מה מנג'ס יותר, אנשים שמתייחסים למיניות האנושית כטאבו, או אנשים שמדברים כנגד התפיסה הזו? אני בדרך כלל משתייכת לסוג השני, ואולי דווקא בגלל זה קצת שבעתי מהנושא. סדרות שבאות "לנפץ את הטאבו המיני" הולכות איתנו כבר שלושה עשורים אחורה, ואין דבר שמדיף ניחוח ניינטיז כמו שמה המתורגם של סדרת הדוקו החדשה בנושא מבית הולו, שעלתה השבוע בהוט ויס, "עולם הסקס עם קארה דלווין".
"קארה דלווין יוצאת למסע חובק עולם כדי ללמוד את כל מה שניתן על מיניות האדם", נאמר בתקציר, שאיפה יומרנית עבור סדרה בת שישה פרקים. דרך מחקרה חובק העולם היא לומדת על עצמה, ותסביך הזהות שלה הוא נקודת הפתיחה למסע כולו. היא מעידה על עצמה שהיא נמשכת לשני המינים אבל יותר לנשים, ושהיא לא מרגישה בדיוק אישה אבל גם בוודאות לא גבר. "לסבית גרועה", היא מכנה את עצמה, מאחר שעד צילום הסדרה מעולם לא לקחה חלק בקהילות קוויריות ומצעדי גאווה, אף שהיא חשה עמם הזדהות עמוקה.
אממה, בזמן שקארה, שחקנית ודוגמנית, נסגרה אל תוך עולמה הסלבריטאי הפרטי, כל אדם שטלפון חכם בידו נחשף לאירועי גאווה או לפחות גאווה-פרנדלי. אם לא פנים אל פנים, ודאי בתיעודי וידאו שונים - אבל כל אחד ואחת יכולים לקבל מושג על אירועים מעין אלה אם רק ירצו בכך.
לפיכך, ההתרגשות והתדהמה שדלווין מפגינה למול פסטיבל להט"בקי במדבר מתוקה אמנם, אבל נחווית מהצד מיושנת למדי, אפילו מנותקת, וסכנת הניינטיז הולכת ומגשימה את עצמה. זה מוזר, מפני ש"עולם הסקס" לכאורה מעודכנת ל-2022, אבל משהו השתבש בדרך. דלווין מדברת את שפת הג'נדר-פלואיד ומשתמשת בראשי התיבות "להטב"ק+" בתכיפות גבוהה יותר מאשר אני אומרת "פטריארכיה". ועדיין, משום מה, מפגשים שלה עם קווירים אחרים מזכירים לי את סבתא שלי כשהיא פוגשת אנשים כהי עור, דהיינו התפעלות חסרת פרופורציה מכל מוצא פיהם, כאילו לא העלתה על דעתה שהם יודעים לדבר.
כל זה ארוז בקצב פופי ותזזיתי שזורק אותנו לריאליטי של נטפליקס, המגובה בקטעי וידאו דמויי-גיפים ילדותיים למדי. ההנחיה של קארה, שנוטה לקלישאות ושאלות נדושות, איננה תורמת לאיכות המוצר. "האם המונוגמיה מתה?" - לא קארה, לא. לא לפני שלושים שנה כששאלו את זה לראשונה, ולא עכשיו. בשאר הזמן, הגיגיה פשוט סתמיים ואינם אינטליגנטים במיוחד.
"לא הייתי מתארת לעצמי שהמסע שלי יתחיל במדבר", מכריזה קארה בתחילת מסעה, ושואלת אנוכי, למה? האין זה משכנה האולטימטיבי של המיניות האלטרנטיבית? "ברור שלא אשרוד אם לא אמצא חברים למסע", היא מצהירה בכניסתה לאירוע לסבי-קווירי. למה שלא תשרוד, בעצם? וכהנה וכהנה אמירות נבובות, שכמעט ניתן לא להבחין בהן על רקע רעשי המסיבה, ואין להן ערך רב מלבד ניסיון מגושם לייצר נרטיב סיפורי ולהדביק יחד את קטעי הווידאו השונים.
עוד בפרק הראשון מתקבלת סצנת תובנות-מסע מצד קארה, כשהיא מדווחת איך לראשונה היא מרגישה חלק מקהילה גדולה, וראשי זועק, "שי-לי שינדלר". כמוה גם קארה דלווין, להבדיל אלפי הבדלות ואזור גיאוגרפי, מגישה תהליך אישי רווי ריכוז עצמי במעטה מחקרי-לכאורה. ואף שיש מקום למסעה האישי והתחושות העולות ממנו, הוא נוטה להשתלט ולתפוס את מקומם של חלקים בעלי ערך תוכני גבוה יותר. ברגעים אלה, באופן אירוני, ישנה תחושה שהסדרה הזו עסוקה באוננות.
ובכל זאת, בשונה משינדלר, דלווין לא מיחצ"נת את עצמה בלבד אלא את קהילת הלהטב"ק. זה לא הרבה יותר מעניין מלצפות בעלון פרסומי בן שש שעות לקהילת הלהטב"ק (פלוס), אבל הופך את היצירה שלה ל"חשובה", ולכן גם לכזו שקשה יותר לבקר. יהיה בלתי רגיש מצדי לומר ש"עולם הסקס" ממוחזרת, מפני שהיא עוסקת בסוגיות שהן עדיין בוערות ועומדות על הפרק ומאיימות על בטחונן של אוכלוסיות שלמות בעולם בכלל ואצלנו בפרט.
היא עוסקת במיניות להט"בקית, מיניות של נשים, של נשים שחורות - היא עשויה מ"נרמול", וכיום, ישנה תחושה שאין דבר חשוב יותר מלנרמל. לנרמל ולגנות. אלה שתי תנועות הפוכות, אך גם השתיים שזוכות להערכה הרבה ביותר בימינו אנו. על כל פנים, אני מוצאת את עצמי עייפה מזה, גם אם הערכים המנורמלים ראויים בעיניי לנרמול והמגונים ראויים לגינוי. שלא תבינו לא נכון: אני לחלוטין מאחורי קארה דלווין בכל המסרים שלה, אלא שסדרה איננה דף מסרים, וככזו - היא קצת משעממת.
יש לומר לזכותה שהצד המחקרי כן נוכח בסדרה, גם אם לא מספיק. אין כוונתי לדוקטור שהביאה לנו דלווין על מנת שיסביר לנו מה זה "גיי" או "לסבית" - אין צורך בדוקו עבור שאלות שתשובותיהן עולות בחיפוש מהיר בגוגל. מה שמעניין באמת אלה המעבדות המיוחדות שדלווין נותנת לנו הצצות אליהן, ולפעמים מנדבת את עצמה כשפנת ניסויים, יש לומר שבאומץ רב. לא לעיתים קרובות תיחשפו לאישה שמתעדת את עצמה צופה בפורנו ונוגעת בעצמה, גופה מחובר לאלקטרודות, על מזבח המדע והטלוויזיה. יתכן שהאומה הבריטית, האמונה על ריאליטי שידוכים בעירום, לא תשתאה אל מול הרפתקאותיה הנועזות של קארה - אבל הן בוודאות יטמטמו את המוח הישראלי.
לכל הרגעים הללו פוטנציאל טלוויזיוני עצום, אלא שהם מסתכמים בזאת - רגעים בעלי פוטנציאל. המסקנות מהניסויים שהיא לוקחת בהם חלק דלות, ומסוכמות בזריזות על מנת להמשיך בדילוג קליל לעבר תיעוד נוסף של טוורקינג במסיבה. גם בפעמים שבהן דלווין דווקא כן מעלה שאלות מעניינות, כאלה שטרם נענו באופן חד-משמעי, היא ממשיכה מיד לדבר הבא. "איך ייתכן שכל כך הרבה יותר היום ביחס לעבר מדווחים על נטיות להטבקיות?", שואלת דלווין באחד מיני מעברים רבים, וממהרת לענות לעצמה: "לדעתי זה כי היום מקבלים את זה יותר".
באופן כללי, שאלות קשות לא נשאלות בסדרה הזו, ודאי לא מופנות למרואיינים. כך נוסעת דלווין עד יפן, שם היא פוגשת נזיר בודהיסטי הומו, וכל זה רק על מנת לשמוע ממנו שהבודהיזם קיבל אותו. "קיבלתי ממנו מלא השראה", מסכמת דלווין בלא הוסיף דבר, סיכום שיחזור על עצמו אולי בכל הראיונות הבאים. השאלה הגדולה מכולן - איך מיניות כלשהי, לא כל שכן מיניות הומוסקסואלית, יכולה לקבל ביטוי בחיי נזירות - איננה פורחת לרגע בחלל האוויר. כל מה שהיא יודעת הוא שהנזיר מתלבש לפעמים כמו בת, הכל טוב ויפה.
ניכר שדלווין מכבדת את המרואיינים שלה, ומקפידה לתת לכולם תחושה עוטפת ומכילה, אלא שזהירות-היתר שלה והקצב המסחרר של הסדרה מותירים תחושת החמצה. הכל נחמד מאוד, נחמד ומשעמם. לפעמים כל כך נחמד, עוטף ומכיל שמתחשק לרוץ להתקלח. וחבל, כי באמת מעניין לדעת איך חוגגים ומבטאים גאווה במקומות שונים בעולם, ובאמת, אותן סצנות חובקות-עולם של דלווין הן פנינים בודדות שבוהקות מעל היתר.
דלווין ביקשה לסכם עולם שלם בשש פרקים, אבל, איך אומרים בבומרית? תפסת מרובה לא תפסת. כל אחד מהנושאים שעליהם חלשה היה יכול לתפוס דוקו שלם, החל ממגדר, דרך האורגזמה הנשית ועד מיניות זכרית ונקבית בראי הביולוגיה. מפגשה עם אמנית יפנית ששטה בתוך קנו שעיצבה בצורת הואגינה שלה, הוא לבדו יכול למלא פרק שלם. הבחירה לעסוק במיניות בכללותה, בכל מובניה, על כל סוגיותיה, בכל העולם, הובילה לסדרה שלא לגמרי עוסקת במשהו, ונאלצת לצמצם נושאים מחקריים עצומים לכותרות בנאליות.
"עולם הסקס עם קארה" לא רע, אפילו טוב בחלקו, אבל מתקשה לחדש נוכח העידן גדוש האינפורמציה החינמית שבו אנו חיים. עם זאת, לאחר שמתרגלים לדמותה של דלווין, יש לומר שהיא נושאת את הכרכרה המתפרקת הזו בחן. היא נגישה וגולמית ומדברת בגובה העיניים, תכונות נדרשות במיוחד לעיסוק בנושא כה רגיש עבור אנשים רבים. אם תחליטו בכל זאת לצפות בה, עשו לעצמכם טובה ותתחילו מהפרק השני.