לפני פחות משבוע ציינו כולנו את יום השואה, שבו בין השאר המסך שלנו מתמלא בשעות של תוכן על התקופה האפלה ביותר בעת המודרנית. צופי הטלוויזיה הישראלים מורגלים להצפה בסיפורים על תקופת מלחמת העולם השנייה, דרך אינספור סדרות דוקומנטריות, סרטי עדויות או סרטים שמבוססים על סיפורים אמיתיים של אנשים שעברו את הבלתי נתפס.
בהשוואה לחומרים הקשים שמוגשים בתקופה הזאת, הסדרה ההיסטורית "אל מעבר לאוקיינוס" שעלתה החודש לנטפליקס, בולטת בגישה השונה שלה להעברת הסיפור החשוב שהיא מספרת. אף שהיא מבוססת על אירועים שקרו באמת, ורבות מהדמויות הן כביכול אנשים אמיתיים בעלי ערך בוויקיפדיה, ואף שהמציאות שהיא מתארת לא פשוטה בכלל, עדיין מדובר בסדרה שמקפידה להכניס המון קלילות צבעונית לכל אורך הדרך.
מיד בסצנות הראשונות אפשר להבין שזו לא הולכת להיות סדרה קשה מנשוא, והיוצרים יעזרו לנו לצלוח את החודשים הראשונים של כיבוש צרפת על ידי הנאצים בעזרת הומור ושפה קולחת. הסדרה נפתחת, כמו הרבה יצירות טלוויזיוניות וקולנועיות שעוסקות בתקופת השואה, ברצף של תמונות בשחור-לבן, וקריין חדשות שממקם אותנו בנקודה המדויקת שלנו בהיסטוריה. העובדה שהצילומים הם לא באמת צילומי ארכיון אלא באופן ברור צולמו לצורך הסדרה, לצד התחושה שהקריין נשמע יותר כמו פרודיה על המקור, היא בעייתית - אבל זה בהחלט משתלב עם הרוח הקלילה שנושבת לאורך הפרקים.
אנחנו מכירים כמה פליטים שמנסים לברוח מצרפת, אבל לא מתעכבים על המצוקה שלהם יותר מדי לפני שהמצלמה עוברת לעקוב אחרי אישה בלונדינית, צעירה ויפה, שצועדת ברחובות מרסיי לבושה במיטב האופנה הפריזאית ומוליכה כלבלב ברצועה. זוהי מרי-ג'יין גולד (גיליאן ג'ייקובס, בריטה מ"קומיוניטי"), אמריקאית שכל חזותה והתנהגותה אומרים "אבא שלי משלם על הכל ואין לי מושג מהחיים האמיתיים". מהסיבות האלה (וכמובן, מסיבות סקסיסטיות רגילות), גברים מזלזלים במרי-ג'יין לאורך כל הדרך ולא לוקחים אותה יותר מדי ברצינות, אבל אנחנו מגלים מיד שמדובר בבחורה נמרצת ומקסימה, עם אידיאלים גדולים, שמתכוונת להוציא כל טיפת כסף שתצליח להשיג כדי לעזור לכמה שיותר יהודים לברוח מצרפת הכבושה.
מרי-ג'יין שייכת לארגון אמריקני בשם "הוועד לסיוע לשעת חירום", שבראשו עומד העיתונאי שלימים הוכר כחסיד אומות עולם, וריאן פריי (קורי מייקל סמית'). מטרת הארגון היא להציל פליטים שמנסים לברוח מהמשטר הנאצי, ואם להיות ספציפיים - הוועד מתעניין בעיקר בסיוע לאינטלקטואלים ואמנים אירופים חשובים, כגון מארק שאגאל ומרסל דושאן. באותה התקופה המפלגה הנאצית מפרסמת רשימת מבוקשים של כ-200 הוגי דעות, סופרים, מדענים, אומנים ואנשי רוח יהודים שחיים או מסתתרים בצרפת, ואנשי הוועד עושים כל שביכולתם לאתר את המוחות המבריקים הללו, להשיג להם ויזות לארה"ב ודרכי מילוט מצרפת שהולכת ונסגרת.
הדרך לאיסוף אנשי הרוח האלה היא לפעמים מבדרת, ואנחנו מקבלים הצצה לחיים הבוהמייניים שאליהם הורגלו, כשהקבוצה שמסתתרת בווילה כפרית עורכת מסיבת תחפושות אוונגרדית ברוח התקופה. לפעמים הניסיון לעזור להם מתסכל, כמו בסצנה שבה מארק שאגאל ואשתו בלה מסרבים לברוח מצרפת בלי לקחת גם את כל יצירות האמנות שלו. לפעמים הסיפור מקבל תפנית טראגית, כפי שאפשר לצפות מהתקופה ורמת הסיכון שבה פועלות הדמויות על כל צעד ושעל, כשהן מתכננות מבצעים אסורים מתחת לאפם של השלטונות הצרפתיים והנאצים.
הייתם מצפים שהנקודה הספציפית הזאת - העובדה שכל המאמצים של הקבוצה ממוקדים דווקא באנשי רוח ואמנים, תקבל יותר משקל בסדרה. שתהיה פה אמירה פילוסופית על מוסר, על טבע האדם לשרוד, על החשיבות שהמדינות הנלחמות השונות מייחסות לאותם אנשים. כלומר: ארצות הברית, שמנסה להציל אותם ומייחסת לדמויות האלו חשיבות גדולה יותר מזו של "סתם" אנשים, לעומת גרמניה שמנסה להשמיד אותם מאותה הסיבה. אבל למרבה האכזבה זו לא שאלה שנשאלת או נדונה בסדרה, והעובדה שיש פה קבוצה מאוד מסוימת של טיפוסים שזוכים לסוג של פריבילגיה לא עומדת בכלל לבחינה ושיפוט. זה פשוט ככה, וזה מזלם הגדול. אנשים אחרים בסדרה מנסים לעזור לקבוצות אחרות, כמו למשל פול האפריקאי, שמנצל את עבודתו במלון כדי להקים תא מחתרת, או ליסה שמצאה דרך להעביר פליטים לספרד דרך ההרים.
חוסר ההתבוננות על ההיבט המוסרי אמנם תמוה, אבל זה לא באמת מפריע ל"אל מעבר לאוקיינוס" ולא הופך אותה לסדרה פחות מהנה. היא מצליחה לשמור על איזון לא רע בין רגעי מתח ואימה שמגיעים יחד עם המקום והזמן, לבין שמחת חיים צבעונית של אנשים שלא איבדו תקווה. העלילה קולחת, הדמויות כובשות, והעובדה שאנחנו צופים בסיפור אמיתי רק מחזק את התחושה שהכל יהיה בסדר - לפחות לקבוצה הספציפית הזאת.
גיליאן ג'ייקובס היא אולי ההפתעה הליהוקית הגדולה של הסדרה. ממש כמו הדמות שהיא מגלמת, היא שחקנית שקל לזלזל בה. אולי לא מצפים ממנה ליותר מדי, כי אחרי הכל היא באה מקומדיה. אבל האמת היא שג'ייקובס היא שחקנית נהדרת, שמצליחה תוך שניות לגרום לנו לאהוב את מרי-ג'יין, עם הרוח החיובית והנחרצת שלה שאף פעם לא אומרת נואש, ומוכנה ללכת רחוק מאוד כדי להגשים את מטרתה ולהציל כמה שיותר חפים מפשע. אחד מהאלמנטים החזקים ביותר בסדרה הוא מערכת היחסים המתפתחת בין מרי-ג'יין לבין פליט יהודי בשם אלברט הירשמן (לוקס אנגלנדר הנפלא), שבמקום לברוח ממרסיי מחליט להישאר ולעזור לוועד הסיוע. הכימיה בין השניים מרתקת לצפייה, כשלאחר המפגש הראשוני והמשיכה המהירה ביניהם הם ממשיכים להתקרב ואז להתרחק זה מזו, אבל כל אינטראקציה ביניהם מקסימה לחלוטין, וקשה לא להיות מושקעים רגשית בגורלם עד הרגע האחרון.
בסופו של דבר יוצרת הסדרה (אנה ווינגר, שיצרה גם את "המורדת"), ניסתה לספר סיפור על ניצחון הנחישות של קבוצה קטנה של אנשים שלא היו מוכנים לוותר בשעה שנראה שסביבם כל העולם עולה באש. היא הצליחה להעביר את הסיפור שלא באמצעות אווירה אפלה ומאיימת ורצינות תהומית, אלא בדרך שתהפוך אותו לקל לצפייה ומזמין, ויעזור לאלה שהתכנים סביב מלחמת העולם קשים להם - להישאב לתוך עולמם של אנשים אמיתיים שהפכו לדמויות טלוויזיוניות כובשות ומרתקות.