הגדרות כמו "קול של דור" הן חרב פיפיות. הן יכולות לסמן יצירה מסוימת כחשובה או טרנדית ברגע מסוים, אבל הן גם מקבעות לה מעמד כתוצר של זמנה, כתשובה או תגובה למצב הקיים ברגע פרסומה. ברגעיה הראשונים, "קורדרוי" נראית כאילו היא מכוונת בדיוק לשם, ל"בנות" פינת "אופוריה". או יותר גרוע, לעוד סיפור שמצקצק על "הדור הצעיר" מופרע הקשב שבוהה בטלפון במקום לחיות את הרגע. מזל שהיא מתגלה בשני פרקיה הראשונים כמשהו אחר - סדרה חכמה ומלאה רגש, כזו שמתמסרת לצדדים המכוערים והאפלים של הדמויות שלה ועדיין מצליחה לגרום לנו לחבב אותן, או לפחות לרצות לדעת מה יקרה להן.
במובן מסוים "קורדרוי", שיצרה, כתבה וביימה הדס בן ארויה להוט, היא סוס טרויאני מבריק. דרך הרגעים הקיצוניים, פותחי השיחות, היא מגניבה לנו גם את הצדדים העדינים, הרגישים והמתוחכמים יותר, אלה שלא רק מראים מה קורה אלא גם למה, איך והאם יש פתרון וגאולה. היא יוצאת לדרך עם כל הרעש, הצלצולים והסנסציות שהייתם מצפים לקבל מ"סדרה פרועה על צעירים רודפי ריגושים", כולל שורות בשירותים, תלבושות מוגזמות והרפתקאות מיניות מפתיעות. אנחנו מלווים את הגיבורה דניאל (דר זוזובסקי) בהרפתקה לילית מוזרה לצידו של דני רופ בתפקיד עצמו, בין דייט משעמם בבר אופנתי לניסיונות ליזום שלישייה עם פרטנרית נוספת, בדמותה של ניבר מדר. זה כיף, זה מצחיק לרגעים וזה קורה מאוד מהר, אבל זה פשוט לא מספיק ודניאל כבר מחפשת את המטרה הבאה, עוד לפני שסיימה בתחנה הקודמת.
המרדף הבלתי פוסק אחרי סיפורים שכיף יותר לספר מאשר לחוות הוא פשוט מתיש, אבל זאת הרי כל הנקודה - אנחנו חווים בדיוק את מה שדניאל חווה בעצמה. כשהיא משתעממת מהסיפורים המוזרים והבלתי נגמרים של דני רופ, המצלמה עוצרת על הפנים שלה לשוט ארוך וכמעט מייסר. אנחנו רואים איך עיניה חוזרות ונמשכות לטלפון שלה ואיך היא נאבקת באינסטינקט להימלט מהשיחה, בעודנו נמלטים בעצמנו מהסיפור המשמים אל השעמום המצולם לעילא שלה. אנחנו מתוסכלים מהמקצועות המרשימים שהיא ממציאה כדי להרשים את המאצ'ים שלה באפליקציית ההיכרויות באותה המידה שהיא מתוסכלת מהמקצוע האמיתי שלה, תפקיד מעפן בסטארטאפ שבו החבר ושותף הסוד היחיד שלה הוא הבוס שלה (יפתח קליין).
ויש גם את עידו (אריק ברמן), עובד חדש שנראה שחי בכוכב לכת אחר מזה שבו דניאל מתרוצצת בין ברים ומסיבות. הוא טיפוס עלוב מעט בלי תחביבים ובלי חוג חברתי, אבל אולי דווקא העליבות הזו, או הנואשות שנובעת ממנה, היא הדבר האחד שמשותף לדניאל ולו. הקשר שנוצר ביניהם מתחיל מהוסס אבל טס במהירות שיא בין חברות, שנאה יוקדת והתאהבות אינסטנט.
גם כאן יש פער מסוים בין הכותרת הפוטוגנית על רומן בין צעירה פרועה לגבר נשוי לבין מה שאנחנו רואים בפועל - שני אנשים שבורים שהחרדות והטראומות שלהם מדברות במקומם, ומאירות זו על זו בצורה הכי מכוערת שיש. זה מפגש שכולו טעויות, חציית גבולות בלתי פוסקת ותקשורת עקומה, אבל אנחנו רוצים להמשיך לצפות בו מאותן הסיבות שהדמויות נשארות זו לצד זו - הוא מסעיר, קיצוני, מעורר עניין. כמובן, אנחנו רוצים לפענח את הסיבות ואת מאזן הכוחות, ובעיקר, לראות לאן כל זה יכול להוביל, לטוב ולרע.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בן ארויה כבר הוכיחה בסרטים "אנשים שהם לא אני" ו"מישהו יאהב מישהו" שהיא יודעת ליצוק עומק רגשי, דרמה ומשמעות לתוך קשרים על הגבול שבין המיני והרומנטי, האינטימי והמנוכר. טשטוש הגבולות הזה קורה בכל סצנה ב"קורדרוי", גם כאלה שאין בהן שמץ של סקס אפיל. דניאל חיה במעין מבוך מראות שבו היא מתוגמלת על דברים סותרים, על הדימוי הקליל והצעיר אבל גם על כל הזדמנות "להפתיע לטובה" ולחשוף צד עמוק או בוגר יותר. גברים רוצים שהיא תכניס עניין לחייהם, אבל נדהמים כשהם מגלים שהיא מצפה שגם הם יעניינו אותה בחזרה.
מעבר לבימוי המדויק והכתיבה שלא מפסיקה לבחון מחדש כל סיטואציה שהיא מציגה לנו, צריך לתת כאן גם הרבה קרדיט לזוזובסקי. דניאל היא דמות מלאה סתירות פנימיות ברמה שכמעט דורשת ממנה לעבור בין כמה דמויות לאורך סצנה אחת, והיא מצליחה לעשות את זה פעם אחר פעם. יותר מזה - גם כשהיא מתנהגת כמו מפלצת או קריקטורה, זוזובסקי משאירה אותה צמודה לקרקע, אנושית ומעוררת אמפתיה, כשלפעמים מספיק רק מבט קצר על פניה כדי לדעת בדיוק מה מניע אותה. והכי חשוב - היא משאירה אותנו סקרנים מספיק כדי שנרצה לראות גם את הצעד הבא שלה.