"את" ("You") התחילה כסדרה מאוד שונה בנוף. היא לקחה את המוסכמות העלילתיות שהכרנו יותר מדי טוב מאלפי קומדיות רומנטיות ופירקה אותם לחלקים. הגיבור שלה לא מאוהב, הוא אובססיבי, הוא מייצר לעצמו תמונה דמיונית של מושא האהבה שלו, וברגע שזו לא מתאימה יותר למציאות, הוא נהיה מסוכן. במובן הזה "את" הייתה המשך רוחני לסרטים כמו "500 ימים של סאמר" ותשובה לכותבי סרטים רומנטיים שהרגילו אותנו לגיבורים שעושים דברים נוראיים עבור אהבה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
העונות השנייה והשלישית של "את" ניסו לחקור רעיון מעניין. מה יקרה כג'ו יפגוש את דמות המראה שלו? כשהוא יחווה בעצמו את הגילוי שאהובתו היא רוצחת. הציפיה שתמונת המראה הזו תביא אותו להבנות חדשות על עצמו התפרקה במהירות, ג'ו התחפר יותר ויותר עמוק בהצדקה העצמית ובשקרים שהוא מספר לעצמו. הבעיה היא שהסדרה מיישרת איתו קו.
לאורך כל חייה הסדרה כולה מלווה בפסקול המחשבות של גיבורה המעוות, ג'ו גודלברג. לרגעים מסוימים אנחנו מתפתים להאמין לו - הרי הוא לא הורג כי הוא רוצה, הוא חייב, אלה הנסיבות, הוא בעצם אדם לא כזה נורא. ואז אנחנו נזכרים, אה נכון. הוא פסיכופת. בעונה החדשה של "את", נראה שגם הכותבים התחילו להאמין למונולוג הפנימי של ג'ו גולדברג, ומתחילים להשתכנע בעצם שהוא בעצם בן אדם טוב. המבט הציני של הסדרה כלפי ג'ו מתחיל להיעלם וכעת נראה שהיא מבקשת מאיתנו למחוא לו כפיים בכל פעם שהוא לא רוצח עוד בת זוג.
כדי להצדיק את הפרוטגוניסט שלה, בכל עונה ועונה "את" מקיפה את ג'ו באנשים יותר ויותר נוראיים, וגם יותר ויותר עשירים. בכל עונה הופכת הפמלייה שג'ו "נאלץ" לבלות איתה ליותר ויותר מפונקת, נוראית ואמידה. ועל כן, אנחנו מרגישים פחות רע כשאותם תינוקות מגודלים מוצאים את מותם.
הסדרה כנראה מאסה בתבנית "ג'ו מתאהב במישהי עד שהוא רוצח אותה שוב" ומציגה לנו הפעם משחק "מי עשה את זה?" עם דמות רוצח חדשה - רוצח "לאכול את העשירים". הסדרה מתחברת לסלוגן הסוציאליזם שרץ ברשתות החברתיות ומנסה להביא ביקורת חברתית מסוג חדש, נגד האליטה העשירה. ואיפה נמצא אליטה מפונקת יותר מאשר באנגליה, שם לכל נער מפונק יש תואר אצולה והכסף הוא באמת "אולד מאני".
העונה הרביעית עושה מאמץ מיוחד להקיף את ג'ו בחבורת האנשים הכי בלתי נסבלים שראינו עד כה. מגה עשירים מנותקים שפולטים אמירות כמו "אשמתם של הענייים שהם עניים", או "אם רק יכולנו להרוג את כל פשוטי העם". בדיוק כמו "אמילי בפריז", יש פה עוד פנטזיה אמריקאית על החוויה האירופאית. ובמסגרת הנוראית הזו, ג'ו גודלברג, רוצח בנות הזוג הסדרתי, נראה בהשוואה כאדם די בסדר סך הכל.
יעניין אתכן גם:
"שרינקינג": הריסון פורד והחברים הופכים את הסדרה הזו למשהו שקשה לעמוד בפניו
"הלוחמות" יודעת לעשות דרמה אבל חסרה משהו שיהפוך אותה לבלתי נשכחת
כל הקלפים על השולחן: "פוקר פייס" מחזירה את הטלוויזיה לימים בטוחים וצפויים יותר
הסדרה איבדה את הביקורת החברתית הפמיניסטית שלה בעונה הראשונה. לאחר מכן ניסתה, לא בהצלחה רבה, לייצר מעין טראש מותחן פסיכולוגי בתיבול ביקורת חברתית על היפים והעשירים. ובעונתה החדשה היא זונחת כל רצון לביקורת ופשוט מתמכרת לטראש. חמשת הפרקים הראשונים, שנחתו בנטפליקס ביום חמישי (חמשת הראשונים יגיעו ב-9 במרץ), מצליחים לעורר עניין עם פיצוח תעלומת הרוצח החדש. אבל כעת כשזהותו התגלתה, לא ברור לאן תמשיך. אחרי שמערכת יחסים עם רוצחת נוספת לא הביאו את ג'ו להבנה שהוא עצמו אדם נוראי, לא ברור איך הפעם התמודדות עם רוצח נוסף תביא להבנה הזו.
"את" מנסה לאתחל את עצמה. היא הבינה שהגיבור שלה נוראי מכדי לזכות במחילה, וכעת היא מנסה להשכיח את זה מאיתנו ולהפוך לסדרה בלשית א-לה אגתה כריסטי. ככזו היא עדיין סדרת טראש מהנה, אבל כבר לא יותר מזה. "את" איבדה את האדג' שלה וכעת מנסה בלי שנרגיש להפוך לסדרה חדשה. עם כל החביבות, זה לא עובד לגמרי.