בסוף השבוע, עלה בישראל סוף כל סוף שירות הסטרימינג של דיסני פלוס, ואיתו כמובן כל סרטי פיקסאר לדורותיהם. דווקא בתזמון הזה, באופן מבלבל למדי, גם הגיע לקולנוע הסרט החדש של אולפן האנימציה, "שנות אור", שזמין באולמות בלבד.
זה פרויקט יוצא דופן גם מבחינת העלילה שלו, ולכן חשוב להתעכב רגע גם על תוכן, ולא רק על מודל ההפצה. ובכן, מדובר לכאורה בסרט נוסף במיתולוגיה של "צעצוע של סיפור", שכבר הולידה בעבר ארבעה סרטים - אחד פורץ דרך, שני מופתי, שלישי מופתי עוד יותר ורביעי נשכח למדי. אך זה לא המשכון ישיר של הלהיטים הללו, אלא מעין הרחבה צדדית שלהם.
בלב הסרטים ההם, כזכור, עמד ילד עם אוסף צעצועים. אחד מהם הוא של טייס חלל בשם באז שנות אור. כעת, מתברר כי בתוך היקום הבדיוני של פיקסאר, הצעצוע היה מוצר נלווה של סרט פיקטיבי בכיכובה של הדמות הזו, שיצא באמצע שנות התשעים. "שנות אור" הוא הסרט הזה.
מדובר במהלך מתוחכם ומקורי - אנחנו רגילים הרי לסרטי המשך ישירים. "שנות אור", בהובלת המפיקה גייזלן זוסמן, התסריטאי פיט דוקטר והבמאי אנגוס מקליין, מצאו דרך מעניינת לעקוף את זה. אך התחכום והמקוריות מסתיימים בנקודת המוצא. ככל שמתפתחת העלילה, כך גם מתברר כי מדובר בפנטזיית חלל שגרתית למדי ולא שאפתנית במיוחד, המזכירה לא מעט סרטים שכבר ראינו בעבר - למשל "בין כוכבים" של כריסטופר נולאן.
הסרט, כמובן, יוצא בישראל בגרסה מדובבת ובגרסה באנגלית. במקור, טים אלן דיבב את באז, וכאן נכנס לנעליו כריס אוונס. בקולו, טייס החלל מתגלה כגיבור הוליוודי קלאסי - איש מקצוע שעשה טעות קטנה אחת, ונאלץ לשאת אותה עמו כל חייו.
הטעות הזו התרחשה במהלך משימה מאתגרת, והובילה לכך שבאז וכל הצוות שלו נקלעו לכוכב מרוחק ולא הצליחו לצאת ממנו. אחרים בסביבתו של הגיבור, למשל שותפתו וחברתו הטובה ביותר אלישה, המשיכו הלאה. הם למדו לבנות לעצמם חיים חדשים במקום החדש. הטייס הגאוותן מתעקש לנסות לתקן את המשגה, ויוצא כל פעם לטיסות במהירות גבוהה במיוחד - כה גבוהה, שהזמן אצלו נע מהר יותר מאשר בכוכב שעזב.
בכל פעם שהוא חוזר, מתברר כי עברו ארבע שנים. חיים שלמים חולפים בלעדיו, והוא מפסיד למשל את כל ציוני הדרך בחייהן של הקרובות אליו. אחד מהם קשור בנשיקה בין שתי נשים - דימוי שהוביל לגניזתו של "שנות אור" במדינות מוסלמיות רבות, מה שהפך לכותרת הראשית סביב הסרט.
יחסית לרעש סביב הפרשה הזו, הסצינה הרלוונטית מתגלה כקצרצרה וסטרילית להחריד. מצד אחד, בכל זאת צריך להעריך את פיקסאר. הרי הם עומדים כאן מול לחצים חיצוניים ופנימיים לא פשוטים. הלחץ החיצוני מגיע מצד הקואליציה המשונה שקמה נגדם ומאחדת מדינות מוסלמיות, מדינות כמו פלורידה וטקסס ואת ערוץ 14; והלחץ הפנימי מצד מנהלי האולפן, שדואגים לפגיעה המסחרית בגלל אובדן קהלים פוטנציאליים.
מצד אחר, וזה נכון כמובן לגבי סרטים הוליוודיים בימינו, הייצוג של האהבה הלסבית ב"שנות אור" כל כך זניח, שאפשר לפספס אותו אם מצמצמים. בהקשר של העלילה כולה, "הסצינה" הזו, אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה, היא קוריוז זניח - יותר סימון של משבצת מכל דבר אחר. צריך גם לומר בהגינות שבצד ההתנגדויות, השילוב שלה בכל זאת גם עושה לפיקסאר יחסי ציבור טובים ומניב לה הון תרבותי וגם הון כלכלי, כי הקהל הליברלי באמריקה הוא גם הציבור שיש לו יותר כסף. לסיום, וסליחה על הציניות, קשה שלא לתהות - האם אין כאן גם איזשהו ספין פוליטי, שמאפשר לאולפן למקד את הדיון בפרט העלילה שולי ולהסית את האש מכל הפגמים של הסרט?
הפגמים רבים, אז פשוט יותר להתחיל עם המעלות, או נכון יותר לומר - המעלה. יש בסרט דבר טוב אחד: כמו סרטים קודמים של פיקסאר, גם "שנות אור" עוקב אחר אינדיבידואל הלומד לעבוד בצוות. באז היה רגיל לטיסות סולו, אבל בצוק העתים נדרש לשתף פעולה עם החבורה המגוונת שמתאספת בצידו: הנכדה של אלישה, שמלמדת אותו גם שיעור חשוב על איך מודדים רווחים והפסדים בכל הקשור לזמנים שחולפים; רובוט-חתול מקסים, שנצמד אליו כעוזר אישי נאמן ועתיר תושייה; פושעת קשישה ואקסצנטרית במיוחד; ולא-יוצלח נוסף, אותו מדבב טאיקה ואיטיטי, אחת מן האושיות הקולנועיות הפעילות כרגע ("תור: אהבה ורעם" שביים בשירות מארוול יעלה לאקרנים בחודש הבא).
כל אלה מספקים לסרט הבלחות של צבע ואופי, אבל רוב הזמן הוא מתקשה להתרומם. הכוכב שבו לכודים הגיבורים חיוור לא מעניין - פיקסאר לא הצליחו לבנות הפעם יקום בדיוני עשיר ושלם; העלילה מונוטונית, חוזרת על עצמה וחוזרת על אלמנטים שראינו בסרטים אחרים; ההומור חביב לכל היותר, ובכל מקרה חסר את הרבדים והשכבות שהיו בקלאסיקות של האולפן; והתוצאה כולה עכורה ואפרורית, מכל בחינה שהיא ובעיקר מבחינה ויזואלית - די להביט בתמונות מתוך "שנות אור" כדי להבין שהרבה אור אין בו.
בעבר, סרטים של פיקסאר היו אירוע - האולפן היה מוציא לכל היותר סרט חדש אחד מדי שנה, ובדרך כלל התוצאה התגלתה כקלאסיקה קנונית. בשנים האחרונות, ההפקות שלהם הפכו לרוטינה. הכמות עלתה והאיכות ירדה. משפטים שמעולם לא כתבנו כבר נהיו קלישאות - "זה סרט חביב, אבל יחסית לסרטים קודמים של פיקסאר הוא לא...", "זה סרט בסדר, אבל במצעד הסרטים של פיקסאר הוא מתברג בתחתית...". האמירות האלה כבר לעוסות, אבל מה לעשות שהן הדרך הכי הולמת לסכם את "שנות אור".
הסערה סביב אותה נשיקה לסבית היא בסופו של דבר מה שנזכור מהסרט הזה, המוכיח כי אנחנו עדיין במרחק שנות אור מעולם לא חשוך. ומה מעבר לכך? כרגיל עם הפקות של פיקסאר, התקשורת האמריקאית פועלת במוד של פרגון אוטומטי, אבל באמת שאין סיבה להתלהב. למרות ש"שנות אור" עולה באולמות בלבד, נראה כי תכלית קיומו היא לרפד בעתיד את הקטלוג של דיסני פלוס בעוד קצת תוכן.