סדרות או סרטים שהעלילה שלהם מתרחשת בזמני מלחמה, במיוחד אם היא מתמקדת בכוחות הלוחמים ובאינטריגות של ריגול ואסטרטגיה צבאית, נוטים בדרך כלל לשים במרכז בעיקר דמויות גבריות. באופן מסורתי ענייני צבא מערבים מערכות שלמות שהן גבריות ביסודן, וזה נכון במיוחד כשמדובר בסיפורי מלחמה שמתרחשים בתקופות עבר. אבל הסיפור הטראומטי של אומה כזאת או אחרת לא שמור רק לגברים הלוחמים, לאלו שהקריבו את עצמם ולגנרלים שנאבקו על שלום האזרחים. בזמן מלחמה התפקידים המסורתיים של גברים ונשים נוטים להתערער, כי הן נאלצות למלא את החלל כשרוב האוכלוסיה הגברית מתגייסת ללחימה, ורבים מהם לא חוזרים, או חוזרים פצועים בגוף ובנפש. תמיד מעניין לראות יצירה, קולנועית או טלוויזיונית, ששמה דגש דווקא על כל הדרכים שבהן החברה הנשית מתמודדת בזמנים הקריטיים האלה.
"הלוחמות" ("Women at War") הצרפתית מתרחשת ב-1914, ומתארת את השבועות הראשונים והקריטיים של מלחמת העולם הראשונה, עם פלישת גרמניה לצרפת. היא בוחרת לעשות את זה דרך עיניהן של ארבע נשים, שלכל אחת תפקיד שונה ואג'נדות משלה, אבל גורלן מתערבב כשהן מנסות לשרוד את המצב המסוכן שאליו נקלעו.
המיני-סדרה של נטפליקס הפכה ללהיט מפתיע ברחבי העולם, כולל כאן בישראל. אולי זה בגלל שהיא לא מנסה לספר סיפור רחב יריעה, עם שדות קרב עקובים מדם וגורל האומה, אלא מתרכזת בהתרחשויות שקורות בכפר הקטן סן-פאולין. הכפר נמצא קרוב מאוד לחזית, ועל כן רוב תושביו מפונים ונשארים בו רק אנשי הצבא החונים בקרבת מקום, אנשים שמרוויחים מהמצב כמו בית הבושת המקומי שאותו פוקדים פתאום המון חיילים צעירים, ומנזר סן-פאולין שבו הוקם בחופזה בית חולים צבאי ואליו זורמים פצועים יום ולילה. הסדרה לא חוסכת מהצופים מראות של פצועים נואשים, אכזריות האויב מול אוכלוסיה אזרחית ובשדה הקרב, אבל אין לה את התקציב לסצנות מרהיבות וקולנועיות של הרג וקטל כפי שאנחנו רגילים לראות בסרטי מלחמה. זה גם לא הקטע שלה. החוזק של הסדרה הוא דווקא בסיפורים האנושיים, ברגעים המלודרמטיים וחיבוטי הנפש של הדמויות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אם המנזר אגנס (ז'ולי דה בונה) מנסה להיות חזקה עבור כל הנזירות שבאחריותה, ואמונתה עומדת למבחן מול המפגש עם גבר הלום קרב ביער. היא נותנת מקלט לסוזן (קמיל לו המדהימה), אחות מנוסה שנקלעה למקום בזמן שניסתה לברוח לשוויץ, ויש לה סודות רבים וגבר אכזרי שרודף אחריה. סוזן נאלצת לעשות בחירה קשה בין החופש שלה לבין תחושת האחריות שלה כאחות, כשהיא רואה כמה זקוקים לה בבית החולים. קרולין (סופיה אסיידי) היא אישה מהמעמד הגבוה, שבעלה המהנדס נוסע לעזור במאמץ המלחמתי ומותיר אותה עם המפעל המשפחתי לייצור משאיות, בדיוק ברגע שבו כל העובדים מגויסים ונשלחים לחזית, והיא נשארת עם הזמנות שהיא לא יכולה לספק. קרולין תגייס לעזרתה את הנשים שנותרו מאחור. הגיבורה הרביעית, ואולי זו ששובה את הלב יותר מכולן, היא מרגריט (אודרי פלרו, שמוכרת מהסדרה האהובה "10 אחוז") בתפקיד אישה שמגיעה לכפר עם רשיון לעסוק בזנות, אבל עם אג'נדה אחרת לגמרי, שמעמידה אותה בסכנה.
למרות המאורעות הדרמטיים מאוד של הפרק הראשון, לוקח לסדרה זמן למשוך אותנו פנימה, מכיוון שהיא לא מראה לנו שום דבר שלא ראינו קודם וכוחה הוא בדמויות שלה, שרק עכשיו פגשנו. העניין נבנה ככל שאנחנו מעמיקים להכיר את האנשים שמאכלסים את העלילה וצוללים לתהומות נפשם, ובמידה פחותה, לתהפוכות הגורל של העלילה המלחמתית. היא מגיעה לשיא כוחה בפרקים האמצעיים (יש שמונה בסך הכל), בזמן שחיי הדמויות בכפר הקטן כבר מעורבבים בצורה מרתקת אלה באלה, ונשים וגברים שלא הכירו לפני מתחילים להשפיע אחד על גורלה של השנייה. עם זאת, בשני הפרקים האחרונים העניינים מתחילים להזכיר קצת אופרת סבון - לא בפאתוס מוגזם או משחק לא משכנע, אלא בהרגשה שמתחילים לסבך את הדמויות בכל מיני צרות רק כי צריך למלא את הפריים.
זו דרמה יעילה מאוד, שזו דרך יפה להגיד - כמעט כל החלקים הנכונים נמצאים כאן, היא לגמרי ראויה לצפיה, אבל אין בה שום דבר חדש או יוצא דופן שיהפוך אותה לזכירה במיוחד. יש כמוה לא מעט יצירות, ולא צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות; בספרייה של נטפליקס קיימת סדרה בשם "להבות הגורל", גם היא דרמה היסטורית מסוגננת שסובבת סביב שלוש נשים בזמן משבר לאומי בצרפת של לפני כמאה שנה, ואת שלוש הגיבורות שלה מגלמות שלוש מהשחקניות הראשיות של "הלוחמות". אפילו הפוסטרים של שתי הסדרות מזכירים זה את זה באופן מבלבל. היא גם ממש לא הסדרה הראשונה שמגישה לנו את זוועות המלחמה דווקא דרך עיני נשים, ועשו את זה טוב ממנה. כבר בתחילת שנות ה-90', הסדרה האמריקאית המופתית "נשים במלחמה" ("צ'יינה ביץ'") הביאה את סיפור מלחמת וייטנאם דווקא דרך הטראומה של הנשים שהיו מעורבות, והצליחה להראות את כל קשת הרגשות האנושיים במצבי קיצון.
אז כן, "הלוחמות" יודעת לעשות דרמה, אבל אין בה למשל טיפת הומור, אפילו לא הומור שחור כפי שהיינו מצפים מסדרה מסוגה. כן, המלחמה היא גיהנום, ומבחינת בניית נרטיב סיפורי, היא רקע מושלם שמספק לנו שיאים של רגש. כצופים כבר נחשפנו להרבה יצירות שחוקרות את הנושא מכל כיוון, והפכנו אולי לקהים. כדי לרגש אותנו צריך עוד משהו. זה יכול להיות גרנדיוזי ואכזרי, או קטן ואישי, זה יכול להיות אג'נדה פוליטית או מסר על הרוח האנושית, אבל משהו בבימוי או בכתיבה חייבים להביא את הערך הנוסף. "הלוחמות" לא מביאה את הדבר הנוסף הזה.
יעניין אתכן גם:
כל הקלפים על השולחן: "פוקר פייס" מחזירה את הטלוויזיה לימים בטוחים וצפויים יותר
כל העולם בכה מהתרגשות מהפרק האחרון של "האחרונים מבינינו". כך כוכב הפרק הגיב
מצחיקה, עצובה ואנושית: "כלבי השמורה" חוזרת עם עונה שנייה מוצלחת אפילו יותר
"אבירם כץ" הייתה יכולה להיות נפלאה לו רק הייתה מתמסרת לשובבות שלה
העניין הוא שהיא לא באמת מעוניינת להגיב על הנושא או להעביר מסר או לקח. היא לא מנסה לשקף לנו את עצמנו כפי שאנחנו היום, או ללמד אותנו שהטכנולוגיה הצבאית השתנתה אבל הטרגדיה אותה טרגדיה גם מאה שנה אחרי. היא פשוט סדרת דרמה כלשהי, שבמקרה מתרחשת בתחילת מלחמת העולם הראשונה. באותה מידה היא יכלה להתקיים תחת כל אסון אחר. נגיד, שריפה גדולה. אופס, זו העלילה של "להבות הגורל".