האקדמיה ללשון העברית יכולה להיות מרוצה: תוצאות ההצבעה הפתוחה למילת השנה - מנהג חביב שהושאל מגופים לועזיים - קולעות באופן נפלא. בולען. שקע הנפער באופן פתאומי בקרקע, כהגדרת האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה. בור גדול פתאום, באמצע החיים.
זו לא מילה חדשה, לא נפוצה מדי בשימוש, ואפילו לא מילה כזאת משמעותית בכרוניקה החדשותית, אבל היא המטאפורה המדויקת ביותר למצב הרוח הלאומי בשלהי 2022, ולפחד העמוק ביותר של כולנו. במילים אחרות: לא פלא שהישראלים בחרו בבולען למילת השנה שלהם. האדמה הרי נשמטת להם מתחת לרגליים, פוערת את פיה ובולעת כל מה שנראה היה יציב וקבוע.
בולען הוא קודם כל תופעת טבע שמסכנת את בני האדם. בור גדול ועמוק נוצר במה שלפני רגע נדמה היה ככביש או קרקע יציבה, מאיים לקחת איתו כל מה שנקלע לסביבה. אלא שהטבע לא נוהג כך סתם: ידו של האדם, בדרך כלל, שיחקה שם קודם. כך למשל באזור ים המלח: מוסכם כי צמצום הזרמת מי הירדן אל הים, לצד פעילות תעשייתית באזור, הם בין הגורמים שהובילו לירידת מפלס ים המלח. בעקבות זאת מגיעים מי תהום הממיסים את שכבות המלח תת קרקעיות, מה שמוביל להיווצרות הבולענים. אלפי בולענים נפערו באזור זה בעשורים האחרונים, משנים את פני הנוף, מחריבים את הכבישים, פוגעים בפעילות הכלכלית באזור, ומסכנים חיי אדם.
כדרכן של הבעיות הישראליות הגדולות, זה רק נדמה שהן מוגבלות לחבל ארץ מסוים. שורת בורות נפערו בשנים האחרונות בערים גדולות במרכז, במסיבת בריכה בכרמי יוסף שהסתיימה באסון, באמצע נתיבי איילון ורק השבוע, בתוך כמה שעות, נפערו ארבעה בורות בתל אביב. בחלק מהמקרים נבדקו קשרים בין עבודות שנעשו באזור לבין היווצרות הבורות.
כך שזה לא משנה אם אתה נופש בעין גדי או מתהלך ברחוב אבן גבירול בתל אביב: האדמה רועדת מתחתינו, ואין שום דרך לדעת מתי היא תבגוד בך ותשאב אותך מטה. ובמדינה כה חרדתית, הבולען הוא מטאפורה לכל איום יומיומי שעשוי בבת אחת להרוס את חייך. אי אפשר לדעת מאיפה תגיע המכה, רק להיות משוכנע שהיא תגיע. כל דקירה אקראית ברחוב, כל קורקינט במהירות מופרזת, כל תקרית אלימה בסביבה שאמורה להיות הכי מוגנת שאפשר - כל אלה בולענים אפשריים, ואנחנו רק מדלגים על קצות האצבעות ומתפללים שכשהאדמה תקרוס - אנחנו נהיה לפחות כמה סנטימטרים הצידה משם.
ויש עוד בולענים, כלכליים וחברתיים ופוליטיים. אנחנו אחרי שנות הקורונה שהשביתו ענפים שלמים, עליית המחירים ששוחקת את מה שנשאר ממעמד הביניים, משבר הדיור שכבר שנים רק הולך ומסלים, עוני, אלימות, הזנחה. במילים אחרות, התחושה הישראלית האינטואיטיבית בעשור השלישי של המאה ה-21 היא שאין שום סיכוי להגיע לקרקע בטוחה.
זה כך גם במישור הפוליטי, עם רצף מערכות הבחירות, הביטוי הממשי ביותר לחוסר היציבות הכללי, שהתנקז להקמת ממשלה רדיקלית - תתמכו בה או תתנגדו אליה, זה לא משנה - ששואפת לשנות מקצה לקצה את הסדרים הנהוגים זה שנים ארוכות. עבור ציבורים רבים היא מעוררת חרדה וחששות כבדים, עד כדי הרהור בשאלה אם הארץ הזו עוד בטוחה עבורם.
מפתה לחשוב בהקשר זה על ההיווצרות החשובה הראשונה של בולען בהיסטוריה של עמנו - הרגע שבו האדמה נפערה ולקחה איתה את קורח ועדתו, אחרי שאלו ערערו על מנהיגותם של משה ואהרן. מחלוקת פוליטית, ככלות הכול. אלא שבולען כזה לא ייפער יותר: אף אחד מהמחנות והשבטים בארץ הזאת לא הולך להיעלם לפתע, תהא ההנהגה אשר תהא. אנחנו לכודים כאן יחדיו, וכשהאדמה תפער כאן את פיה - כולם ייפלו לתוכה יחד: יהודים וערבים, חרדים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים.
והרי כולנו יודעים שזה יקרה, במוקדם או במאוחר, ובנסיבות טבעיות. הרי הבחירה בבולענים היא הכרה ציבורית לא מודעת במחיר הכבד של הזנחת הטבע על ידי האדם. תאוות הבצע, הבנייה האינסופית, ניצול המשאבים החזירי והזיהום האינסופי לא יעברו בשקט. אמא אדמה ממתינה לנקמתה - והיא תגיע, מוגשת חמה במעלה וחצי יותר לכל הפחות עד סוף המאה. יום אחד, מן הסתם בזמן שנהיה כרגיל עסוקים במריבה קולקטיבית, הכול ייפול לתור בור עמוק, מסוג כזה או אחר, וירד לטמיון. זה כבר יהיה מאוחר מדי.