מאות אמנים, יוצרים ומפגינים נוספים הגיעו לעצרת חירום של עולם התרבות והאמנות הישראלי המתקיימת ברחבת ספריית בית אריאלה בתל אביב. היוצרים מביעים הזדהות עם המחאה נגד המהפכה המשפטית. בעצרת משתתפים כלת פרס ישראל גילה אלמגור, חתן פרס ישראל עודד קוטלר, יונה אליאן יו"ר אמ"י, נעם סמל מנכ"ל הבימה, לנה קריינדלין מנכ"לית תיאטרון גשר, בני ברבש, אילנה ברנשטיין, מיקי גבריאלוב, רבקה מיכאלי, יוסי מרשק, אחינועם ניני, גיל דור, רוני הדר, סי היימן, דני וייס, ינץ לוי, טל גורדון, עדי נס, תומר עפרון, דרור קרן, חמי רודנר, רננה רז, אילן שיינפלד, דיתי רונן ותזמורת "נגן על הדמוקרטיה".
בנאומה אמרה גילה אלמגור בין השאר: "אנחנו קוראים כאן בקול גדול: עיצרו את החקיקה הקשה, הקורעת את החברה הישראלית לגזרים. שבו, דברו, הפעילו את המחשבה הטובה. הרי הגעתם להיות חברי כנסת, שרים, זה הישג אדיר, תנצלו את השכל הישר שנתן לכם אלוהים, את ההשכלה שקיבלתם. למה אתם מבזבזים אותה על רוע?! חוקים דרקוניים, אחד ועוד אחד ועוד אחד. בושה וכלימה! תראו מה שקורה ברחובות, אנשים יוצאים בהמוניהם, אתם לא רואים את זה? אתם לא שומעים את זה? בושה!".
"בלי דמוקרטיה אין תרבות חופשית", נמסר מטעם מארגני העצרת, "היוזמות לשינוי המשטר בישראל מאיימות על המשך הדמוקרטיה בישראל. לצידן אנו עדים לשלל יוזמות חקיקה הנוגעות במישרין בחיי התרבות והיצירה של אמנים ואמניות, יוצרים ויוצרות, סופרים, משוררים, בישראל, ובהם - חוק הספרייה הלאומית, החוק לסגירת תחנות התרבות של הרדיו בתאגיד כאן, התיקון לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, התחייבות להצהרת אמונים למדינה ועוד עשרות חוקים ותקנות החותרות תחת הדמוקרטיה הישראלית, התרבות הפלורליסטית והחופשית, חופש הביטוי והיצירה בישראל. לכן הוחלט להשמיע את קולה של התרבות על כל גווניה ולקיים עצרת חירום ביום ההתנגדות הלאומי".
הרקדנית והכוריאוגרפית רננה רז העבירה ביקורת בנאומה בעצרת על שתיקתם על אמנים ויוצרים רבים ואמרה בין השאר: "הביעו את דעתכם, תתבטאו כשאתם רואים עוול, חוסר צדק, גזענות, שחיתות וגסות לב, דברו, בכוחכם להשפיע. כל אחד ואחת מאיתנו הוא סוכן של שינוי. ילדים שגדלים במדינה הזאת לא מספיק שומעים אותנו, האמנים, אומרים מה אנחנו אומרים וחושבים. דברו באומץ לב. ואומץ לב מחייב להתגבר על פחד. ייתכן ויהיה לזה מחיר, אבל לכל מאבק חשוב יש מחיר, ואנחנו צריכות וצריכים להיות מוכנים לשלם אותו. השינוי לא יגיע מתוך השתיקה. גבו אחד את השני כדי שנדע ונרגיש שהמאבק הוא משותף לרבים מאיתנו. אסור לנו להסכים לחיות במציאות שבה אנחנו חוששים להביע את דעתנו הפוליטית.
"כן, הכל פוליטי. אין לנו את הפריבילגיה להגיד שהאמנות יכולה להשאר מחוץ לפוליטיקה. כשהאמנות עושה את זה, הפוליטיקה עושה בה שמות (...) הממשלה הזאת, מרגע כינונה, הכריזה מלחמה על ערכי בסיס עליהם נשענת תרבות: חירות, חופש מחשבה, חשיבה ביקורתית, פלורליזם. המחשבה שאפשר לשבת על הגדר עד יעבור זעם היא מחשבה שלא מבינה מה תפקידה של תרבות בחברה. השלטון הזה לא יאפשר למרחב התרבותי להמשיך להתקיים. כולי תקווה שהימים השחורים האלה הם גם התחלה של שינוי עומק בהבנה של המחיר הכבד שמשלמים כששותקים, כשמבליגים, כשמשלימים, כשמטשטשים עמדות ומפקירים זירות. אני מצפה להמשך המאבק באותה הנחישות, היצירתיות והדחיפות בכל מה שקשור לאחינו הפלסטינים ולכיבוש".
"אני מלא גם בחרדה - אבל גם בתקווה", אמר אמש לוואלה! תרבות המוזיקאי חמי רודנר, ממשתתפי ההפגנה. "את החרדה המובנת אני חושב שחשים עכשיו כל הישראלים, מכל הצדדים. אני די בטוח שגם אנשים שמגדירים את עצמם כימין, וגם כאלה שתומכים בממשלה הזאת, חשים אובדן כיוון. וכמובן אנשים שלא תומכים בממשלה".
"כמו כל אחד שלמד אזרחות בתיכון, אני חושב שעיקרון הפרדת הרשויות הוא עיקרון שאזרחים נורמליים לא יכולים לחיות בלעדיו. השלטון מונע מאינטרסים, בעיקר של אנשים מאוד עשירים, וטובת הציבור לא בראש מעיניהם. היות ואנחנו חברה מאוד מורכבת, חייבים להיות פה איזונים ובלמים. זה המשחק הדמוקרטי".
יעניין אותך גם:
מבחינת "הפטריוטים" של ערוץ 14, מלחמת האזרחים כבר החלה. והם מנצחים
עצומת הסופרים היהודים מאוסטריה: "ממשלת ישראל בוגדת בחזון הרצל"
דנה אינטרנשיונל: "ישראל דמוקרטית לעד. המפגינים עושים עבודה נפלאה"
"בסדרות שלי הטובים מנצחים, ובמציאות? אם לא תתעוררו, נחיה בדיקטטורה"
אודי סגל משיב לנתניהו במהדורה: "כל עוד תהיה פה דמוקרטיה, נבקר את השלטון"
"אני חושש", הוסיף רודנר, "שאנחנו בפתח של תסריט לא מופרך, שבכנסת שנשלטת בידי אנשים קיצוניים ומשיחיים, הטקסטים שאני כותב ומתבטא בהם יכולים לבוא לא בטוב למישהו, ואנשים שלא מביעים תמיכה בממשלה לא יוזמנו להופיע במועצות מקומיות. זה לא מופרך. כבר היו דברים מעולם".
"תרבות הרוקנרול שצמחתי ממנה, ויש לי חלק בלהצמיח אותה, מבוססת על אמירה חופשית, התבוננות ביקורתית וגישה מחאתית. אני די בטוח שבתרבות שאין בה סובלנות, שיש בה סובלנות רק כלפני הלאומני והדתי, הרבה מהמוזיקה הישראלית לא היתה צומחת. והמוזיקה הישראלית היא בעיני ההישג הכי גדול של הציונות. לא אריק ולא שלום ולא כוורת היו צומחים אם לא היה חופש ביטוי, חופש מחשבה וחירות ההבעה".
לצד החרדה, רודנר חש כאמור גם תקווה מסויימת. "יש בי תקווה, כי אני לא חושב שהיתה אי פעם בישראל התעוררות אזרחית כל כך סוחפת וחיובית ומכירה בערך בעצמה ומחבקת כמו שיש עכשיו. אני בטוח שאף אחד לא ציפה לתגובה הזאת. בפעם ראשונה קם בישראל מחנה דמוקרטי מאוחד, למרות הפוליטיקאים שאמורים לאחד את המחנה הזה שהם קטנים מהמחאה".