המסורת היהודית אוסרת על שעטנז - איסור לבוש של בגד שבו קשורים יחדיו צמר ופשתן. בהקבלה לטלוויזיה, חיבור גס מדי בין שני ז'אנרים, דרמה משפחתית וסדרת מאפיה, עלול ליצור גם הוא כלאיים בעייתיים. ביום חמישי האחרון עלתה בנטפליקס "יהלומים" ("Rough Diamonds") - קופרודוקציה ישראלית-בלגית מסקרנת (בעיניים מקומיות) והסדרה הראשונה שהפיקה "קשת אינטרנשיונל" עבור נטפליקס. רותם שמיר ויובל יפת, שיצרו יחד את "השוטרים" ועבדו יחד גם ב"פאודה", משמשים כאן כיוצרים (שמיר גם ביים) אבל מלבדם, רובו המוחלט של הקאסט הוא בלגי והסדרה מלהטטת בין מספר רב למדי של שפות: פלמית, יידיש, צרפתית ואנגלית.
נראה שאחרי ההצלחה הבינלאומית של סדרות כמו "שטיסל" ו"המורדת", בנטפליקס ראו כי טוב וחיפשו עוד סדרות שיעניקו לקהל הבינלאומי הצצה לחיים של הקהילות החרדיות. "יהלומים" מנסה לעשות בדיוק את זה, אך בצורה ספציפית אפילו יותר: היא מתמקדת בקהילה היהודית הגדולה והוותיקה של העיר אנטוורפן בבלגיה, שמתמחה באופן מסורתי בסחר ביהלומים. עוד לפני שנצלול לעומקה אפשר להגיד ש"יהלומים" דומה מאוד (אולי מדי) לשם שיוצריה נתנו לה - יש בה גולמיות של יהלום, אם מנקים ממנה את כל החול והלכלוך שנותר לאחר החציבה, אפשר למצוא בה זוהר לא מבוטל.
עלילת "יהלומים" עוסקת במשפחת וולפסון, אחת המשפחות החזקות בקהילה היהודית הגדולה והתוססת של אנטוורפן ובעלת חברת "יהלומי וולפסון" שמוכרת יהלומים גולמיים. כאשר הבן הצעיר במשפחה, יאנקי (וינסנט ואן סאנדה), שם קץ לחייו בעקבות מה שנראה כמו הסתבכות פיננסית, החיים של המשפחה נכנסים לסחרור. נח (קווין יאנסנס) האח המנוכר שיצא בשאלה לפני כ-15 שנים ועבר לחיות בלונדון, חוזר לעיר עם בנו טומי (קספר קנופף) כדי להשתתף בלוויה אך נאלץ להישאר בעיר כדי לנסות ולהציל את העסק המשפחתי. ההורים, עזרא ושרה (דודו פישר ויונה אליאן), מתקשים לקבל את נוכחותם של נח וטומי, וכמותם גם האחים אלי (רובי קליירן) ועדינה (איני מאסז), אך הקשרים של נח לעולם שמחוץ לקהילה החרדית והנכונות שלו לנקוט בגישות לא אורתודוקסיות כדי למצוא פתרונות לתסבוכת שהמשפחה נקלעה אליה, מחזירים אותו אל חיק המשפחה.
"יהלומים" מזגזת כל העת בין החיים שנח השאיר באנטוורפן לאלה שהוא חי בלונדון. הוא מגלה מחדש את אהבתו לאלמנתו של יאנקי, גילה (מארי וינק), מי שהייתה בת זוגו לפני שיצא בשאלה, אך גם נאלץ להתמודד עם לחץ בלתי פוסק של חמותו קירה (טינה ג'וסטרה), ראשת ארגון פשיעה שלא חוששת להשתמש בנכד שלה כקלף מיקוח. באותו הזמן גם משפחת וולפסון בעצמה נאלצת להפשיל שרוולים ולייצר שיתופי פעולה לא שגרתיים במטרה להציל את העסק המשפחתי. נח הופך לשחקן מפתח ביריבות שבין אלי ועדינה, אליה מצטרף גם בן דוד נכלולי בשם בני. תוסיפו לכל זה גם שוטרת מקומית בשם ג'ו שמנסה להבין אם יש קשר בין "יהלומי וולפסון" וחקירה שהיא מנהלת נגד המאפייה האלבנית, וקיבלתם מספר רב של קווי עלילה שלאו דווקא משתלבים בצורה מוצלחת.
הבעיה העיקרית של "יהלומים" היא הרמה הלא אחידה של שני צירי העלילה המרכזיים שלה. בזמן שהעלילה ה"שטיסלית" יותר, זאת העוסקת בדרמות המשפחתיות והקהילתיות של הוולפסונים, מצליחה לעניין לכל אורכה של הסדרה - כל מה שקשור בקירה, המאפייה האלבנית והחקירה של השוטרת ג'ו מרגיש מסורבל וכתוב בצורה מרושלת. האתגר שלקחו על עצמם שמיר ויפת, לשלב בין דרמה משפחתית על משפחה שמתמודדת עם אובדן ובין סדרת פשע ששואבת לא מעט השראה מנואר סקנדינבי (הצילום הנהדר שלה מזכיר לא פעם סדרות מופת כמו "הגשר" ו"The Killing"), הוא מורכב במיוחד וייתכן שפשוט לא נועד לעבוד.
כנראה מתוך רצון להנגיש את הקהילה החרדית והמסוגרת למדי של אנטוורפן גם לקהלים לא יהודים, היוצרים לוקחים את הזמן בעיצוב הדמויות של משפחת וולפסון, מה שמוכיח את עצמו ועוזר לנו להיקשר אליהן. אנחנו זוכים להיכרות מעמיקה עם עדינה, אלי, גילה ושרה ומבינים היטב את הרצונות והחששות שלהם. לעומתם, כל הדמויות שמחוץ למשפחה, בדגש על קירה הפושעת שאמורה להיות האנטגוניסט הראשי, זוכות לטיפול שטחי להחריד, מה שפשוט מחסל את העניין סביב קו העלילה הזה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכם גם:
הכל, בכל מקום, בלי הפסקה: החמדנות היא הנבל הגדול ביותר בעונה השלישית של "המנדלוריאן"
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"בוגרי 2007" מבדרת, מעצבנת ומוכיחה שהאפוקליפסה יכולה להיות גרועה משחשבנו
לרגעים נראה שגם היוצרים לא היו בטוחים מה "יהלומים" רוצה להיות. זה שב ועולה בפערים העמוקים בכתיבה של קווי העלילה השונים. בעוד העלילות של משפחת וולפסון נכתבו ברגישות ועם הבנה עמוקה של הדמויות, כל שאר הסצנות מרגישות גסות וכמעט שרירותיות. לדוגמה שיחה בין השוטרת ג'ו לאביה שבה הוא מזהיר אותה מפני חקירה של יהודים, כי הם "לא מלשינים זה על זה בגלל העקרונות המוצקים שלהם. הם לא מדברים עם הרשויות, יש להם מערכת משלהם". זאת הסתכלות שטחית.
היא מצטרפת לאותה מאפיה אלבנית, שלמרות שמדברים עליה מהפרק הראשון נותרת כמשהו ערטילאי ולא מאיים כלל. או קירה, שלמרות עבודת משחק טובה של ג'וסטרה, מסתכמת כדמות שקופצת מדי כמה דקות על המסך וצועקת 'היי, תיזהרו ממני! אני עדיין פה'. סצנות כאלה פשוט מפריעות לרגעים יפהפיים מתוך העולם החרדי כמו המפגשים של גילה עם השדכנית טובה (אודיה קורן המקסימה), בריחה חפוזה של גילה והילדים לבית הקולנוע או דייט מאולתר של גילה ונח על גג של בניין.
מה שבכל זאת הופך את "יהלומים" לסדרה ששווה צפייה הן עבודות המשחק המצוינות של כל צוות השחקנים. קרדיט רב על כך מגיע גם לשמיר שביים כמה סצנות יפות במיוחד. הקאסט האירופי ברובו עושה עבודה מדהימה עד כדי כך שניתן להאמין שלשחקנים שמגלמים את עדינה, אלי וגילה (וינק עוצרת נשימה) יש היכרות מוקדמת עם הקהילה החרדית. זה מבלי לגרוע מפישר ואליאן, שמביאים שניהם דרמה מאופקת ועוצמתית, בדגש על אליאן, שממש קשה להסיר ממנה את העיניים בכל רגע בו היא מופיעה על המסך.
הרגעים הטובים ביותר בסדרה עוסקים ביחסים בין נח וגילה - הוא מגלה שיש בו עוד מידה של געגוע לחיים שהשאיר מאחור, והיא, שעומדת בפני שידוך לגבר אחר, חושבת על החיים שהיו יכולים להיות לה אם הייתה יוצאת בשאלה. אלה, לצד מאבק הירושה שבין בני משפחת וולפסון - אם תרצו, גרסת הטשולנטיה של "יורשים" - והקושי לקבל את הנכד החילוני והגוי שמסתובב להם בין הרגליים (טומי), הם הרגעים שמצדיקים את הצפייה ב"יהלומים".