סחר בסמים נעשה נפוץ בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות: מהנערים האבודים של "עלומים" פינת "בני אור" ועד הסמים הניסיוניים של "פמת"א" - חומר ממסטל מסתובב ברחובות, כלומר על המסך. בלי להיכנס לפאניקה מוסרית, אפשר להבחין שלמדורה המעושנת הזו מצטרפת עוד סדרה שקנביס מככב בה - "4:20" (הוט), שנקראת על שם הסלנג המפורסם לעישון וויד. יצרו אותה עידו דרור ודוד דהן, המוכרים בעיקר מסדרות לנוער כמו "גאליס", וביים אותה יהונתן בר אילן, שחתום בין היתר על סדרה אחרת לילדים - "פלמ"ח" עטורת השבחים.
תמצית העלילה (משני הפרקים שנשלחו לעיתונאים): לוכד הנחשים אסי (עוז זהבי) וגרושתו ניבי (יובל שרף) הם הורים מודאגים לילדה קטנה הסובלות מאפילפסיה (עמנואל פפר, בתם של אורי פפר ויעל גולדמן). הדבר היחיד שמקל על סבלה של הבת הוא שמן קנביס מזן מסוים, אותו היא מקבלת כחלק מניסוי רפואי שעליו מופקד, איך לא, בן הזוג החדש של אמא. אלא שכשאחד הילדים מאבד הכרה, הניסוי מופסק והקנביס נשלח להשמדה. ניבי משתכנעת שאין מוצא מלבד ניתוח מוח מורכב ורב-סיכונים - שאליו אסי מתנגד בכל תוקף.
לכן, אסי - שבנסיבות שלא לגמרי התבהרו גם מעורב בהלבנות הון של אחרים - מחליט ללכוד את הקנביס האבוד בדרך להשמדה ולזקק אותו בעצמו. לשם כך הוא נעזר באתנחתא הקומית של הסדרה - שני צעירים מבוהלים, סוחרי סמים מטופשים וכושלים (דולב מסיקה ונוה צור), שבטמטומם צוברים חוב ענק לספק שלהם, שאין להם איך להחזיר. איכשהו, הכול קשור למאפיונר מקומי וחסר רחמים, שכולם חייבים לו (חנן סביון חביב למדי בתפקיד שנע בין המאופק לזועם). עוד בהופעות אורח, בין היתר: אקי אבני, אלמה דישי ועוד.
אם כן, מכאן ואילך, יש להניח כי "4:20" צפויה להפוך לעוד דרמה חצי-קומית על אנשים רגילים שמסתבכים בעולם הפשע. היו לא מעט סדרות כאלה בישראל בשנים האחרונות, אלא שרובן בחרו בבימוי ריאליסטי יותר ובטון קודר יותר מאשר הסדרה הזאת, שבאופן לא מובן מאליו בטלוויזיה הישראלית מנסה ליצור חוויית צפייה קלילה יותר, עם קצב מהיר, פעולות עוקץ יצירתיות ואפילו הומור סטלנים. עצם הניסיון ראוי להערכה, וללא ספק מנסה להדהד ללהיט הענק של אותה הוט מתחילת העשור הקודם, "עספור", תחושה שתורמת לה גם הנוכחות של זהבי וסביון.
אלא שעם כל הכוונות הטובות, "4:20" נופלת כמעט בכל החזיתות, ומה שנראה היה להיות על הנייר סדרה כיפית וקצבית מתגלה כאירוע טלוויזיוני חלש ומאכזב. צוות השחקנים שלה חביב אבל הכימיה ביניהם איומה ולפעמים זה נראה כאילו חלקם כלל לא מתאמצים להפיח חיים בתסריט, הדמויות לא משכנעות אפילו במעט ובעיקר: הדיאלוגים צולעים ותמוהים, חלקם ממש עד כדי גלגול עיניים. אף שיחה לא נשמעת אמיתית וגם מעשי השוד מגוחכים.
כשזה המצב, קשה לקחת משהו ממה שמתרחש על המסך ברצינות, ובפרט לא את הניסיונות של הסדרה לומר משהו בעל ערך מוסף על צדק וחוק, אבהות, לגליזציה, הפשע המאורגן והמונופול על הגיור - נושאים שממילא מטופלים כאן באופן שטחי ואוטומטי למדי, אם בכלל. מכל אלה עולה תחושה מתסכלת: כשכל כך הרבה אנשים מוכשרים מעורבים בה, הפוטנציאל של "4:20" היה הרבה הרבה יותר גבוה ממה שהיא בסופו של דבר מציגה.