אמרו עליה שהיא נמרחת, שהיא ארוכה מדי, שלא ברור מה היא רוצה, שהיא מוגזמת, שהיא לא מדויקת - והכול נכון. "קרתגו", ההבטחה הגדולה של תאגיד השידור הציבורי שהסתיימה אמש בקול דממה דקה, לא עמדה בציפיות של רבים.
אלא שזה רק חלק מהסיפור: הסדרה של רשף לוי, ינץ לוי ותומר שני אולי חטפה מהביקורות וזכתה לרייטינג חלש, אבל זו אחת הסדרות החריגות, המקוריות והאמיצות שנעשו בישראל. בז'אנר שכמעט לא קיים בישראל - קומדיה תקופתית - היא הלכה אולי הכי רחוק שמישהו הלך אי פעם בנכונות לעשות צחוק מהאתוס הישראלי-ציוני ומההיסטוריה הרצינית להחריד של המאה ה-20. הכי קל ליצור דרמות הרואיות וטרגיות, הרבה יותר קשה להשתעשע על חשבון הפאתוס הנלווה אליהן. את האומץ הזה חייבים להעריך, ואיש לא ייקח אותו מ"קרתגו".
זה מתחיל כבר בגלריית הדמויות המופרעת, האקראית, שנקלעה לתוך חור נידח בקצה האימפריה הבריטית. כולם מבטאים אירוניה ברורה, אנטי הרואית ורב-משמעית, שמבטלת את החלוקות לטובים ורעים: נאצי מצטיין שהוא בעצם יהודי, מפקד מחתרת בתול והיסטרי שנשבר בחקירה, מפקד מחנה סדיסט שמפתח מודעות לפמיניזם וגזענות ומשמש באופן אבסורדי כקול המוסרי של העלילה, ומעל כולם מתנהלים הגיבור ואהובתו.
אלייז'ה הוא קומיקאי תמים, יהיר וחסר הבנה שעד הסוף לא ברור אם אמנם לקח חלק בניסיון ההתנקשות שבגללו נאסר, הוא לא הורג אף אחד, וסוד כוחו הוא דווקא העובדה שהוא לא באמת מחויב לשום מחתרת וערכים אלא לעצמו - ודווקא הוא הגיבור של הסיפור ההרואי. לצידו, הלנה דייווידסון, שהיא בו בזמן גם חברת האמת והמאהבת של אלייז'ה, גם בת זוגו של מפקד המחנה הבריטי וגם מרגלת נאצית - שלוש עמדות שהיא מסוייגת מהן. מדובר בשני אופורטוניסטים שכדי לשרוד מתמרנים את דרכם לחופש שלעולם לא יזכו בו, מעל לאידיאולוגיות הלוחמניות והנוקשות שאי אפשר לגשר מעליהן. אלייז'ה, הלנה ותומס, משולש אהבה וחברות אירוני ומופרך - מרובע אם לוקחים בחשבון את מפקד המחנה - הוא כשלעצמו פרודיה על ההיסטוריה.
הלנה היא אישה כמעט יחידה בסדרה, לצד עאישה, אמה ופחות או יותר זהו, סביב מחנה של גברים - קנאים, חרמנים, בתולים ומתומרנים בקלות. חוסר הביטחון של דיווידסון מצד אחד ושל יעקב דן מהצד השני ((בכלל, דמות פתטית נהדרת והעוגן האמיתי של הסדר, ושאפו ללוי על גילומה הקורע מצחוק), הוא חלק מהמהלך הגדול של "קרתגו", שמבצעת דה-גלוריפיקציה לדמויות שתוארו עד כה כסמלים של גבריות הרואית. כולם אנשים עם מגרעות עמוקות, בלבול, טעויות קשות בשיקול הדעת, קצת ליצנים. כי אחרי הכול, מי אינו כזה? בהפוך על הפוך - אם כבר מצטטים את טרנטינו, האב הרוחני שמרחף מעל - בחשיפת האנושיות שלהם, הסדרה דווקא מאפשרת להתקרב ולחבב אותם יותר.
הגישה הזו באה לידי ביטוי גם ברעיון הקיצוני ביותר של "קרתגו" - המשחק שלה עם ההיסטוריה. כפי שהערתי בתחילת הסדרה וכפי שהעירו גם רבים אחרים, לא זאת בלבד שהמהלך העלילתי מופרך, הוא בפשטות לא מתיישב עם העובדות היבשות הבסיסיות של ההיסטוריה - לא ביחס לזמן, לא ביחס למקום, ולא ביחס לנפשות הפועלות. למרות הצרימה המסוימת, לאורך הסדרה מסתבר שיש עוד תוחלת לגמישות ההיסטורית הזאת. כלומר: לצד הטעויות, ומעבר להגחכה של הנראטיב ההרואי של טרור המחתרות, מתנהל משחק אירוני שבו ניתן לגעת בתמונה ההיסטורית ולצייר אותה מחדש, כדי להגיד משהו עליה וגם עלינו.
למשל: השילוב של הגרמנים והאיטלקים בסיפור, דבר שלא היה במציאות ככל הנראה, מאפשר להעמיד בעצם לראשונה את הנאצים ועוזריהם יחד עם יהודים במחנה כשהם באותו מעמד. הוא לא רק מוריד את הנאצים מעמדת הכוח הנורא לעמדה עלובה בהרבה, אלא גם וףמאפשר ליהודים לענות, לקלל, לתקוף בחזרה את הצוררים הגדולים של המאה ה-20 בפניהם ובזמן אמת.
ואמנם, אחת האפיזודות המרתקות ביותר של "קרתגו" היא ההתמודדות שלה עם נושא השואה, שהיא הטאבו הקומי הגדול ביותר שישנו, ואמנם הניסיון לצחוק עליה הוא כמעט בלתי אפשרי ובצדק. "קרתגו" הייתה מודעת לקושי הזה, ופתרה אותו בטקטיקות שמסיטות אותו לכיוון אחר, באמצעות סיפור הצד של סשה, איש הלח"י הזועם. סשה מפיץ את השמועה על תאי הגזים, מה שיעקב דן ויד ימינו טורסו לא מסוגלים להאמין לו - ולכן עושים מזה צחוק. באחד העימותים בין השניים, סשה מגיב על כך בזעם, ולא מאמין שהם צוחקים על זה. בכך, הקומדיה חותרת תחת עצמה, ומודה בכשלונה ובחוסר הרגישות שלה. השניות הזאת מתרחשת גם בסוף אותו הפרק, אחרי שסשה עצמו נרצח בתוך מקלחות, ואלייז'ה נואם בבכי על מותו. "זה היה רק משחק", הוא אומר בדמעות, מזועזע מהפער בין ההתנהלות הפוליטית במחנה לבין הרצח הממשי, ואולי גם מבטא את הפער בין הקומדיה הראשית, המשחק של "קרתגו", לבין הנושא הכל כך לא מצחיק שיש מאחוריה. המכתב שמגיע מבתו של סשה בסוף אותו הפרק שובר לב, וסוגר את הסיפור.
ועוד רעיון מעניין שחוזר: שכחת הגיבורים. סיפור מחנות המעצר באפריקה הוא אנקדוטה, מרתקת אמנם, במאבק הציוני, אבל בסופו של דבר היא נשכחת. גיבורי הסיפור הזה, האמיתי והבדיוני כאחד, נמצאים כביכול בחזית ההיסטוריה, אך למעשה נידחים לחלוטין. יעקב דן מגלה בפרק האחרון שאיש לא זוכר אותו, וכך גם אסיר אחר, שמתגלה כמספר. תרומתו ההיסטורית, הוא מתוודה, הייתה להיקשר לעמוד עם דלי של חרא למשך שלושה ימים - מטאפורה מושלמת - אך אפילו את שמו לא כתבו נכון כשסיפרו את הסיפור.
הרבה מהלכים מתישים ומבלבלים היו לאורך "קרתגו", אינספור דמויות ורעיונות ושילוב ז'אנרים שהעיקו על הסדרה ופגמו בהנאה ממנה, ועל כך נאמר כבר הרבה. בשלב מסוים, היא הסתבכה עוד ועוד בתוך עצמה, ובהתאם גם הסיום שלה אכזב. היא אולי הייתה מתגמלת מבחינת המהלכים הקרדינליים וכמה סגירות מעגל, אבל התקשתה להתכנס לרעיון גדול, מונולוג מסכם או מסקנה סופית. זה אולי גורלה הידוע מראש: סדרה שבזה לרעיונות גדולים, לא מסוגלת להתחייב לרעיון כזה בעצמה. עם מותן של כמה דמויות מרכזיות, באה ככל הנראה עלילת "קרתגו" אל סופה, וגיבוריה ישובו לדפים הנשכחים של ספרי ההיסטוריה. אולי בעתיד מישהו יביט בה ויחשוב: אולי בכל זאת, למרות הכול, היה בה משהו הרואי.