר צבאי בעצמה, עידית לא האמינה שתהיה אי פעם האדם הוורבלי בקשר, אבל טרם פגשה כספת רגשית כמו רפאל. אף אחד לא הכין אותה להשתבץ כמש"קית ת"ש, וכמי שציפתה לירות לאנשים בעיניים התפקיד הזה נוחת עליה רע. לדבריה גם נדלקה בעבר מהר יותר יותר, אבל כן מסתמן ביניהם איזה חיבור חברי או לכל הפחות לא סלידה מוחלטת. בסטנדרטים של "חתונמי", גם זה משהו.

יש אנשים שיהפכו כל מקום לקלאב הוטל אילת, וכך גם עידית ורפאל, שירח הדבש שלהם כולל בהתאמה ראפטינג, דולפינים ומערות שאפשר להריח דרך המסך את עטיפות הבמבה נוגט שנזנחו בפינותיהן. כאמור, עידית לא מתלהבת ממנו במיוחד, והיא בכל זאת מצליחה להיעלב כשרפאל מסכם את הפעילות המשותפת שלהם בתגובה הצוננת, "היה נחמד". חברותיי הנשים, באהבה גדולה אני מציעה: אנא תלו שלט ניאון מעל שאלות שיש להן מבחינתכן רק תשובה אחת.

"אתה איש של מילים, אני מבינה", היא עוקצת את רפאל, אבל האמת היא ששניהם לא מורגלים לסיים משפט קוהרנטי שלם. "לא… כאילו… אתה קצת אה… כבוי", היא ממלמלת. "כבוי?". "כאילו… סגור כזה..." "היום?". "היום, כן". סליחה, האם הגעתי בטעות לתיאטרון השומה בסמטת בן בליעל? ואם לא, מדוע אני צופה בעיבוד מודרני למחזה של בקט? לשאלתו של רפאל, אתם מכירים מאתמול. "היום" זה חצי מהקיום שלך בשבילה, נא להתחיל לחבר נושא לנשוא על מנת שנוכל להתקדם.

בארוחה הבאה כבר לא נותר מה להציל מהתקשורת ביניהם, ועדית אפילו לא מתאמצת לזייף התעניינות בהגדרת רפאל את עצמו כ"בד בוי" מתחת לשכבות. בין אם ידבר או ישתוק הוא מביא לה עצבים, אבל רוב הזמן הוא שותק, ועידית לוקחת על עצמה כמשימה להנכיח את השתיקה כל עת שהיא קיימת. "מה, אתה מדבר בכללי?", היא מגבירה שני הילוכי אגרסיב, "סתם, רציתי להבין איזה טיפוס אתה". כאילו, מעפן רק עכשיו, או תמיד?

אבל ההבטחה של רפאל עומדת להתממש ופורץ ממנו הילד הרע - באמצעות ריקוד עם פורטוגלי. למזלו, זה בדיוק הניחוח המסוכן שעידית חיפשה. "פתאום יצאה ממנו שובבות כזו", היא מתרשמת. "הראיתי את הצד הקליל שלי", הוא מסכים. עוד מעט מסיבות הגאווה ואני רוצה שתשמרו לכם מן האנרגיות המוטרפות הללו.

למחרת מדבר רפאל בשבחי שיטת אן אל פי, מה שגורר את השאלה המתבקשת של עידית, "גם אתה עברת את זה?", וכן לאחריה, בלב, "אז איך אתה עדיין ככה?". שניהם מריעים לגבריות החדשה, המאפשרת לעצמה ביטוי רגשי, ושבים לשתיקת הכבשים. "היית חמודה", הוא מסכם את היום, לא מבלי תיקון של עידית: "מקסימה", רגע לפני שייבש אותה חזרה, על חוף הים. "נעשה לב כזה?", היא מסמנת ברגלה. "פחות". אווווו.

לימור טרם התעוררה וליעד כבר הספיק להתנצל על קיומו, כשהשאיר לה פרח בכוס מברשת השיניים ולצדו פתק, "לא להילחץ, זה רק פרח". בלבו הוסיף אך פחד לכתוב: "את בסדר?". לימור כבר הביעה שאט נפש מדאגתו המתמידה של ליעד לשלומה, ובכל זאת הוא ממשיך, במהלך טיול אופניים: "יש שביל קטן שנראה לי נחמד. זה בסדר? בטוח לא תכעסי?". אני כועסת. כמה מתיש אדם שזקוק בכל רגע נתון למדבקת התנהגות טובה. במקרה הזה עלינו להתמודד עם שניים כאלה, שיושבים זה לזו בול על הפצע וחופרים בו עם מעדר תוך פיזור קלישאות על תקשורת, פוזיטיביות ונתינה.

לטענתה של לימור מוצא חן בעיניה שליעד "גוד בוי" (אנא הוסיפו "גוד בוי" ו"בד בוי" לבינגו חתונמי שלנו), אבל כל ניסיון ריצוי שלו מביא לה עצבים ולפרקים גם סתם נוכחותו בחייה. "אני אוהבת טבע, כבר חשבתי שאתה יודע את זה עליי", היא מתקוממת לאור שאלתו החצופה על טעמה ביעדים תיירותיים. קשה לומר מה יותר טורדני - שאלוני ה"בחני את עצמך" של ליעד, או התגובות המופרזות של לימור אליהם.

ביניהם הם דנים בשאלה האם לימור אגרסיבית כדבריו של ליעד, או אסרטיבית לדבריה שלה עצמה. אשמח לפסוק בנושא: שניהם אגרסיביים (הוא בפאסיב, היא באגרסיב, היינו הך), שניהם מרוכזים בעצמם כהיפוך מושלם לאהבת הכלל שהם מתגאים בה ושניהם לא יודעים לקבל טיפת ביקורת מהצד השני. נוכח דבריו האחרונים של ליעד פניה של לימור מתכרכמות, וליעד מזדעק כמי שנקרא לחדר המנהלת, "אוי מה עשיתי? תגידי לי, מה עשיתי?!". נראה שבבהלה שלו, ליעד גורם ללימור להצטייר כתוקפנית פי כמה וכמה ממה שהיא באמת. היא אמנם יכולה להיות לא נעימה, אבל בטח לא מפחידה ברמה שאמורה לגרום לך לרעוד כמו מקק תחת איום K300 ישיר.

אם לרפרר רגע חזרה לתחקיר על "חתונמי", יאמר לזכותה שעד כה העונה עושה חסד עם כל הדמויות. למשל, תראו את צוות ליל"י: בפרק זה הקפידה כל סצנה להדגיש את חוסר נסבלותו של האחר. והנה מיד לאחר התקרית הקודמת, על סיפונו של חסקה, פורצת לימור בווידוי שלא יבייש את הטיטניק ומכריזה בדמעות כי עליהם לתמוך זה בזו, לפרגן ולהפיג את בדידותו של האחר.

מכאן היא כנראה מניחה שירוצו יחד לעבר השקיעה, יתחתנו, יברחו מהחתונה שוב ויקימו קהילה שנויה במחלוקת בפיסת טבע מבודדת, אך אבוי - ליעד מחליט שישנו בנפרד. "הרצחת וגם ירשת?", היא חוזרת למרר בבכי. "גם העלבת וגם אתה משאיר אותי לבד?". הדרמה היומית הזו אפילו לא קרובה לסיומה, וליעד מביע דאגה על שעדיין לא הכיר את בת זוגו בעודם בירח הדבש, דהייינו שניה וחצי להיכרות.

החיסרון והיתרון של אנשים רוחניים הוא היכולת להפיק שיעור, או לכל הפחות לומר בקול רם שהפיקו שיעור, מהתרחשויות יומיומיות. בסשן נוסף על החסקה שניהם מסכימים שלמדו שיעור ענק אתמול, אבל לא מסבירים בדיוק מהו, ואולי לכן יזדקקו במהלך היום לעוד עשרה שיעורי חזרה על החומר. "זו פאקינג רכבת הרים מטורפת שאף פעם לא הייתי בה, והייתי בפארק או שניים", מסכם ליעד, שהוא כבר מספיק גדול אפילו בשביל האנקונדה.

גם הסצנה הבאה היא ריב, וגם הסצנה שאחריה, ועד שהכל מסתדר - גם על זה מוכרחים להכריז באובר דרמה. "טוב שהוא עושה דברים בשביל עצמו, ולא רק בשבילי", צופה לימור אל ליעד שקופץ מהסירה לגיחה במים רדודים. רק חסר עכשיו שמישהו מהם יקרא לזה "מסע". חגיגת ההעצמה הליעדית הזאת לא מחזיקה זמן רב, כי מיד לאחר מכן, הוא נעלב בשם המסעדה שהם יושבים בה בעקבות תהייה אגבית של לימור על טיב האוכל. לדבריו הוא מפחד להגיד דברים, ולדבריה גם היא, ושניהם צודקים - לאף אחד מהם אי אפשר להגיד שום דבר.

"אם תשימי לב, עד עכשיו דיברת רק על עצמך, שום דבר שקשור לזוגיות", לוחץ ליעד על דוושת הדרמה עד לרמת דנה בלום, טלנובלה בע"מ, פרק סיום. תקראו לי סקפטית, אבל בדומה לקארין ארד שכתבה עליהם, גם אני לא מאמינה להם, לא לבכי שלה ולא לנאומי הפאתוס של שניהם. משהו שם מריח לי מדי מהתמכרות לדרמה ומאמץ יתר לייצר אותה, ולא סביר לחוות כאלו התנגשויות קרחונים עם היכרות מועטה כל כך וזמינות מירבית של קוקטיילים טרופיים.

כמיטב הקלישאה הם צומחים (שוב) מתוך המשבר וקופצים יחד אל המים, לא בלי ליווי קרייני של ליעד נוסח אביב גפן ב"שנות הירח": "זה מה שהייתי צריך, מישהי שתקפוץ איתי למים". הם ממשיכים משם ליוגה בזריחה, מפלטם של הבלתי מאוזנים, משם - להתכסחות הקבועה בלב ים. האם באמת יש לנו כוח לנבור בה? לי לא. נרוץ על זה:

ליל"י עולים על סירת מפרש, שוב פוקד אותם קצר בתקשורת - היא קוטעת אותו, הוא משתתק. אזלו כוחותיה מהשטת הסירה, אך ליעד הפגוע מסרב לחלוק בנטל ולימור קופצת מהמפרשית למים, ומשם בשחייה קלה אל החוף. תגידו, מתי מביאים להם כבר מבוגר אחראי? אלה לא אנשים שאמורים לשלוח לבדם לאי בודד, הם זקוקים להורות הליקופטר.

ליעד מבחינתו משוכנע שהוא הבוגר בסיטואציה. "לקפוץ מהסירה זה לא בשבילי, עברתי את הגיל הזה", הוא נאנח והולך לפרוק תסכולים ביומנו, שרק ניתן לשער כי נפתח במילים "סודי ביותר, אמא לא לגעת". לאכזבתה של לימור, הוא שקוע בשיחה עם עצמו מכדי לשים לב שהיא מתרחקת בהפגנתיות מהבונגלו, תיקה על גבה. אני חוזרת בי מהשערתי המוקדמת לגביהם: הם לא צריכים עוד מערכות יחסים. הם צריכים להישאר כיתה.

השניים האלה מכירים כבר 23 ימים בזמן אדם וחמישים שנה בזמן חתונמי, והנה הם מגיעים לעוד ביקור אצל חמות, הפעם מצד מעיין. כולם כבר מרגישים קרובים לבן עד ישיבה משותפת עמו על אסלה, אבל בן עוד לא שם. בזמן שמעין עורכת לו סיור מודרך בחדרה ונבכי ילדותה, השלפוחית קוראת לו להתפנות פיזית ורגשית.

במשפחת דורי התערבו מי יצליח להפיל את בן מאירוע לבבי לפני גיל 40, והם פותחים בארטילריה הכבדה. "אנחנו מקווים שנראה אותך עוד הרבה פעמים", "ברוך הבא למשפחה", נשמע קולו של ילד. בן שוב מברבר על שהוא "לא מאמין שזה הולך כל כך טוב", ומתכוון לומר זה לא הולך כל כך טוב כמו שנראה.

השניים האלה אפילו לא הספיקו לריב כמו שצריך, וכל הפגישות עם המשפחות בשלב כל כך מוקדם מרגישות לו מזויפות. הלחץ שמפועל עליו מכל כיוון - מכיוונה של מעיין ומשתי המשפחות - כה מיותר ומצער, כי נראה שדי טוב לו עם מעין, לא מושלם, אבל די טוב, והיה אפילו טוב יותר אם לא היה נדרש להפגין את הטוב הזה כל הזמן.

לבן ממילא יש "פחד לפגוע", פחד גדוש חשיבות עצמית, השמור לאנשים שבטוחים שלא יתגברו עליהם לעולם. על כל פנים, זה הפחד, והוא בטח לא נרגע עכשיו כשבן הבין שהוא עוד עלול לגרום טראומת נטישה לילד קטן. מתוך אכילת הראס העצמית הזו הוא גורר את מעין איתו לבור, תוהה מה יהיה ביניהם אחרי התכנית ואם יגורו יחד. "אתה לא צד בדבר?", היא מזהה את המוקש. מעין למודת אפליקציות, ומכירה כבר היטב שאלות נוסח "מה מחפשת". מעטות השאלות המרגיזות כמו אלו שמגיעות עם אג'נדה מוסווית. למה להעלות את הנושא, בכלל, אם אתה מתכוון להטיל את כל האחריות לתשובה על האדם השני?

אחרי אין ספור התפתלויות, מתגלה המסר שהצפין בחידת החמיצר שלו: הוא מחבב את מעין, אבל לא בטוח שירצה להמשיך לגור איתה מיד לאחר התכנית. השיחה ביניהם מסתיימת כרגיל בצחוק סטלה רם, אבל אנחנו מכירים אותם כבר מספיק כדי לדעת שהצחוק הזה מסתיר תחתיו מתח הדדי. לה יש את חוסר הביטחון הידוע בקשר, ובן, להגדרתו, מרגיש שהוא לא מספיק מכיר אותה.

הוא צודק שהיא לא לגמרי אמיתית איתו, אבל גם הוא רחוק מכנות מולה, ובכלל אני לא בטוחה שהוא מוכן להכיר אותה "באמת". הרי כל הקונספט הזה של זוגיות מפחיד אותו יותר מהביטוי "פלאס סייז", מה שגורם לו לחפש חסרונות גם כשאינם: או שהוא חווה את מעין כזרה מדי, או כקרובה מדי. אם היא נחשפת - הוא מרגיש שהיא יותר מדי "אול אין", אלוהים יעקור את הביטוי מלקסיקון המשתתפים. גם הוא, כמו כולם, רוצה ודאות מבלי מסוגלות לתת אותה לצד השני, ומגלה מתחת ל"פחד לפגוע" שהוא גם, כמו כולם, מפחד להיפגע. ובקיצור, בן מבולבל, מבולבל ברמה העמוקה ביותר של בלבול קיומי, מבולבל על החיים שלו, תסמונת מוכרת ע"ש דני מהעונה שעברה.

מעטים הרגעים שבהן דמויות חתונמי נותנות קול למחשבותיו הרועמות של הקהל, אך הפרק זה קורה, במילותיה של מעין: "אין לי כוח אליך, אין לך אמצע". "אם תעזבי אותי כשאני מאוהב בך, נגמר לי הסרט", מזהיר בן, כנראה האדם הראשון שנשבר לבו אי פעם. ציניות בצד, מוצא חן בעיניי שלראשונה שחרר בן מפוזת ה"מפחד לפגוע", וחשף פחד אמיתי, עמוק, מעורר הזדהות, כזה שגורם לכולנו לשקשק מתחת לשמיכה. סוף סוף גם הוא נחשף קצת.

בו זמנית, בהמשך לרוח הגנון המהלכת על הפרק, זו הצהרה ילדותית להפליא. מה אתה בעצם אומר, שאת הלב שלך אסור לשבור? מערכות יחסים בתחילת דרכן הן רכבות הרים רגשית מהסוג שליעד טרם פגש, וככה הן. אין דרך אחרת. אף אחד מאיתנו לא חף מדחייה, לאף אחת מאיתנו לא מובטח אי של שקט וכולנו קופצים ראש אל בריכת הפיפי הזו בידיעה שישרוף לנו בעיניים. אולי גם נבכה קצת, אולי ניכנס לדיכאון חודש או חודשיים או שנה, אבל נצא מזה ונמשיך לחפש אהבה, כי רק ככה מוצאים אותה. משתתפי "חתונמי", אני קוראת לכם להתבגר.