כמו רבים שגדלו בתחילת השמונים, הבמאי ג'יימס מנגולד לא ישכח את הפעם הראשונה שבה ראה את "אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה" של סטיבן ספילברג, בכיכובו של הריסון פורד. "הייתי בן 17, וצפיתי בו בקולנוע הקרוב לביתי", נזכר הקולנוען בשיחת זום עם עיתונאים מרחבי אירופה, בהם גם אני. "הסרט הותיר אותי בלי נשימה. כבר אחרי ארבע דקות הבנתי שזה סרט גדול. ספילברג ופורד הפכו לגיבורים שלי".
קצת יותר מארבעים שנה לאחר מכן, מנגולד סגר מעגל וזכה לביים את הפרק החמישי בסדרת הסרטים - "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל", שעולה לאקרנים בסוף השבוע בארץ וברחבי העולם. זה הפרק הראשון בסדרה שבו ספילברג לא עמד מאחורי המצלמה. אחרי ארבעה סרטים, שהפכו אותו לאחת הדמויות הכי מזוהות עם המותג, הבמאי העדיף להישאר בצד ולהתמקד בפרויקט אישי יותר מבחינתו, "הפייבלמנים".
ספילברג ביקש להעביר את השרביט לקולנוען אחר, והפור נפל על מנגולד, שכבר הוכיח את עצמו בשוברי קופות כמו "פורד נגד פרארי", או "לוגאן" - מסרטי הקומיקס הטובים ביותר של השנים האחרונות. "תמיד חלמתי להיות במאי, אבל בחיים לא העזתי לחלום שאביים סרט בסדרת 'אינדיאנה ג'ונס", הוא אומר. "ראיתי את הסרט הראשון בתור ילד אי שם בצפון מדינת ניו יורק, מי היה מאמין שאזכה יום אחד לעשות סרט עם הגיבורים שלי?".
ספילברג אמנם זז הצידה, אבל הריסון פורד עדיין כאן - אותו אי אפשר להחליף, והוא שב לגלם את הארכיאולוג ההרפתקן, והפעם בגיל שמונים. עם זאת, הסרט מתחיל בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשאינדיאנה ג'ונס בתחילת שנות הארבעים לחייו, ומשתמש בטכנולוגיית הצערה כדי לגרום לשחקן להיראות בגיל הזה.
כבר ראינו שימושים בטכנולוגיה הזו בסרטים כמו "האירי", אבל הפעם זה קורה בצורה מהפכנית וחסרת תקדים: לאורך לא פחות מעשרים וחמש דקות, ובאופן חדשני ומשכנע במיוחד. מנגולד וצוותו התבססו על צילומים של פורד מהסרט הראשון, ב-1981, והמזל שלהם היה שהשחקן לא הוסיף קילוגרמים עודפים ב-42 השנה האחרונות, כך שמבנה הגוף שלו נותר דומה, אז היה אפשרי ליצור את מקסם השווא הזה.
משם, הסרט קופץ לניו יורק של שלהי שנות השישים, על רקע הנחיתה על הירח, וכשהארכיאולוג בסביבות הגיל של השחקן שמגלם אותו. "הריסון אמר לי שזה מלחיץ אותו, שהוא חושש שאם הקהל יראה אותו צעיר, הם יתאכזבו כשיראו את אינדיאנה ג'ונס בשנות השבעים לחייו", אמר על כך מנגולד בראיונות לתקשורת האמריקאית. "מבחינתי, היינו חייבים להתייחס לעניין הגיל. לא רציתי שזה יהיה אחד מאותם סרטים שבהם הכוכב מעמיד פנים שהוא בן ארבעים. נוסף לכך, הגיל מבחינתי הוא גם נושא שהסרט עוסק בו - הסרט בא ושואל, איך זה להיות גיבור בזמנים קשים, בגוף שמזדקן, ובחיים שהיו בהם ניצחונות וחרטות?".
אינדיאנה ג'ונס מוצג בסרט כאדם מלא חרטות - הוא פרוד מזוגתו, מתאבל על בנו שנפל במלחמה, מנותק לחלוטין מן התרבות של שנות השישים, לא מצליח לשמור על מעמדו באקדמיה ובאופן כללי לא מוצא את עצמו. הפושעים הנאצים, שהיו אויביו בסצינת הפתיחה, הפכו לשותפים מדעיים של הרשויות האמריקאיות וממלאים חלק משמעותי בתוכנית החלל.
ההזדמנות לניצחון אחד אחרון מגיעה הודות לדמות שמפציעה בהפתעה בחייו של הגיבור: הלנה, בגילומה של פיבי וולר-ברידג', מי שהפכה לאייקון הודות לסדרת המופת "פליבג". היא בתו של שותפו המנוח, שהוא הכיר כילדה כשהיה הסנדק שלה. כיום היא אישה צעירה וערמומית המגייסת אותו להרפתקה אחת אחרונה. המטרות הרשמיות של המשימה: לסגור חשבון עם הנאצים מהפתיחה ולמצוא את החפץ האגדי שבשמו נקרא הסרט - חוגת הגורל, שבנה ארכימדס בימי יוון העתיקה, ובימינו מעניקה למי שמחזיק בה שליטה בעבר, בהווה וגם בעתיד. המטרה הלא רשמית של ההרפתקה : להוכיח לאינדיאנה ג'ונס שעוד יש לו מקום בעולם.
את כל זה מתאר מנגולד בצורה רומנטית וחסרת אירוניה, כאילו שהפרק החמישי בסדרה נעשה ב-1981, כשפורד היה צעיר יותר וכולנו היינו תמימים יותר. "אני במאי אולד-סקול, תמיד הייתי", מסביר מנגולד. "אף פעם לא הייתי ציני. זה ניכר כבר בסרטים הראשונים שלי, 'כבד' ו'קופלנד', וזה כך גם היום. אני לא אוהב ציניות, אני לא אוהב סרקזם, ואני לא אוהב הפוך על הפוך. אני אוהב סרטים ישנים, ולא אוהב את רוב הסרטים שעושים בימינו".
"את רוב הסרטים כיום אפשר לחלק לשניים. יש סרטים שהם כמו הרדמה לפני ניתוח. המטרה שלהם היא להרדים אותנו רגשית ואינטלקטואלית, ואנחנו מצידנו שוכחים אותם מיד אחרי הצפייה. הסוג השני והגרוע לא פחות זה סרטים שמעצימים את הציניות והפרנויה שלנו. לדעתי, אנחנו לא עוזרים לעצמנו כשאנחנו עושים ורואים סרטים כאלה. סרטי אינדיאנה ג'ונס, והמורשת של ספילברג בכלל, הם סרטים מלאי לב שמציגים סיפורים מרגשים על אנדרדוגים. אני תמיד שואל את עצמי - מכל הסרטים שראיתי, איזה סרטים אני זוכר? ואז אני שואל את עצמי - למה אני זוכר אותם? התשובה היא - כי הם ריגשו אותי. אין לי עניין בסרטים חכמים אך נטולי רגש. אני רוצה לראות ולעשות סרטים מרגשים".
הסרט נקרא בשם תגלית של ארכימדס ויש בו המון פרטים היסטוריים. משהו מהם נכון היסטורית?
"זה סרט פנטזיה, לא דוקו של נשיונל ג'יאוגרפיק. זה נכון גם לגבי סרטי אינדיאנה ג'ונס הקודמים: ברור שאם פותחים את התיבה האבודה, לא יוצאים ממנה שדים שמפוצצים לך את הראש, וברור שכישוף וודו לא יכול לשלוף לב פועם מתוך גוף של בן אדם ואז להחזיר אותו למקום. כן היינו רוצים שהצפייה תעורר בקהל תשוקה להיסטוריה וארכיאולוגיה, אבל אין לנו יומרות אחרות. מה שכן, חשוב לי להגיד משהו: אף אחד לא יודע בדיוק את האמת על חוגת הגורל, אז זה לא שהסרט בא וחותר תחת איזו פרשנות מקובלת, הוא פשוט מציע סיפור משלו".
סטיבן ספילברג נשאר על תקן מפיק. גם קתלין קנדי שהפיקה את הסרטים הקודמים. הם נתנו לך עצות?
"זה לא שהם זרקו כמה חוכמות חיים ואז השאירו אותי לבדי. זו הייתה מערכת יחסים מתמשכת. דיברתי עם סטיבן פעם בשבוע במשך שנה. זה היה אחד הדיאלוגים הכי מספקים בחיים שלי. עבדתי עם אדם שהוא לא רק במאי אגדי, אלא גם איש נחמד מאוד, מורה מטבעו ומנטור. אם לציין משהו אחד שניסיתי לקחת מסטיבן, זה את הקצב של הסרטים: לדעתי, הוא ביים את כל הסרטים הקודמים בסדרה בקצב שמביימים טריילרים. הוא גרם לקהל להרגיש כאילו שירו אותם מתוך תותח כבר מהשנייה הראשונה. ניסיתי לשמור על הקצב הזה".
כמו דיוויד מויס כשהחליף את אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, מנגולד לקח על עצמו משימת התאבדות כשהסכים לביים את הסרט. היה ברור שהחסידים של הסרטים הקודמים לא יניחו בשקט למי שהעז להיכנס לנעליים של ספילברג ולגעת במותג האהוב עליהם. ואכן, "אינדיאנה ג'ונס וחוגת הגורל" סופג לא מעט ביקורות עוקצניות ולדעתי מחמירות מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן לפני חודש. כל מה שנותר לו עכשיו הוא לפצות על כך בקופות.
כך או כך, מנגולד כאן להישאר. הוא יביים בקרוב שני סרטי ענק נוספים - אחד בסדרת "מלחמת הכוכבים" ואחד תחת המטרייה של אימפריית הקומיקס DC. "סרטים מהסוג הזה הם תמנון עם שמונה זרועות", הוא אומר על כך. "האתגר הוא להישאר על הסוס, לשלוט במפלצת ולהכיר את כל הזרועות של התמנון הזה".
התעשייה במשבר קשה וחסר תקדים בעקבות הקורונה ובגלל הסטרימינג, וזקוקה נואשות למושיעים, שרק לעתים נדירות אכן מגיעים. בשנה שעברה, ספילברג אמר על "אהבה בשחקים: מאווריק" שהוא "הציל את התחת של הוליווד". גם אתה חש אחריות להציל את התחת שלה?
"אין ספק שהקורונה פגעה בתעשייה בצורה אנושה, וכמעט חיסלה אותה. הצילומים של 'אהבה בשחקים: מאווריק' הסתיימו לפני הקורונה, והתעקשו לחכות איתו עד שהמגיפה תדעך ולהפיץ אותו בקולנוע, כי היה חשוב להראות שיש עוד מקום למסך הגדול. ממה שאני רואה מסביבי, אנשים חוזרים לאולמות. אני לא יודע אם זה במספרים של לפני הקורונה, אבל ברור שיש מגמה של חזרה לקולנוע. ברור גם שבעידן בו אנשים עסוקים יותר, הם מרגישים בנוח יותר לראות סרטים בבית. היה לנו חשוב לעשות סרט שצריך לראות על מסך גדול, בחדר חשוך, עם הרבה אנשים אחרים מסביבך".
אמו של הבמאי, האמנית סילביה פלימק מנגולד, יהודייה, והוא מגדיר את עצמו "חצי-יהודי". אני מרשה לעצמי לשאול אותו אם הדבר השפיע על יצירתו באופן כללי, ועל הסרט הזה בפרט.
"תראה, גדלתי בסביבה יהודית - סבא וסבתא מצד אמי היו יהודים, אני בטוח שזה השפיע ומשפיע עליי", הוא אומר. "גם אמא של הריסון פורד יהודייה, וסטיבן הוא אחד הבמאים היהודים המפורסמים בהיסטוריה, ועוד הרבה אנשים בהפקה יהודים גם כן. הפעולות של אינדיאנה בהחלט מבטאות ערכים שיש בתנ"ך. כל הרצון הזה שלו לתקן את העולם - זה משהו יהודי מאוד.
"עם זאת, אני מתנגד לניתוח של הסרט דרך נקודת מבט יהודית, ואגיד לך למה - זו גישה שבטית, ואני נגד שבטיות באופן כללי בימינו. אני מרגיש שכל קבוצה בעולם כרגע מסתגרת בקונכייה שלה, והעולם הופך ליותר ויותר מקוטב. אני לא רוצה לתרום לזה".