"רוב האנשים לוקחים כמובן מאליו את זה שהם חיים והמוות - הלם מוחלט. והרי זה אבסורד. כי הדבר הוודאי היחיד זה שנמות, אף אחד לא יוצא חי מהעולם הזה. אין מצב, נכון? זאת אומרת שהמובן מאליו בעצם הוא המוות. ולדעתי זה נס כל יום שאנחנו חיים".
במילים אלה ניסחה ענת גוב, בראיון האחרון שלה, את גישתה אל הסוף המתקרב של חייה. הריאיון הפך לסרט מופלא, רגיש ומאתגר, "על החיים ועל המוות", שתיעד גם את תהליכי העבודה על המחזה האחרון שכתבה, "סוף טוב". היא הלכה לעולמה ב-2012, שנה וחצי אחרי עלייתו של המחזה על במת התיאטרון הקאמרי.
11 שנים חלפו ועכשיו הופך אותו מחזה אחרון לסרט, קופרודוקציה ישראלית-בריטית. הבימוי הופקד בידיהם של טל גרניט ושרון מימון ("מיתה טובה"), ולתפקיד הראשי, ששיחקה על הבמה ענת וקסמן, לוהקה אנדי מקדואל, הזכורה מאוד לטובה מסרטים כמו "לקום אתמול בבוקר", "סקס, שקרים ווידיאוטייפ" ו"ארבע חתונות ולוויה אחת". כשדמותה של מקדואל אומרת לבן שיחה בטלפון כי היא נמצאת בבית החולים Gov Memorial, קשה שלא להתרגש. ואולם, שאר הסרט מתקשה להתעלות על הרגע הזה, ובכלל על ההתרגשות הראשונית מכך שהדמויות שכתבה גוב נחשפות לקהל חדש בגילומן של שחקניות כמו מקדואל, סאלי פיליפס ("יומנה של ברידג'יט ג'ונס", "Veep") ומרים מרגוליס ("עידן התמימות", סרטי "הארי פוטר").
גרסת הסרט של "סוף טוב" מתרחשת במחלקה אונקולוגית בבית חולים ציבורי באנגליה, אליו מזדמנת די בטעות שחקנית הוליוודית בשם ג'וליה. באותו השבוע בו המחזה החדש שלה בווסט אנד נוחל כישלון חרוץ, הכוכבת מאובחנת כחולה בסרטן המעי הגס שנמצא בשלב הרביעי שלו ונשלחת להתחיל טיפול כימותרפיה בהקדם האפשרי. היא מתאכזבת לגלות שלבית החולים אין חדר פרטי עבור כוכבת במעמדה ומזעיקה באופן מיידי את המנהלת הוותיקה שלה, ננסי (טמזין גרג, "אפיזודס"), כדי שתנהל את המשבר.
בעוד ננסי משליטה טרור במסדרונות המוסד הרפואי, ג'וליה מתיידדת עם חברותיה לחדר: מייקי טובת הלב (פיליפס) המכונה "דוקטור גוד וייבס", ג'ודי הסרקסטית (מרגוליס) שנאחזת בחיים בכל הכוח, והאם הקרייריסטית אימאן (רקי ת'קאר, "חינוך מיני"), שמנסה לג'נגל תוך כדי טיפול בין תפעול מרחוק של משק הבית ללימודים לבחינות לשכה. את הטיפולים הארוכים מעבירות השותפות לחדר בסשנים של דימיון מודרך שהן מכנות "חופשה", בהן הסרט משתמש כדי להימלט מכותלי בית החולים. ההפוגות האלה עוזרות לג'וליה להבין שהפחד האמיתי שלה איננו בהכרח המוות הקרב, אלא דווקא שלבי הסבל והתלות שיקדמו לו.
בגרסה הבימתית סיפורה של ג'וליה, כלומר טליה, נפרש בפני הצופים כמחזמר עם טאץ' סאטירי. זאת בחירה נועזת, אולי אפילו פרובוקטיבית, ולמרבה המזל קלישאות מסוג "אסור לצחוק על דברים כאלה" לא מנעו מההצגה להפוך ללהיט. קל להבין למה שירים על תופעות לוואי של תרופות הם לא ההימור הכי בטוח לסרט קולנוע, אבל ההשמטה שלהם לקחה מהסיפור את עיקר האדג' שלו. סצנות הפנטזיה כנראה היו אמורות לשמש כתחליף למוזיקה, אבל הן לא לגמרי קולעות למטרה. גם הקומדיה השחורה מתפספסת לא פעם, אבל מרגוליס האדירה מצליחה להנחית כמה פאנצ'ים מצוינים.
יכול להיות שההומור פחות עובד בגרסה הזו בגלל שהמעטפת הכללית היא של מעין סרט פיל גוד שנון, ברוחם של "מחממי לב" בריטיים כמו "ללכת עד הסוף", "נערות לוח השנה" ו-"מלון מריגולד האקזוטי". לכתוב סרט פיל גוד על סרטן סופני זה קשה ממש כמו לכתוב סאטירה שנונה על סרטן סופני, ואכן, "סוף טוב" תקוע באמצע בין שני הסרטים שהוא היה יכול להיות. התהליך הרגשי של הדמויות לא באמת משכנע ובניסיון להתאים את הסיפור לקהל רחב, חלק מהייחוד שלו נעלם. וזה לא שבלתי אפשרי ליצור דרמה קומית שתפגיש הומור, כנות, רגש ומורבידיות - זה בדיוק מה שעשה "מיתה טובה" של גרניט ומימון מ-2014.
הגיבורה הראשית של הסרט מתגלה כאחת הבעיות העיקריות שלו. מקדואל מקסימה וחיננית כתמיד, אבל לא מספיק כדי להציל את ג'וליה מחד מימדיות. ג'וליה היא שחקנית אהובה וזכורה לטובה, אבל כזו שהתעשייה ההוליוודית איכזבה אותה - היא נתנה הכל בשבילה, הקריבה שנים לצד משפחתה ואת איכות חייה, וזו פלטה אותה החוצה רק בגלל הגיל שלה. מצד שני, ננסי גם מתארת אותה כאישה קפריזית, רוח חופשית שעושה מה שהיא רוצה בלי לקחת אחריות. מצד שלישי, ג'וליה עצמה מתנהגת כמו אמא אוהבת שעסוקה בראש ובראשונה בחתונה של הבת שלה. הרבדים השונים לא באמת מתחברים, מה שיוצר דמות מבלבלת ולא לגמרי מפוענחת. מעבר לזה, התלות של ג'וליה בננסי וההתנהגות הפזיזה שלה מפחיתה מעוצמת ההחלטות הדרמטיות שהיא עושה, כאילו מדובר בעוד גחמות שהיא תשנה את דעתה לגביהם בהמשך.
את החולשה היחסית של הגיבורה מאזנות דמויות המשנה והדינמיקה איתן. כשננסי שוברת את "הדמות" שהיא צריכה לשחק בפני חברתה והבוסית שלה, היא אומרת יותר על הקשר ביניהן מאשר הסצנות שבהן הכל נאמר ישר לפנים, בעוד הקשר בין השותפות לחדר משגשג דווקא כשהן חושפות משהו מעצמן ועוזבות את תפקיד המנטוריות. גם לג'וליה עצמה יש רגעים שבהם היא ממש זוהרת, למשל כשהיא משתמשת ביכולת המשחק שלה לא כדי להשיג משהו מהרופא אלא כדי לפטפט בקלילות עם בתה בטלפון. גם הדרך שבה הבמאים מעצבים את בית החולים היא יפה ועדינה, לא כמקום אפל ועצוב אלא כחלל שיש בו גם תקווה, אדיבות ואנושיות. גם אם ישנן אי הסכמות בין ג'וליה לצוות הרפואי, ברור ממה הן נובעות ולמה הצוות נוהג כפי שהוא נוהג, בלי אצבעות מאשימות.
אז זה אולי לא עיבוד מושלם, אבל הרצון הטוב והניסיון להציע נחמה לנשים שעברו ועוד יעברו את החוויה המטלטלת הזו ניכרים בו. יש בו גם הרבה אהבה ליצירתה של גוב ורצון לכבד את זכרה ומורשתה, ואפילו אחרי כל השינויים שנעשו בסיפור, האמירה שביקשה להעביר על החיים וסיומם נותרה חזקה וחשובה.