"שרינקינג": הריסון פורד והחברים הופכים את הסדרה הזו למשהו שקשה לעמוד בפניו

לא קשה לזהות את ההצלחה הגדולה ביותר שצמחה באפל טיוי פלוס עד כה, שלוש ומשהו שנים אחרי שהוקמה. "טד לאסו", למרות מידותיה הצנועות, וכנגד הפקות יוקרה כמו "תוכנית הבוקר" ו"עבור כל האנושות", הפכה למגנט הפרסים של אפל טיוי פלוס וצברה באזז, עד כדי כך שבכורת העונה השנייה שלה ב-2021 הייתה התוכן הכי נצפה בפלטפורמה אי פעם, לטענת החברה. סדרה שהגיעה בדיוק בשלב שבו היינו זקוקים לה כחברה, כשהאנושות נכנסה לסגרים וחששה ממגפה לא מוכרת: קומדיה טובת לב עם גיבור טוב לב שמוקף באנשים טובי לב, גם אם חלקם מעמעמים זאת באמצעות שכבה עבה של נרגנות.

מובן אם כן שיגיעו נסיונות לשחזר את ההצלחה. עד שהעונה השלישית של "טד לאסו" תגיע באביב הקרוב, ביום שישי עלו באותה אפל טיוי פלוס שני הפרקים הראשונים בסדרה שמשכפלת את הנוסחה, ואף עושה זאת בעזרת כמה מהכוחות המרכזיים בסדרה ההיא. את "Shrinking" (להלן "שרינקינג") יצרו ברט גולדשטיין (שמגלם את רוי קנט ב"טד לאסו" ונמנה עם כותביה ומפיקיה), ביל לורנס (יוצר-שותף של "טד לאסו") ואיתם ג'ייסון סיגל, שגם מככב בסדרה החדשה, ובעברו סרטים נפלאים שכתב ושיחק בהם, בראשם "קח את זה כמו גבר".

סיגל מגלם את ג'ימי, פסיכולוג שהתאלמן לפני כשנה ומתבוסס באבלו תוך שהוא מזניח את בתו בת העשרה, אליס (לוקיטה מקסוול, "Generation"), שמצידה ממלאת את החסך בעזרת שכנתה ליז (כריסטה מילר, "סקראבס", רעייתו של לורנס). חוסר האיפוס של ג'ימי פוגם גם בתפקודו המקצועי כפסיכולוג. כאשר הוא עם מטופלים הוא מרשה לעצמו לומר דברים שאסור לו ולחשוף יותר מדי פרטים אישיים, למגינת ליבו של הבוס והמנטור שלו, פול (הריסון פורד). כאשר עמיתתו של ג'ימי, גבי (ג'סיקה וויליאמס, "הדיילי שואו", סרטי "חיות הפלא"), מפנה אליו חייל משוחרר שסובל מפרצי אלימות קשים (לוק טני, "כיתה קטלנית"), ג'ימי מחליט לנסות עליו ועל שאר מטופליו שיטות חדשניות.

בהתחשב ביצירות הקודמות של העוסקים במלאכה קל להבין מראש לאן נושבת הרוח ב"שרינקינג". זהו סיפור על השתקמות ופגמים אנושיים שלעומתם ניצבים התמודדות ואחווה, ועל הכל נסוכה הומניות גדולה. יש בזה קצת קיטש בלתי נמנע, בהחלט, ולאורך העונה (לביקורת נשלחו תשעה מתוך עשרת הפרקים) יש כמה התפתחויות שכבר ראינו אלף כמותן - מהלכים עלילתיים צפויים או סודות שמתגלים כי מישהו לא טרח לסגור את הדלת - אבל "שרינקינג" מפצה על כך עם חן עצום, כנות משכנעת, רצף מרשים של בדיחות מוצלחות לכל אורכה, פסקול נפלא (על כך למטה), דמויות מקסימות, ובעיקר מפגני משחק שהופכים את הדמויות הללו לכאלה שקשה לעמוד בפניהן.

אמנם כן, ג'ייסון סיגל הוא תמיד החוליה החלשה באגפים האלה. הוא לא שחקן טוב, מעולם לא היה, ותפקידו ב"לייקרס: קבוצה מנצחת" לאחרונה המחיש את זה ביתר שאת - הוא היה שם החוליה החלשה בלי תחרות. גם בסדרה החדשה קשה לכנות את פלבולי העיניים היגעים שלו "משחק", אלא שסיגל מוקף בכשרונות כל כך נהדרים שאמנם רק מחדדים את דלותו לעומתם, אך גם מחפים עליו בקביעות ובהצלחה.

דמותו של פול היא ניצול מושלם של הנרגנות המאיימת של הריסון פורד. תנו לנו רק לראות אותו מסנן בקולו המחוספס אמירות משפילות כלפי הסובבים אותו וזה יספיק, אבל תרומתו כמובן משמעותית יותר. הנוכחות שלו מקנה ל"שרינקינג" הוד, תבונה וחספוס, שנובעים גם מעצם הסטטוס הקשוח המוכר שלו וגם מהאופן היבש, משונן, מצחיק ופגיע שבו הוא מגלם את הפסיכולוג שבע-הימים.

אולם הוא אפילו לא האלמנט הכי חזק של הסדרה. מייקל יורי, שגנב את ההצגה בתפקיד מארק בעיבוד האמריקני ל"בטי המכוערת" (לצד בקי ניוטון בתפקיד אמנדה, כמובן), עושה זאת שוב כל אימת שהוא על המסך - הפעם בתפקיד בריאן, חברו הטוב והדחוי של ג'ימי. טד מקגינלי, לנצח ג'פרסון מ"נשואים פלוס", נמצא כאן בתפקיד קבוע אך קטן שתמיד מוציא ממנו את המיטב. ומעל כולם זורחת ג'סיקה וויליאמס. אם אפשר לדמיין שחקנים אחרים בכל שאר התפקידים, במקרה שלה זה פשוט בלתי אפשרי. דמותה של גבי הופכת בזכותה לקולית, מצחיקה וסקסית, והכל בטבעיות שצובעת גם את כל מה שסביבה בצבעים דומים, שמאפשרת לסדרה כולה להקנות תחושה אמיתית גם ברגעיה המלאכותיים קמעה.


יעניין אתכן גם:
כל הקלפים על השולחן: "פוקר פייס" מחזירה את הטלוויזיה לימים בטוחים וצפויים יותר
"חיי השקר של המבוגרים": העיבוד של נטפליקס לאלנה פרנטה בלתי נסבל
מצחיקה, עצובה ואנושית: "כלבי השמורה" חוזרת עם עונה שנייה מוצלחת אפילו יותר
"אבירם כץ" הייתה יכולה להיות נפלאה לו רק הייתה מתמסרת לשובבות שלה

למשל, "שרינקינג" אוהבת למצוא קשרים בין כל הדמויות, לחצוב כל כימיה וכל קומדיה אפשרית מכל זיווג אפשרי בצורה שמרכיבה את אישיותן ומעמיקה את עברן. בחלק מהמקרים זה עלול היה להיות מאולץ. על פניו אין סיבה שגבי וליז, שתי נשים משני מקומות נפרדים מאוד בחייו של ג'ימי, יחברו זו לזו. אך "שרינקינג" מוצאת את האמתלה וזה משתלם: השתיים מעולות ביחד (טוב, וויליאמס מעולה עם כולם) ומוציאות דברים מעניינים אחת מהשנייה. או למשל הסצנות המשותפות בין פול לאליס, בתו של ג'ימי. הוא משמש לה מעין פסיכולוג לא רשמי על ספסל בגן הציבורי בתקופה הכל כך קשה שעוברת עליה, היא משמשת לו מין תיקון רגשי לכך שהזניח את משפחתו לאורך השנים, והנה נוצר כאן שילוב בין-דורי חמוד ששופך אור על כל אחד מהם.

יש משהו בוטה ונוסחתי בכל הסידור הזה, אבל זו נוסחה שעובדת היטב, והעונה השנייה והבעייתית של "טד לאסו" הדגימה עד כמה זה לא דבר מובן מאליו. הצורה שבה "שרינקינג" מגבש את דמויותיה הופכת אותה עצמה למגובשת, סדרה שניכר כי היא יודעת מה היא ומי היא. דרמות קומיות על התמודדות עם אבל נעשו מאוד רווחות בשנים האחרונות, ע"ע "טוני נולד מחדש" עם ריקי ג'רבייס, "ילדותי" בכיכובו של ג'ים קארי ואפילו "וונדהויז'ן" של מארוול. מעבר למורכבות האוטומטית - והעצלה למדי בימינו - שהאובדן מקנה לדמויות שכולות באשר הן, נדמה שיש בכך משהו המייצג אמת גדולה יותר של רוח הזמן. כזו שהייתה גם בליבה של "טד לאסו". בכל אדם מקנן יגון כלשהו, כולם עדיין צריכים הפוגה מחוסר הוודאות, כולם תמיד זקוקים לחסד ואמפתיה. "שרינקינג" ממחישה מהי הדרך לעשות זאת, לדעתה: חיבור אנושי עוטף שיש בכוחו גם לשכך כאב וגם ליצור סדרה מלבבת. שתי תוצאות שלפעמים הן היינו הך.

"שרינקינג" מגובה באחד הפסקולים המצוינים שהיו בטלוויזיה מזה הרבה זמן. בעיקר אינדי פופ אך לא רק, כולל פתיח עם שיר חדש וחמוד של סולן דת' קאב פור קיוטי, וגם הבלחות של סופיאן סטיבנס, סם פנדר, פרד אגיין ורבים אחרים. שיר של פיבי ברידג'רס (ה-שיר שלה, למעשה) אפילו משמש ככלי עלילתי באחד הפרקים.