זה אחד הפרקים המרתקים, האזוטריים ועם זאת המופלאים בתולדות המחתרות. מאות פעילי אצ"ל ולח"י, ביניהם מפקדים בכירים מאוד, הוגלו למחנות מעצר במזרח אפריקה, ושהו שם במשך כמה שנים ארוכות - סמבל שבאריתריאה, קרתגו בסודן וגילגיל בקניה. תלאות המאסר, ובעיקר עלילות הבריחות הנועזות של יעקב מרידור ויצחק שמיר מתחת לאפם של השלטונות הפכו לסיפורי מורשת ופולחן שדורות של ישראלים גדלו עליהם, והם הונצחו בספרים כמו "ארוכה הדרך לחירות" או "הבריחה אל החופש". לא היה שם רק קושי, אלא חיי תרבות מלאים: במחנות הללו נכתבו ספרים ושירים, פעלה ספרייה שכללה אלפי כותרים, אסירים למדו תארים בהתכתבות עם אוניברסיטאות בריטיות, התנהלו תחרויות ספורט ועוד (תיעוד מרהיב, מקיף ומרתק על כל אלה נגיש וסרוק לכל באתר ארכיון ז'בוטינסקי, דרך אגב). חיים שלמים של אנשים שנאלצו לבלות משך כמה שנים - חלקם ממש עד הקמת מדינת ישראל - בין גדרות תיל בפינות נידחות של האימפריה הבריטית, הרחק מהבית.
עכשיו משהו מההתרחשות המשונה הזאת עולה על המסך ב"קרתגו", סדרת קומית-היסטורית בינלאומית חדשה שיצרו רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני עבור כאן 11 ובמרכזה מערכת היחסים בין הקבוצות השונות במחנה המעצר - הטרוריסטים מארץ ישראל, פשיסטים איטלקיים, אסירים נאציים והשומרים מטעם ממשלת הוד מלכותו. אלה ואלה מנהלים קרבות סמליים על כבוד לאומי כמו גם על משאבים והשפעה, וכמובן שהכול אישי.
יעניין אתכם גם:
"400 אנשים קנו כרטיס לשמוע איך אנסו אותי - ולצחוק מזה"
הדמעות חנקו את הפרשן הישראלי. זה היה רגע בלתי נתפס
"פוטרתי ללא שימוע": דורין אטיאס תובעת חצי מיליון מגיא פינס
העלילה מתכנסת לשני גיבורים בלתי צפויים: אלייז'ה לוי (אורי גוב), קומיקאי שגדל ברחובות, שחקן בתיאטרון המטאטא, שנקלע איכשהו לניסיון התנקשות כושל בקצין מודיעין בריטי ואשתו, שמוביל להגלייתו; ותומס אדינבורו (אוליבר בקנר), בריטי המתגלה כמרגל נאצי עם סיפור רקע סבוך. מסביבם: גלריה של דמויות מטורפות, ביניהן גם מפקד האצ"ל במחנה, המגולם בידי רשף לוי עצמו, שעוזרת להסביר את המיקרו-קוסמוס הקיצוני הזה; ניסיונות בריחה; משולש אהבה משוגע; קודים פנימיים של כבוד; וההווי הבלתי ייאמן של המחנה - והכול בקומדיה פרועה. במילים אחרות: אין כאן רגע דל, ולא נחשוף מעבר לזה.
אי אפשר שלא להתרשם מרמת ההפקה: "קרתגו" נראית מצוין, ערוכה היטב, וקצבית מאוד. היא שואבת את הצופים בקלילות לתוך העולם שבו היא מתנהלת. אבל זה לא רק המצע: יש כאן סיפור טוב ומעניין, שכתוב באופן שנון ומשעשע ושולף כל כמה דקות הפתעה חדשה - גילוי מדהים או סיפור רקע יוצא דופן. מדי פעם, בין בדיחה לבדיחה, היא גם מצליחה לגעת בלב, למשל בחלק שמוקדש לתיאור של אלייז'ה הילד והחברות שמתפתחת בינו לבין אהובתו.
בהיותה קומדיה תקופתית פרועה אך לא ריקה, "קרתגו" חריגה בנוף פעמיים. קודם כל, מפני שהיא לא יוצאת מתוך מחולל שיעורי החברה שממנו יוצאות רבות מהסדרות הישראליות, והיא חופשיה ממלחמות היהודים של זמננו. שנית, וזה כבר נדיר למדי: היא לא חוששת להביט אל העבר היהודי הטעון - מחתרות, מלחמת העולם השנייה, נאצים, טרור יהודי - ולהחליט שעבר מספיק זמן ואפשר לצחוק על אוסף האנשים הזה ולהציג אותם כמטומטמים גמורים. כמה נפלא ומרענן ובריא.
שתי בעיות פוגמות בהנאה. הראשונה: המשחק נוטה להגזמות, בפרט של גוב ולוי, ובחלקים מסוימים הטון של הסדרה כולו עוזב את תחום הקומדיה ונכנס לתחום הפרודיה, ואפילו גולש לאזורים אינפנטיליים ("לפני 2,000 שנה היוונים ניסו להכחיד אותנו, אז שלחנו אותם לזיין עיזים בהרים"). בסדרה יש כל כך הרבה דיאלוגים טובים וסצינות נהדרות, ומולם החלקים האלה נדמים כהתרשלות מיותרת.
הבעיה השנייה זניחה יותר אך מורגשת: את ההיסטוריה שלכם כדאי לצרוך ממקור אחר. העלילה ממוקמת משום מה דווקא בשנת 1942, למרות שהגליית אסירי אצ"ל ולח"י התרחשה בעיקרה רק כשנתיים אחר כך, ובשלב שבו החזית האפריקנית הוכרעה מזמן. "כלניות" שמופיע באחד הפרקים בסדרה הוא בכלל שיר מ-1945, ומחנה "קרתגו" בסודן בכלל לא היה בג'ונגל - אלא באמצע המדבר. הדרך לחירות אמנותית, כנראה, לא ארוכה עד כדי כך.