שניר מת על עצמו וחושב שהוא מתת-אל. לא ברורה הסלידה שלו ממור המהממת

לפני הכל, מודה ומתוודה: יצאתי נעם. דהיינו, היחידה שלא קוראת את הסיטואציה. כלומר, בין רותם לרונן. אמאלה, מה עשיתם לי. בצד זה מעריכה את המחויבות לצפייה, ועל כן מודה על התיקון ופותחת מחדש את הנושא. ובכן, טעיתי. כשרותם הזכירה לרונן את ההסכם שלהם, "לפתוח את הדברים קודם כל בינינו", היא התכוונה לפני שהדברים מגיעים למצלמות, כמובן, ולא לפני החברים. כך או כך, אני עומדת על דעתי:

מדובר בהסכם דרקוני. למען האמת, הסיכום האמיתי מכעיס אפילו יותר, כי הוא חוטא לנו, הצופים של התכנית. חלקנו צופים בה באדיקות משל הייתה נושא לבגרות, ונוטלים בה חלק ממש כמו הדמויות, למעט גישה חופשית למנות טרופיות. המינימום שמגיע לנו זו עלילה. ראוי גם לומר שבאופן כללי העונה הזו ניחנה בכישרון מדהים לפספס דרמות. זוגות רבים מחוץ למצלמות, משלימים מחוץ למצלמות - ועכשיו זה. חתונמי, מהו בית הפרוצות הלז? איזה מין ריאליטי זה? לעזאזל אתיקה, גם ככה זה לא הצד החזק של התכנית - תצפינו על המשתתפים האזנה אם צריך. טור זה איננו תומך בפעילות בלתי חוקית וכיוב'.

אילו היו שואלים אותי האם יש דבר כזה אהבה עצמית מופרזת, עד לא מזמן הייתי עונה "לא". ואז נתקלתי בשניר. כמובן, זו לא אהבה עצמית טהורה, כי אם מין שילוב פרדוקסלי שלו עם ביקורת עצמית נוקבת והישגיות ריקה מתוכן, אבל לפחות ברובד הנראה לעין, אין ספק ששניר עף על עצמו. מה זה עף על עצמו, לפרקים אני תוהה אם הוא אמיתי או פארודיה של תמיר בר על מדריכי בית ספר לפיתוי.

כמה בולטת האכזבה שלו מכך שהעזו לשדך לו בת אנוש, ולא יישות קוסמית מצופה זהב, שתוכל להתאים למעמדו הנשגב כאדם שהיה בשתי מערכות יחסים ומחזיק תן ביס. למען האמת, אני לא מרגישה בדיוק שהוא רואה במור בת אדם. בהתחשב בשיח המקדים שלו על הכלה העתידית, שעסק אך ורק בחיצוניותה, יש תחושה שהוא רואה את בת זוגו המיועדת כעוד תעודה או פרס שאפשר להתגאות להציבו על מדף, ותו לו. וזה לא רק זה. זה גם המבט שלו, שרואה דרכה, שלא קולט אותה. זה הייבוש בחתונה. גם כשהוא לוקח אותה לשיחה צדדית יעני-אינטימית, הוא נראה לי כמו סוחר פורקס שמנסה לסגור איתה עסקה במינימום זמן.

הם יושבים על הספה בריחוק מביך, היא מתוך מבוכה ראשונית, והוא במין סלידה כזו, כאילו שידכו לו מינימום את איש הפיל. כשהוא חושף שיצא ממערכת יחסים ארוכה ממש לאחרונה, היא צוחקת איתו על חתונמי כריבאונד משונה, וצודקת - זה תמוה, אבל גם חייבים להפסיק להתייחס לאורך הזמן ששרדת מערכות יחסים כאינדיקציה לכמה היית טוב בהן. גם בעלה של אודטה החזיק איתה חמש עשרה שנה לפני שהתגלה כטרלול של התחזות דרגת סיימון לבייב.

וזה לא מגיע למור. היא מקסימה, שנונה, כיפית, זורמת, לטעמי גם יפה, בטח מספיק כדי שלא תידרש לדפוק שמונה צ'ייסרים ברבע שעה (!!!) על מנת להביט בה. מובן שזכותו של שניר לא לחשוב כך. איתרע מזלו ודווקא הוא נשלח לנהל איתה מערכת יחסים, אבל הסלידה שבה הוא מביט בה כל כך קיצונית לטעמי, במיוחד כשהוא בעצמו, נאמר בעדינות, יכול היה לשמש השראה לאיור קריקטורה אנטישמית. וזה לא בהכרח רע. באמת. כלומר, תראו את תומר - גם הוא בא עם מטען גנטי בסיסי פחות או יותר, אבל האישיות שלו מעיפה אותו לשחקים. גברים באמת לא צריכים להתרגש מדי מהחיצוניות שלהם, כי לשמחתם, רבות בינינו יימשכו גם לקוף תלת ראשי אם האישיות שלו כובשת מספיק. שניר, לעומתו, לא חש צורך להרשים בתחום האופי, ואני תוהה מדוע.

ובכן, התשובה מגיעה מהר, והתשובה היא תמיד: ההורים. שימו לב גם איך גם אמא שלו מודדת אותו על פי "הרזומה". קטונתי מלשפוט על סמך משפט, אבל זו די העבודה שלי, ובקיצור, אני משערת ששניר מגיע מרקע שגם בו הפנימיות איננה בראש סדר העדיפויות. גם אמו של שניר, כמוהו, דמיינה לגבי הכלה "משהו אחר", אבל חוננת אותה לנסות את מזלה עם פלא הבריאה שלה. ברור מאיפה השיפוטיות שלו מגיעה וברור גם מניין תחושת העליונות. שניר הוא המקרה הקלאסי תסביך-נסיך; ילד שגדל לחשוב שהוא מתת-אל אך נקלע לחיים של בני תמותה, וכעת שום דבר לא מספק את מה שהוא מרגיש שמגיע לו. חראם על מור.

כל מה שידוע לה כרגע זה ששניר לחוץ. והיא מקווה שהוא לחוץ באופן כללי כזה, מהאירוע והפורמט, אבל בתום חמש עונות של חתונמי, כולנו יודעים שאין באמת דבר כזה. כשחתן לחוץ עד סף אובדן הכרה, זה אמנם גם מהאירוע ומהפורמט, אבל בעיקר מפני שהוא מאוכזב מהכלה. המחמאות שהוא מוכן לבסוף להעניק לה בטסטה כל כך כלליות שהן יכולות להתאים באותה מידה למודעת מכירה של טויוטה או אימוץ של חתול, ומגמגם כאילו נדרש להגיב על וידאו ארט. לבסוף הוא מסכם, "זה ייבחן בהמשך". עדכן אותנו כשהיא סיימה את תהליך המיונים הקפדני למאורה שלך מתחת לגשר. כל אותו הזמן, מצדה של מור שניר מזכיר לה - שימו לב - את עמוס תמם. לא פחות.

המחמאה הזו נזרקת על כוס קפה בירח הדבש, שלב שבו מור מוטרדת מכך שלא זכתה לשום חיזוק מצדו, לא כל שכן לאוכל תימני. לדבריו הוא "משתדל לחבק את הדברים הטובים בה", כאילו נשלח לפקד על נערי מק"ם. הבן אדם הזה לוחץ לי על כל כך הרבה טריגרים שהנחת היחידה שחוויתי ממנו עד כה, במחילה, הייתה החליקה על התחת בשלג. לירח הדבש הזה מור ארזה איתה שבעה זוגות נעליים, אני מקווה שגם פסיכולוג מתקפל.

עוד בוקר עובר על הזוג הכי מגניב ומפתיע של העונה - יואנה ותומר, שכבר לגמרי נראים כמו זוג בהרמוניה של שגרה. מתחת לפני השטח שניהם עדיין לא מרגישים בטוחים לגמרי להיחשף, אבל אפילו המשבר הזה הרמוני. על ספת היעל הם משתפים מצב דומה להדהים, כמעט סימטרי, של היקשרות רגשית ופחד ממנה.

אני לא חושבת שיש להם בעיה, בכלל. זה בדיוק הזמן להרגיש את מה שהם מרגישים, ומעיד על קשר משמעותי שיקר להם ומפחיד לאבד. כל מה שצריך זה להוציא אותם מחדר הטיפול ולתת להם להמשיך את מה שהם עושים בקצב שלהם. לא משנה כמה היא עוקצת אותו על "היום שאחרי", על הבולגרית-רוסית ועל תרגילי המתח, שניהם כאן להישאר ברמות של ג'יין בורדו. בצד החששות של תומר, נראה לי שגם הוא יודע את זה. מפגש משפחתי - צ'ק, מאץ' בין יואנה לתקווה - צ'ק, נשאר לנו ריב ראשון, ויאללה חתונה. כאילו, הבנתם.

הישר מרינתיה הטראומתית משה ונועם נוסעים לחוות טראומות חדשות בביתה. הוא מצפה "להכיר אותה באמת", אבל בעיקר מקווה למצוא מקום לא לראות אותה בכלל, ושמח לגלות גבעה שקטה בקרבת מקום. הוא על קוצים. זה מתבטא גם בקוצר רוח כלפי המקום המועט בארון לסט הבגדים היחידי שלו, ובמשפטי השלכה טהורה על הכלב ש"לא מוצא את עצמו עדיין". תגובתו של סופה: מרחרח לעצמו את הרקטום. אבל משה ממשיך: "צריך לתת לו יום יומיים להתרגל". וחוץ מזה, יש לו טייפקאסט.

לנעם חשוב שמשה ירגיש בנוח, ממש בנוח וממש עכשיו, אם אפשר. אתה כבר מרגיש בנוח? כן? עוד לא? האטימות שלו יכולה לעלות על העצבים, אבל הפעם אני מבינה מאיפה היא נובעת: נעם, עם כל הטון הטיפולי שלה, לא סתם רוצה שהוא ירגיש בבית - אלא שירגיש בבית איתה. היא לא באמת דואגת לנוחות שלו כמו חולבת ממנו אישורים, שככל שהיא מחפשת אותם כך הוא מסרב לתת לה אותם, בביצה ותרנגולת מכאיבים למראה.

בדיוק כשרונלאדו נכנס, שזה משהו שקורה בכדורגל, אני מניחה, נעם מחליטה לגלם דמות משיריו של שלומי שבן היצירות המוקדמות, ומתעקשת להקריא את המכתבים שכתבו זה לזו ביום הראשון לתכנית, חרף תחנוניו להימלט מהמבוכה. בתוך כך, היא מבקשת להזכיר למשה את הקסם וההתרגשות של תחילת הדרך. הבעיה היא שאת ההתרגשות ההיא הפנה משה לכלה שלא הכיר, שחיבב לרוע המזל משמעותית יותר מזו הקיימת.

קל לשפוט את משה על שהוא לא רוצה בה, ובכלל, קל לשפוט את מי שלא רוצה, אבל האמת שגם היא מצדה לא ממש סופרת אותו ואת הרצונות הברורים שהוא מבטא. הכל טיפולי אצלה, אינטימי, דואג - אבל המילים ושפת הגוף שלו מראים שזה בדיוק ההפך ממה שהוא צריך עכשיו. משה צריך ספייס. בשעה טובה שעת הקריאה מגיעה לסיומה, ומשה מזכה את נעם בהיי-פייב. אוי, הקושי שבצפייה. אפשר לחוש אותו בגוף.