המופע המשותף של שלומי שבת ומשה פרץ, "קרובים", מזכיר במשהו את החיבור של ברי סחרוף ודודו טסה. שני כוכבים, ותיק עם צעיר; הוותיק מביניהם טורקי, שאוהב חיבורים עם זמרים ומוזיקאים אחרים; שפה משותפת; שורה בלתי נגמרת של להיטים; מוזיקה איכותית; קהל שאוהב את שניהם; והשאלה ששאל פרץ את שבת בתחילת המופע, שהיא גם השאלה שכל מעריץ של טסה וסחרוף שאל את עצמו בשנה שעברה: "איך זה לא קרה קודם?".
אבל לכל חגיגה הזמן שלה, והזמן הנוכחי הוא עידן שבו כל זמר עם שני להיטים וחצי ממלא את היכל מנורה על 8,000 המקומות שבו כעניין שבשגרה. עידן שבו זמרים וזמרות צעירים, שהשם שלהם לא יגיד כלום לישראלי הממוצע ברחוב (לא כל שכן להכיר את השירים שלהם), מכריזים על סולד אאוטים ביד אליהו באהלן אהלן. בעידן הזה, אייקון כמו שבת וכוכב כמו פרץ, משלבים כוחות כדי לקצור את אותו הישג. ההסבר לזה הוא פשוט: שבת ופרץ, שהשמות שלהם מוכרים בכל בית, מופיעים לא מעט בחתונות ושאר אירועים פרטיים ובכך "שורפים" הרבה קהל שנהנה מהם באותם אירועים מבלי לרכוש כרטיס, לעומת כוכבים צעירים מהם, שמופיעים פחות בחתונות, וכדי לראות אותם צריך להגיע לאותן הופעות גדולות.
המופע המשותף של שבת ופרץ מחזיר את הכבוד לז'אנר המוזיקה הים תיכונית הישראלית, שפעם קראו לו פשוט "מזרחית". זה מתחיל בליהוק: שלומי שבת הוא אייקון תרבות, זמר כל-ישראלי, והרפרטואר הענק שלו הוא כמו קיר ענק להישען עליו, בנוי מאבנים עצומות שאסף עם השנים, מקלאסיקות כמו "בגלל הרוח", "לכל אחד יש", "מתוקים", "סניוריטה", "בראשית עולם", "שתדעי שאני", "אבא", "ואני שר", "יש לך", "בחוף של טרפטוני" - רשימה חלקית ביותר. יש שיאמרו שהוא זמר הנשמה הכי גדול שקם לנו, אבל הוא גם רוק ופופ וטורקית ויוונית וספרדית ורומנטיקה. הוא בן "דור המדבר" של הים תיכונית, שאכל את החצץ ושכב על הגדרות בשנות ה-80 וה-90 כדי שהז'אנר יפרוץ את החומות. כשהוא נעמד, בגיל 68, על הבלטה שלו בהיכל שממנה לא יזוז כמעט במהלך המופע, הקול שלו, הנשמה שלו, הכריזמה שלו, ממלאים את החלל העצום.
משה פרץ הוא השפיץ החד של דור המזרחית, שפרץ בגדול לפני עשור וחצי והפך את המוזיקה הים תיכונית לדבר הכי חם במדינה. זמר מצוין, יוצר מגוון שתמיד מחפש את הדבר הבא, אמן ורסטילי שיכול להפציץ בכל קצב ובכל ז'אנר וצבר לעצמו שורה ארוכה של להיטים ("אש", "זיקוקים", "גיבור של אמא", "רק רוצה לרקוד", "קרמלה", "אלף פעמים", "סימני הזמן", "הטעם הישן" ועוד ועוד) פרפורמר נהדר ואנטרטיינר שיודע לתת שואו, לזוז, לרקוד ולהפעיל את הקהל, עם חיוך של מיליון דולר, קטעי קישור שהוא מבצע בחן ובקלילות ונוכחות כובשת. פרץ נתן במופע הזה המון כבוד לשבת, התייחס אליו כמו למורה, למנטור, לאבא גדול, חיבק אותו ונתן לו להיות הבסיס לעוגה, כשהוא זה שאחראי על המילוי, הקרם והקישוטים.
החיבור ביניהם היה טוב, עבד יפה, ירה פה ושם זיקוקים, אבל לא היה מושלם. בשביל שלמות צריך לרוץ ביחד תקופה, יותר משבועיים וחצי של חזרות. רגע יפה נרשם כשלמחרוזת "אבא" ו"גיבור של אמא" הצטרפו מנור שבת (הבת) וניר פרץ (האח) כדי לשיר ברביעייה. רגע מעניין ומורכב נוסף היה השילוב של "שתדעי שאני" עם "זיקוקים", כשבקטע מסוים שבת ופרץ שרו במקביל את שני השירים, עם מילים שונות - גימיק שעבד יפה לרמי וריטה - והצליחו גם לעורר התפעלות וגם מעט לבלבל. המחרוזת הטורקית נמשכה 11 דקות, נכנסה להארד קור של הז'אנר הטורקי והמזרחי, שילבה אותו עם להיטים של שניהם והרימה את מנורה על הרגליים. 7 דקות לתוך המחרוזת פרץ שלף את "אש" ועוצמת השירה של הקהל היממה אפילו את שבת המנוסה.
גם מחרוזות אחרות, יוונית, ספרדית, "מתוקים", ושורה ארוכה של להיטים הרימו את הקהל שוב ושוב מהכיסאות על הרגליים. חגיגה של כיף. מהפכה של שמחה, שכללה מחוות בתוך המחרוזות, כמו "פני מלאך" של יואב יצחק. אחרי כמעט שעתיים של מופע, מתברר שלהיטים שאחרים היו הורגים בשבילם כמו "מי אוהב אותך יותר ממני" ו"כוס של יין" - פשוט נשארו בחוץ.
ההרכב המורחב, כיאה למעמד, כלל 11 נגנים ושתי זמרות ליווי, והבליט כוכבים כמו עמית הראל בפסנתר וקלידים ועומרי זליג עם בגלמה, בוזוקי וגיטרה אקוסטית. אפילו הרכב מתופפים הצטרף פעמיים. זה לא היה מופע קיטשי או רווי גימיקים (לא היו הצעות נישואין, למשל), והדגש היה על המוזיקה עצמה, שנשמעה כמו טיול מתפתל ומרהיב בתוך הז'אנר הים תיכוני העצום, על גווניו הרבים, מהקונצנזוס אל השוליים וחזרה.
שלומי שבת הוא מלך החיבורים, ומאחוריו שלושה אלבומים עם "חברים", סיבובי הופעות עם פבלו רוזנברג ויהודה פוליקר. גם משה פרץ הקפיד לאורך השנים לשתף פעולה עם אייל גולן, עומר אדם וחברים אחרים לז'אנר. יש תחושה שהמופע הזה, שנולד מתוך הדואט "קרובים", יוליד מופע נוסף בהיכל ואולי מכאן יתפתח שיתוף פעולה שינדוד אל תוך הקיץ, וכמו סחרוף וטסה, יכבוש מחדש את המדינה עבור שניהם.