כבר בעונתה הראשונה הפכה "הלוטוס הלבן" ללהיט. הבאזז רחש, הרייטינג היה טוב והפרסים זרמו, בכללם אמי למיני-סדרה הטובה ביותר ולשחקנית הטובה ביותר במיני-סדרה, ג'ניפר קולידג' בתפקיד טניה. העונה השנייה - שהגיעה אל סיומה היום (שני) ביס, הוט וסלקום טיוי - כבר נסקה לשמיים. ברשתות החברתיות לא מפסיקים לדבר עליה, ולאורך שבועות ניסו הצופים לנחש את זהות הגופות שנמצאו במים בסצנה שפתחה את העונה.
זו הערמומיות של מייק ווייט, יוצר "הלוטוס הלבן", שמזכירה - ומשדרגת - את זו של "שקרים קטנים גדולים", אף היא של HBO וגם היא נפתחה עם אותו קונספט. הרעיון של מוות שמרחף מעל בלי שנדע את זהות המנוח או הרוצח, אם ישנו כזה, חושף את העצבים וטוען הכל בפרנויה. כל מה שלנגד עינינו רק נראה כדרמת יחסים שנונה וסאטירית על מערכות יחסים של אנשים עשירים ועל הפוליטיקה של סקס, אך הוא יותר מזה. הוא עניין של חיים ומוות. מיליונים התגייסו לנחש מי ימות כי הדמויות שורטטו בצורה כל כך טובה, כי הממשקים ביניהן נרקמו בצורה כה משכנעת. כי היה בהן משהו נכון, אנושי, אמיתי. תנודות מרירות-מתוקות על הספקטרום של מעורר החמלה - מהפאתטי ועד לנוגע ללב, לפעמים בו זמנית.
מכאן והלאה ספוילר לפרק האחרון לעונה השנייה של "הלוטוס הלבן"
טניה היא כמובן המגלמת הגדולה של הספקטרום הזה. אחרי שגנבה את ההצגה בעונה הראשונה, הפעם, בעיקר בתחילת העונה, היא הייתה בעיקר מתישה. קל היה להבין למה לגרג אין כוח וסבלנות אליה. אבל בכל זאת, טניה היא החוט המקשר של עונות "הלוטוס הלבן", וקולידג' היא הכוכבת המרכזית שצמחה מהסדרה אחרי קריירה עשירה שנמשכה עשורים. ככזו - למרות שהוא מאשש את התיאוריה המרכזית של הצופים בשבועיים האחרונים ועל אף רמזים שפיזרה הסדרה, דוגמת גורלה העגום של "מאדאם באטרפליי" - המוות של דמותה לא מובן מאליו. אף על פי כן הוא הגיע, והיה נאמן לחייה של טניה מקווייד.
קולידג' הפליאה לגלם את טניה הרועדת מפחד, יודעת היטב מה קורה ובמקביל ממשיכה להיות כל כך מצחיקה, כולל משפט שהפך לאיקוני ברגע שנאמר: "הגייז האלה, הם מנסים לרצוח אותי". רגעיה האחרונים נדמו כמו מטאפורה. די מרשים שאישה כה חסרת מודעות ופתיה הצליחה לשמור עד כה על הונה, ובדומה, בעוד הטבעת מתהדקת סביבה היא יורה ויורה בעיניים עצומות וזה בכל זאת מסתדר לה בול, כמו חייה באופן כללי. אפילו אז התברר שהיא לא לגמרי מבינה מה קורה ושואלת את השאלה הלא נכונה (והמאוד מצחיקה): "גרג בוגד בי?". לרגע נדמה שכך זה מסתיים, שהיא גוברת על מבקשי רעתה ומצליחה לחמוק, אך אז זה קורה, היא נופלת וחובטת את ראשה בתאונה טיפשית. גרג קיבל את מבוקשו ככלות הכל.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עד שהגיע הרגע הזה, הפרק המשיך לשטות בנו וללבות את התיאוריות הרבות שהימרו על מנוחים אחרים. הכל גאה בצורה שעלולה הייתה להוביל לסוף טרגי. כמובן, העימות בין אית'ן לקמרון היה פיתיון ותו לא. השניים הטביעו זה את זה אבל נותרו לבסוף בחיים כדי לאכול ביחד ארוחת ערב אחרונה. ובתווך, כמובן, דפני לימדה את אית'ן איך לא להיות קורבן. הרגע שבו הגיבה לגילוי על בעלה והרפר שוחק נפלא על ידי מייגן פייהי. החיוך נמחה מעל פניה, הצריבה בעיניה ניכרת, אך היא מתאוששת שוב כעבור שניות אחדות.
חייה של דפני הן מבט אחד ארוך לכיוון השני, מנוקד בשורה של פעולות תגמול, וזה עובד מבחינתה. נראה שהיא וקמרון אכן מאוהבים למרות כל הסודות שהם מסתירים זה מזה, ובידיעה שהם מסתירים זה מזה. לפני כמה ימים היא כבר הנחילה את התבונה הזו להרפר ועכשיו עושה זאת לבעלה, ועושה רושם שזה פועל. "הלוטוס הלבן" לא מראה לנו אם קורה משהו בינה לבין אית'ן, בדיוק כשם שנמנעה מלהראות לנו מה בדיוק היה בחדר עם קמרון והרפר. היא משאירה לנו למלא את החסר, כשם שאית'ן והרפר עצמם נאלצים לעשות בתורם. זו בדיוק הפואנטה של דפני: יש כוח גדול ומרפא בלדעת בלי לדעת. העמימות הזו היא מרכיב מהותי בנקמות הקטנות שמשיבות את אית'ן והרפר זה לזרועות זו. כשהוא חוזר לחדר הוא מפורק מהטינה שלו, יכול לאהוב שוב את אשתו כפי שלא אהב מזמן.
זהו מוסר השכל כה מעוות ובה בעת כה מזכך - מיזוג הגיוני עבור "הלוטוס הלבן" כפי שלמדנו להכיר אותה. אית'ן והרפר הזדקקו לעיקום הזה כדי להתיישר ביחד. מיה פיתתה את ולנטינה כדי להשיג אצלה עבודה, ואכן הצליחה, אבל בתוך כך גם עזרה למנהלת להיפתח ולפרוח באמת. אלבי ופורשיה הם אולי הדוגמה האידיאלית לאמביוולנטיות הזו. שניהם חברו בתחילה, היא מצאה חן בעיניו, אך היא רצתה משהו יותר מסעיר וקיבלה אותו, מותירה גם את אלבי להרפתקאות מפוקפקות משל עצמו. הילד הרע של פורשיה התברר כרע הרבה יותר מכפי שרצתה, ובמקביל אלבי, שחפץ להיות הבחור הטוב והמיטיב, להתרחק לחלוטין מהדוגמאות שהעמידו לו אביו וסבו, נפל בפח. כמו שניתן היה לצפות, לוצ'יה סימנה אותו כטרף קל כדי להשיג ממנו כספים, ואלסיו "הסרסור" היה לא יותר משותף למזימה שלה.
עכשיו שני אורחי המלון הצעירים נפגשים שוב בשדה התעופה, מפוכחים ומצולקים. מצד אחד יש משהו עגמומי בהתפכחות שלהם. לא רק מפני שהם סבלו בדרך אליה, במידה כזו או אחרת, אלא כי האופן שבו הם רואים את העולם, השאיפות התמימות שלהם, הופשטו מהם במהלך הימים האחרונים. יש פשרנות ותבוסה באיחוד הזה. מצד שני, נסגר כאן מעגל מושלם, והלך הרוח והמחשבה שבהם פורשיה ואלבי נמצאים כרגע - אידיאליים לחיבור אמיתי ביניהם. כנראה.
העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" לא מסתירה את השקפתה העכורה על מערכות יחסים, זו שבמסגרתה יש אתנן לאהבה ודמי כופר לקארמה. אולם היא גם מספקת רגעים קתרטיים. בניגוד לעיסוק במעמדות של העונה הראשונה, העניים שמשרתים את העשירים מאוד, הפעם הנושא אוניברסלי בהרבה, וגם בתוכו המעמדות עדיין קיימים. שוד המלון שהשתבש בשעתו במלון בהוואי לא צלח - העשירים ניצלו, העניים נדפקו. לעומת זאת, במקרה הנוכחי בסיציליה מבצע העוקץ של לוצ'יה צולח. אף אחד לא באמת נפגע, מלבד צריבה קלה בכיס של דום ומכה קטנה באגו של אלבי, שבשבילו זה יהיה לקח לחיים.
במובן מסוים העונה השנייה של "הלוטוס הלבן" היא מבחן רורשך: צופה אחד יכול לאבד את האמון באהבה ואחר יסבור שהיא מאששת את עוצמתה. הציניות זורמת ב"הלוטוס הלבן" כמו ביוב מתחת לרחובות הציוריים, הרומנטיים, של טאורמינה. בעונה שעוסקת כולה במערכות יחסים, כל גילוי של אהבה או הבטחה לה נראה מוכתם, וכל סוף טוב נדמה כמו התחלה של משהו לא בריא. אבל גם ההפך הוא הנכון. למרות כל הנימות המרושעות הרוחשות, יופי רב צומח בקביעות מהסחי. האופן שבו הסדרה מפגינה את זה, כורכת ניגודים זה בזה עד שהם בלתי ניתנים להתרה, הוא חלק ממה שהופך אותה למרתקת ומבריקה כל כך.