שעון עצר בלתי נראה מלווה את העונה החמישית של "הכתר". אפשר ממש לחוש בו מתקתק לאחור אל סוף בלתי נמנע: סופו של עידן, סופו של מוסד, סופה הטראגי של דמות שכולנו ידענו שיגיע - ובכל זאת כל צעד אליו מלווה בתחושה כבדה. הנסיכה דיאנה "שורדת" את העונה החמישית של "הכתר", זהו לא ספוילר, אבל לסדרה עצמה זה לא באמת משנה. היא מנגנת על תחושות הסוף המתקרב הזה בפלאשים של מצלמות וברכבים שמאיצים במהירות על הכביש. אלא שהסוף הזה הוא גם זה של המונרכיה הישנה ושל אימפריה שכבר אינה אימפריה מזמן, ושל אליזבת עצמה. לא במובן הפיזי כמובן, המלכה המנוחה הלכה לעולמה הרבה אחרי סיום הצילומים, וממילא ליוצר, פיטר מורגן, אין כוונה להגיע אל ימיה האחרונים. ובכל זאת, היא מעולם לא נראתה בודדה יותר בתפיסה של עצמה ושל התפקיד שנשאה כל חייה.
אחרי ארבע עונות שבהן "הכתר" שימשה כסוג של חיבור בין היסטוריה ומלודרמה, היא מגיעה אל שנות התשעים ולאירועים שאותם חלק נכבד מצופיה חוו במו עיניהם. אגב כך היא עוברת את התהפוכה השלישית והאחרונה (לפחות על פי התכנון) של צוות השחקנים שלה. אימלדה סטונטון ("וירה דרייק", "הארי פוטר ומסדר עוף החול") מחליפה את אוליביה קולמן כאליזבת בעשור השביעי לחייה. ג'ונתן פרייס ("האפיפיורים") נכנס לנעליו של פיליפ, אליזבת דביקי ("טנט") היא דיאנה הבוגרת, אחרי שאמה קורין הייתה מועמדת לאמי על הגרסה הצעירה בעונה החולפת. דומיניק ווסט ("הסמויה") מחליף את זוכה האמי ג'וש אוקונר בתפקיד צ'ארלס, ולצדו המאהבת הנצחית קמילה פארקר בולס (אוליביה וויליאמס, "מקביל"). לזלי מנוויל ("חוטים נסתרים") מחליפה את הלנה בונהם-קרטר כמרגרט.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הבחירה של "הכתר" בתמה הכוללת הזאת של שקיעה איטית אל קץ בלתי נמנע, הופכת את הידוע והמוכר לטראגי ונוגע ללב. היא ליוותה את הגיבורים שלה בצעירותם, כשחלמו על שינויים ומהפכות, ומגיעה איתם אל הרגע שבו הם מקבלים על עצמם את התווית של שריד נושן לעידן שתם זמנו. הפרק הראשון והאחרון של העונה מייצרים מעין מעגל של התמה הזאת סביב "בריטניה", היאכטה ששירתה את משפחת המלוכה מאז הושקה על ידי אליזבת בשנות החמישים ועד סוף שנות התשעים. שׂבעת מסעות וקילומטרז' היא הופכת מיושנת ודולפת, בלתי מתאימה למציאות של העולם החדש. אליזבת נלחמת על הספינה הזקנה שמייצגת את מלוכתה יותר מכל, תובעת את שיפוצה על חשבון תקציב של מדינה שכבר לא מעוניינת לממן ספינות פאר לבני המלכות שלה. וכשם שיוקרתה של הספינה המפוארת דעכה, כך גם זו של אליזבת והדרך שבחרה להוביל.
שנות התשעים היו העשור הקשה ביותר של משפחת המלוכה. אליזבת צפתה בנישואיהם של שלושת ילדיה מתמוטטים בזה אחר זה, שריפה שפרצה בארמון ווינדזור כילתה פריטים יקרי ערך וכמאה חדרים היסטוריים, פיליפ מצא נחמה לחוסר השפעתו בבילויים עם אם שכולה צעירה. מרגרט נותרה נוטרת טינה על כך שהוכרחה לוותר על אהוב ליבה לטובת הנורמות של הכנסיה האנגליקנית. דיון ציבורי סוער בנחיצות המלוכה הלך וצבר תאוצה.
"הכתר" תמיד הפליאה לתאר את בדידותה של אליזבת בתוך התפקיד שהונחת עליה, אבל הגרסה של סטונטון מביאה איתה גם מינימליזם. כאילו אליזבת הבוגרת כבר לא מתאבלת על עצמה, כבר לא מבכה את מה שיכול היה להיות. הסמל והיא הפכו לאחד, וכל מה שהיה אליזבת אבד בגרסאותיה הקודמות. זו גם הסיבה שלראשונה הדמות המרכזית ומערכת היחסים המרכזית בסדרה אינם קשורים למלכה. כאילו גם הסדרה מאותתת לנו על חילופי המשמרות הקרבים.
אינספור ספרים וסרטים כבר נוצרו על התפוררות הזוגיות של "הוולשים", דיאנה וצ'ארלס. בנקודה הזו, "הכתר" לא יכולה ולמען האמת גם לא מנסה לחדש דבר. הפתרון של מורגן הוא ליצוק לתוך הסיפורים המוכרים האלה גרסאות בלתי מוחלטות של הגיבורים. כאלו שמשאירות את השיפוט לגביהן ולגבי מעשיהן לצופים, עם הטוב והרע שהביאו עמן. אם בעונות הקודמות של "הכתר" היה צ'ארלס הדחוי והמסוגר הדמות שניקזה אליה סימפתיה, רק כדי לעבור מהפכה ולהפוך לסוג של מפלצת בעונה הרביעית, הרי שהגרסה של החמישית היא שילוב נהדר של השתיים. ווסט מפליא להזין את צ'ארלס בשילוב של אומץ ושל קטנוניות. רגע אחד הוא עומד על שלו ודורש מודרניזציה מול משפחתו הנוקשה, וברגע אחר הוא המונרך המפונק שמקיף את עצמו בלקקנים שיספרו עד כמה הוא מקופח ונגזל.
בסצנה שהיא ככל הנראה החזקה ביותר של העונה, מגיע צ'ארלס במפתיע אל ביתה של דיאנה עמוק בתוך קרב הגירושים הייצרי שניהלו השניים. הם יושבים יחד לארוחה מאולתרת ולרגעים ספורים נזכרים בכמה טוב יכול היה להיות. כמה פוטנציאל היה בזוגיות שבה התנחמו מיליונים ברחבי העולם. מהר מאוד האידיליה הקצרצרה הזאת מתהפכת חזרה לקרב האגואים המוכר. אין ספק שהכריזמה והחן של ווסט עולים עשרות מונים על המקור, ובכל זאת צ'ארלס שלו מגיע הכי קרוב לדמות האמיתית בזכות הכתיבה של דמותו הפעם: שילוב של אפרוריות ותסביכי נחיתות, שגזרו עליו לא להצליח לעולם להפוך למי שרצה כל חייו.
ובכל זאת, לצד כל ההופעות הנהדרות כרגיל של "הכתר" בעונה החמישית, זו שמרחפת מעליה כל העת היא דיאנה. קשה להאמין עד כמה קרוב הצליחה דביקי להגיע לנסיכה הטראגית: רזון כמעט חולני, היציבה השפופה מעט, טון הדיבור השברירי, האופן שבו דיאנה נעה במרחב. זוהי הופעה מצמררת, שוברת לב אבל גם כזו שמזקקת את כל מה שהפך את דיאנה לקסומה כל כך בעיני רבים. יש בגרסה הזאת משהו ילדותי, צורך בתשומת לב מצד מי שתמיד חשה חסך בתחום הזה - בתחילה ממשפחתה שלה, ולאחר מכן בנישואיה וביחסים עם משפחת המלוכה. הגישה הזאת מובילה גם לאהבה חונקת ואובר משתפת של בניה, בעיקר וויליאם שחש פעם אחר פעם מובך בצורך לשחק את התפקיד של חבר עבור אמו, בעודה מספרת לו על "חבר שהיא מקווה שיהפוך לחבר-חבר".
ולצד השבריריות הזו, ישנה גם הכריזמה האגדית של דיאנה. מסוג האנשים שמצליחים למלא את החדר בעצם נוכחותם. העונה הזו עוסקת בכמה מהרגעים הדרמטיים ביותר בהקשר של דיאנה: הראיון החושפני לעיתונאי "פנורמה" מרטין באשיר, הספר האוטוביוגרפי שנכתב בחשאי על ידי אנדרו מורטון ומאבק הגירושים הסוער מול צ'ארלס. אלא שכוחה של דיאנה פורץ דווקא ברגעים "קטנים" יותר. למשל, בפרק שבו היא מתוודעת לראשונה אל מוחמד אל פאייד (סלים דאו, "פאודה"), איש העסקים המצרי שהפך למיליארדר וחלם על קרבה אל בית המלוכה. לאחר הכתף הקרה שהוא מקבל מהארמון ומהמלכה, נוצרת "ברית מדוכאים" בין השניים.
אנחנו יודעים בדיוק לאן "הכתר" מכוונת אותנו בקשר הזה, ובכל זאת ברגעים האלה מתגלה דיאנה בשיאה. ביכולת לייצר שיח עם כל אחד, בחוש הומור ובחן שהפך אותה אהובה כל כך. זה לא טריוויאלי בכלל שדביקי מצליחה לשקף את כל הצדדים הללו של דיאנה בטבעיות מרשימה כל כך. דיאנה היא בסופו של דבר רק עוד סימפטום של הכתר, רק עוד קורבן שלו, אבל היא מאפילה על כל היתר באלטרנטיבה שהיא מציגה לרעיון המלוכה ולכל מה שהיא מייצגת.
בהרבה מובנים "הכתר" מתחילה בעונה החמישית להרוס את המוסד שבנתה במשך ארבע עונותיה הראשונות. זה לא נאמר לשלילה כמובן. ההרס הזה צובע מחדש את כל הסדקים והחרכים שהתגלו בעונות הראשונות, מחזק את האובדן והבדידות ובעיקר מזכיר עד כמה היא מצוינת בבניית דמויות לאורך זמן. אף אחד ואחת מגיבוריה לא יוצא ממנה נקי וזך, אבל גם לא מרושע. ולכן נפילתם, כל אחד לחוד וכולם יחד, נוגעת ללב הרבה יותר.