יש אותן ברמות: ארבעה אלבומים של זמרות שיעשו לכם את הקיץ

כבר כתבנו על נונו לא פעם, אבל כל פעם היה מדהים לגלות איך התופעה הכל-כך חריגה הזאת מתפוצצת כל פעם בעוצמה גבוהה יותר, כובשת את יוטיוב וטיקטוק וכמעט בין רגע הופכת מסנסציה, דאחקת רשת, לכוכבת פופ שחייבים לשמוע את הדבר החדש שלה. ומשיר לשיר נולדה לא רק דמות אירונית ומתחכמת שלא לגמרי ברור עד כמה היא פרודיה, אלא גם שפה מקורית, שמערבבת עברית ואנגלית, מלאה משחקי מילים שבין מטופשות להברקות וצירופים שנכנסו לפנתיאון (כמו "בוקר ציח וצח" או "יש'תי ברמות"). הדמות, השפה וההומור הצליחו להתחבר להרבה יותר מסרטונים ויראליים אנקדוטליים, ולייצר ממתקי פופ ממכרים.

האלבום של נונו נקרא "סטטוס" - כותרות שאפשר לקרוא ביותר ממובן אחד: לא רק סמל הסטטוס שהגיעה אליו עם האלבום, אלא בעיקר הסטטוס מהרשתות החברתיות, האזור שבו היא פורחת. הוא כולל כמעט את כל הסינגלים שהוציאה עד כה (בלי שיר הגאווה "קיוט בוי", שנשאר בחוץ), וכל שאר הלהיטים האהובים, מ"ליבינג דה דרים", "בנים", "גוליית 2" והיתר, לצד מעט שירים חדשים וטיפה קטעי קישור. מבין אלה, שווה להזכיר את "קוביד 19", אחד השירים המשעשעים שנכתבו על המגפה, והוכחה נוספת לעד כמה נונו מנסחת מצוין את הרגע שבו היא פועלת.

בסיכומו של דבר, זה אחד האלבומים הכי מהנים של השנה החולפת: החיוך לא יורד מהפנים כמעט לרגע, והיד קלה על הריפיט.

את האלבום חותמת גרסת כיסוי לשיר "סוד", שבו היא מארחת את מבצעי השיר שקדמו לה - אדם ורוני דואני, כשעל ההפקה, כמו בכל האלבום, אמון עיליי אשדות - בנם של אלונה קמחי ויזהר אשדות שיצרו את השיר. זה לא הרגע הכי מבריק באלבום אלא בסך הכול מחווה רב-דורית חמודה, אבל העיקר הוא הצהרת הכוונות: נונו, ששייכת ולא שייכת בו בזמן לפס הייצור של הפופ הישראלי, מקבלת על עצמה כאן לא רק לצחוק על המסורת הזאת אלא להיות חלק ממנה. ברוכה הבאה.

דניאל סאן קריאף פרצה לחיינו כזמרת שהכניסה אנרגיות וצבעים חדשים לתוך המכונה של טיפקס ("מי הפוטנציאל"), עם גוון קול מיוחד וכוח מתפרץ. אחר כך הגיע אלבום בכורה מסקרן ("תורי לומר"), אך גם מעט מפוזר. כתבנו אז שברור שיש לה עוד הרבה מה לתת, ועכשיו הגיע זמן ההוכחה.

שלוש שנים אחרי האלבום ההוא, קריאף חברה למוזיקאי תומר יוסף (בלקן ביט בוקס, החצר האחורית) להפקת האלבום החדש, שעונה לשם "יש לאן לחזור", ונראה שיש כאן פיצוח: החיבור בין השניים מרגיש טבעי ומתבקש. בין משחקים אלקטרוניים לגרוב ישראלי ממכר והרבה נשמה, יש כאן לא מעט שירים שדורשים מהגוף לזוז, והרבה הזדמנויות להתפעל מהקול יוצא הדופן של קריאף.

רצף חזק במיוחד מתחיל בשיר השלישי ונמשך לאורך כל הבטן של האלבום - "אני רוצה" המקפיץ, "רגישה (אנדו)" האישי, הדואט המשובח "עולם כזה" עם יוסף, "כבוד" שמשלב מזרח ומערב וקטע הרגאיי "כסף". זה רצף מגוון, אנושי, מקפיץ, סוחף ובעיקר - מכל הלב. כל מה שצריך זה רק ללחוץ פליי ולתת לעצמכם להתמכר.

התרגלנו שמקובארי מגיעים חומרים שהם לא פחות ממצוינים, וגם באלבום החמישי של ההרכב שמנהיגה אביגיל קובארי ושותפה המוזיקלי זיו זק, הם ממשיכים להתחדש, לרגש, לתת בראש ולקלוע בדיוק למטרה.

כמי שרגילה לכבס בשירים שלה את כל הכביסה האישית, באלבום החדש היא מעבדת, יותר מתמיד, גם את המצב הכללי, זה שצריך לגייס אומץ כדי לגרד אותו: המתח הקיומי של החיים תחת הסכסוך ב"אבודים בלב החורש", הירידה למקלטים בתל אביב במבצע "שומר החומות" בשיר "מפרק את זה", הלם קרב ב"אחי חלם אתמול על עזה" (מילים: יעל סטטמן) - וכדרכה, היא כותבת ומלחינה את השירים האלה באופן מקורי ולא קלישאי, כפי שקורה לעתים בכתיבה על נושאים כאלה.

דווקא שני שירים אישיים אחרים גונבים את ההצגה: "אלסנדרו", סיפור יפהפה על בית ונדודים, אמנות ומלאכה, השתקעות ובריחה; ובעיקר בעיקר "בוכות בבית קפה", בלדה המנונית מיידית, שבארבע דקות מתארת סצינה מאוד אינטימית ובו בזמן קולקטיבית, מכניסה את המאזינים אליה, כשכלי מיתר של קרן טננבאום מעצימים את הדרמה שמתרחשת בשיחה טעונה בין שתי נשים, אם ובת, שבית קפה שלם צופה בהן. אדום או לא אדום, זה זהב.

אם תתאמצו אולי תזכרו את ביסמוט מהופעה בלתי נשכחת בעונה הראשונה של "דה וויס", "הדו קרב" עם אור אדי לשיר "אמא יקרה" של דודו אהרון. ביסמוט הודחה אז, אבל סללה לה דרך משלה, שכמו שרומז שם האלבום שלה - עבר דרך שירה ברחובות. כבר כמה שנים שאפשר לראות אותה שרה בצמתים בתל אביב, למשל באזור דיזנגוף סנטר, תמיד מוקפת בסמל המסחרי שלה - חמניות, שמצאו את דרכן גם לאלבום החדש, השני שלה במספר. הטוויסט בעלילה הגיע לפני חודשיים, כשהצליחה למשוך את תשומת הלב של מארון 5 וקיבלה הזדמנות להופיע איתם מול עשרות אלפי ישראלים. זמן קצר אחר כך יצא "שירי רחוב", שבו היא מנסה להוכיח שהאפיזודה הזאת הייתה הכול מלבד מקרית.

הדבר הראשון שעולה מהאזנה לאלבום הזה הוא כמה ביסמוט ישירה: היא לא מסתתרת מאחורי רמזים ולא מאחורי רעיונות גדולים - אלא מדברת בגוף ראשון על מה שהיא רוצה ומה שמפריע לה, באווירה חיובית בואכה היפית, והשיחה הגרובית הזאת כל כך נעימה עד שאי אפשר לא לפתוח לה את הדלת. ההפקה המוזיקלית, שמחולקת כאן בין שקל, איציק פצצתי וערן גולדברג, מלחימה את הצדדים הסינגר-סונגרייטרים של ביסמוט עם מין שירה-דיבור מהיר, על סף ההיפ-הופ, במה שנדמה טבעי וכמעט ללא מאמץ.

לא כל שיר נוצץ, וזה לא שביסמוט מנסה להפוך למאזינים שלה את העולם - אבל כששומעים למשל את להיט הרדיו "לבה", כולו זרם מתפרץ גלוי ולא מאומץ של רגשות, ברור למה זה עובד: כמה כיף לפגוש מוזיקאי שמדבר אליך בפרחים.