רוברט דה נירו הוא לא רק שחקן גדול. בשיאו, הוא לימד את העולם דרכים חדשות שבהן שחקנים יכולים להיות גדולים. דה נירו, שחוגג היום יום הולדת 80, פרץ לתודעה האמריקנית לצד להק של שחקני קולנוע שבאו מהתיאטרון, מהטלוויזיה ומבתי הספר למשחק עם תורה חדשה: עלינו להיות כנים, לא נוצצים. עלינו להיות זיקיות, לא כוכבים. מי שמגלם נהג מונית יצטרך לנהוג בכזאת, מי שמגלם סיציליאני אמור לדעת איטלקית שוטפת, מי שמגלם סקסופוניסט צריך ללמוד לנגן כמו שצריך. הוא לא היה בהכרח סקסי, חמוד או נוצץ, אבל המחויבות המדממת לדמויות שגילם הייתה חסרת תקדים.
עוגה לא הייתה עוברת בדואר מתל אביב לניו יורק, אז כמתנה לכבוד יום ההולדת החלטנו לעבור על כמה מהתחנות הכי חשובות בקריירה שלו כשחקן ולהבין מה הוא נתן לנו (אגב, את רבות מהן תוכלו לתפוס בקטגוריה מיוחדת שהוקמה ביס ויאודי לכבוד האירוע). מאז הפריצה ב-1973 עם "רחובות זועמים" של אהבת חייו הקולנועית, מרטין סקורסזה, ועד היום, חודשים ספורים לפני ששיתוף הפעולה הבא שלהם, "רוצחי פרח הירח", יעלה לאקרנים. בינתיים ההימורים על אוסקר שלישי, הישג שמעטים זכו לו בהיסטוריה, רצים חזק.
הסנדק, חלק 2 (פרנסיס פורד קופולה, 1974)
דה נירו כבר עשה דבר או שניים בקריירה כשנכנס לנעליו של הדון קורליאונה בשנותיו הראשונות - אחד מהם, דרך אגב, היה אודישן ל"הסנדק" הראשון שנים ספורות לפני כן. דה נירו ויתר על התפקיד (או שהתפקיד ויתר עליו, העדויות משתנות בהקשר הזה), אבל כשהגיעה העת ללהק את הסרט השני, ניגש אליו קופולה והציע לו הצעה שצריך להיות אידיוט כדי לסרב לה.
דה נירו מגלם את ויטו הצעיר כגבר שחייב לשרוד ורוצה לנקום, ועושה זאת בקור הרוח שמאפיין את רוב גברי המשפחה. הוא עוד לא הבוס המצוחצח שאנחנו מכירים מהסרט הראשון. רק לקראת הסוף, כשוויטו הצעיר שב לאיטליה כדי לנקום את נקמתו, דה נירו מתחיל לאמץ את גינוני המקור של ברנדו - וכמוהו, גם דה נירו זכה על כך באוסקר. זה גם היה הסרט הראשון של דה נירו עם אל פצ'ינו, שגילם את בנו הבוגר של ויטו, מייקל - אבל מטבע הדברים, השניים לא חלקו אף סצנה אחת. שניים מהשחקנים הגדולים של אותה התקופה בסרט אחד, מזנבים אחד אחרי השני, ומבהירים לנו מהר מאוד שכדאי לנו לחכות לראות מה יקרה כשהם יישבו אחד מול השני. זה קרה קצת יותר מ-20 שנה לאחר מכן.
איש לא דיבר לטרוויס ביקל, ובכל זאת, כל מי שיודע משהו על תרבות הפופ יכול לצטט את אחת השורות האיקוניות מכולן: "?Are you talking to me". רבים זוכרים את השורה הזאת כמכת מחץ מהסוג שהארי המזוהם או הטרמינייטור אומרים לפני שהם מורידים מישהו שבא אליהם רע. במחילה, זאת טעות: מדובר בשנינה שיוצאת מפיו של גבר על סף התמוטטות. ביקל היה אדם מעורער שלא יכול היה לשאת יותר את הזוהמה שאליה נדחק אחרי ששירת את ארצו במלחמת וייטנאם. גבר פתטי שרוצה לצאת גיבור מול החברה שדחתה אותו, אבל לא מצליח לעשות את זה כמו שצריך.
ואם ויטו עזר לדה נירו לגעת בכוכבים, ביקל הוא זה שהפך אותו לכוכב. דה נירו קיבל לידיו קריפ נוראי ועשה ממנו את אחת הדמויות המכוננות של הוליווד, והיא, מצדה, מנסה לשכפל אותו עד היום (כפי שיעיד "הג'וקר", לפעמים זה נגמר במיליארד דולר ושני אוסקרים). אבל דה נירו יש רק אחד, וגם הוא צריך את הסקורסזה שלו. טרוויס פתטי, אלים, די גזען ואחראי לדייט הגרוע ביותר בתולדות הקולנוע, אבל ככל שהסרט מתקדם דה נירו מצליח, כמו גיבור על, לגרום לנו להבין אותו. אפילו לעודד אותו. בשתי עיניו ובשליטה מוחלטת בשפת הגוף, הוא מגלם את טרוויס כמי שחי חיים שלמים לפני שהסרט התחיל, וייאלץ לחיות עם עצמו גם אחרי שייגמר.
השור הזועם (מרטין סקורסזה בפעם הרביעית, 1980)
דה נירו הוא שהפנה את סקורסזה לאוטוביוגרפיה שהמתאבק לשעבר ג'ייק לה-מוטה כתב ודחק בו לביים אותה. סקורסזה, שמעולם לא כל כך אהב ספורט, נרתע מהרעיון. אבל דה נירו נהיה אובססיבי ללה-מוטה. וכשהבמאי עם הגבות אושפז בבית חולים אחרי מנת יתר של קוקאין, דה נירו בא לבקר את חברו בבית החולים ונזף בו, ושאל אותו אם הוא רוצה לראות את בתו גדלה. סקורסזה הבין כמה הוא מתחבר ללה-מוטה, האיש שמתעקש להרוס לעצמו את חייו אבל מסרב ליפול, לא משנה כמה אגרופים יונחתו עליו, וכך יצא לדרך אחד הסרטים המוערכים ביותר של שנות השמונים.
דה נירו החליט להפוך ללה-מוטה לחלוטין: הוא למד אגרוף, נכנס לכושר, וגם עלה ב-27 קילוגרמים, כי מבחינתו הכרס של לה-מוטה מסוף הסרט הייתה חייבת להיות אותנטית ככל האפשר. ואם כבר, זאת הסיבה שבגללה הסרט הזה וההופעה הזאת קצת מעצבנים אותי, גדולים ככל שיהיו. הביקורות שיבחו את דה נירו על שינוי הצורה המטורלל הזה, והתייחסו להישג שלו ככזה של ספורטאי ענק. אבל אמנות אינה ספורט.
אי אפשר לסכם 80 שנות דה נירו בלי להתייחס ל"השור הזועם", שהביא לו את האוסקר השני (הפעם כשחקן ראשי) אבל אם יורשה לי, הסרט הזה הוא באותה המידה מה שמעייף בקריירה שלו ושל הבמאי שהולך לצדו כבר קרוב ל-50 שנה: יש כאן התעקשות די מציקה של השניים להרשים באמצעות הגוף, באמצעות הכוח, באמצעות הכאב. ושניהם הבהירו - לפני ואחרי אותו סרט - שהם יכולים להעיף לנו את הסכך גם באמצעים פשוטים יותר וכואבים פחות.
פסגת הפחד (מרטין סקורסזה בפעם השביעית, 1991)
יש שיגידו שזה לא שיתוף הפעולה הטוב ביותר של סקורסזה עם דה נירו. לא אכפת לי: עבורי, הסרט הזה הוא גן עדן של קולנוע. דה נירו מגלם פה אנס פסיכופת ונקמן, ולמרבה הצער, נראה שהוא נהנה מכל רגע. הוא אמנם רשע מרושע, אבל גם גבר די משעשע. זה מה שכל כך מפחיד בו. הפעם הוא מגלם את מקס קיידי, אסיר משוחרר שרוצה לנקום בסניגור שלו, אחרי שהאחרון התרשל במכוון בעבודתו ובכך שלח אותו לשנים ארוכות בכלא.
ובסצנה מושלמת אחת הוא עושה את מה שיכול לעשות רק שחקן שכבר יודע עד כמה הוא גדול: הוא נותן לשחקנית אחרת לזרוח לצדו. כשקיידי מגיע לבקר את בת העורך-דין בבית הספר שלה, מתחילה סצנת הפיתוי הכי מפחידה ומהפנטת שאני מכיר - וכל זה בזכות שני שחקנים שפשוט עומדים אחד מול השני ומדברים. האחד - דה נירו, איש שבשלב הזה של שנות התשעים לא היה צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, והשנייה: ג'ולייט לואיס, שאז הייתה בעיקר בת הזוג של בראד פיט, שקולעת בול לתפקיד הנערה הלא-עד-כדי-כך-מפוחדת. שניהם היו מועמדים על כך לאוסקר. דה נירו הפסיד בצדק לפסיכופת אחר, אנתוני הופקינס מ"שתיקת הכבשים". ללואיס דווקא הגיע לזכות - קודם כל בזכות עצמה, אבל גם בזכות השחקן הגדול שידע להוציא ממנה את מה שממילא היה שם.
היט (מייקל מאן, 1995)
אחרי עשורים של טיזינג, זה סוף סוף קרה. פצ'ינו ודה נירו באותו סרט, אחד מול השני. פצ'ינו הוא השוטר ודה נירו הוא הגנב, פצ'ינו החתול ודה נירו העכבר, ככה במשך שלוש שעות שנבנות באיטיות מורטת עצבים. דה נירו למעשה לא נותן כאן משהו שלא קיבלנו ממנו עד כה: הוא קרימינל קר רוח ומחושב שיודע לירות יפה מאוד באקדח. אבל הסרט הזה הוא אחד משיאיו של דה נירו פשוט בגלל מפגש הענקים הזה, שמערך היח"צ של הוליווד גרם לנו לחכות לו 20 שנה, מאז שדה נירו גילם את אביו של פצ'ינו באחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם.
וכששתי הדמויות סוף סוף יושבות לכוס קפה באמצע הלילה, נפתחים שערי שמיים. אהבה ושנאה, חיים ומוות, כבוד ובוז מתערבבים האחד בשני עד שכבר קשה להבדיל ביניהם. הם לא ייפגשו שוב שהסרט יגיע לשיאו. "היט" אינו באמת סיפור על יריבות בין בלש לעבריין, אלא סיפור על אהבה מפוספסת בין שני גברים שהיו יכולים להיות החברים הכי טובים. האינטנסיביות הקאמפית של פצ'ינו מתנגשת באלגנטיות בפאסון של דה נירו, והתוצאה היא אחד מסרטי הניינטיז הגדולים.
פגוש את ההורים (ג'יי רואץ', 2000)
כל אמן יעמוד מתישהו בצומת הזאת: מה תעדיף, קהל או אמנות? כשהגיע המילניום החדש, דה נירו בחר בקהל, והתחיל רצף של קומדיות מטופשות במיוחד. הוא כבר עשה קומדיות בעברו, אבל "פגוש את ההורים" הייתה לו לשיא חדש של דביליות, והיא הכניסה מאות מיליוני דולרים. הסרט עצמו אחלה, באמת, ודה נירו ממשיך למכור שם את אותה הסחורה: גברי, מאופק, קשוח. אבל זאת הייתה התחלה של דרך חדשה ולא קלה עבורו.
שחקן גדול עושה הכל, ובניגוד לאחרים שזכו לטייטל "הגדול מכולם" (כן, דניאל דיי-לואיס, אני מסתכל עליך), הוא לא היסס להריץ דאחקות. דווקא ראוי שנעריך אותו על שהשכיל, לעת זקנה, לחשוף בפנינו צד קליל יותר. הבעיה היא שמשם דה נירו התדרדר למדרון חלקלק: עוד שני סרטים בטרילוגיה, שנקטלו על ידי הביקורות, ומאז רצף של סרטים שנעים בין האיום לזניח. למעט כמה הבלחות קסומות כמו "אבק כוכבים", שם גילם פיראט חובב בגדי-נשים באחד התפקידים היפים שלו.
אופטימיות היא שם המשחק (דיוויד או ראסל, 2012)
"אופטימיות היא שם המשחק" הוכיחה שהבחירה של דה נירו לפרוש מהמאפיה לתקופה - השתלמה: מדובר באחת הקומדיות הרומנטיות האהובות של העשור שעבר. הוא לא מגלם כאן את הגיבור הרומנטי - זה תפקיד שהולך, כראוי, לבראדלי קופר. הוא מגלם את אביו, מהמר דביל עם אמונות תפלות שמנסה להחזיר את בנו הדו-קוטבי לתלם, ותומך מבלי משים בסיפור האהבה המשונה שלו עם בחורה צעירה ונחמדה (ג'ניפר לורנס). התוצאה: דמות אנושית ומכמירת לב יותר מרוב הדמויות שגילם עד אז. הוא לא מאפיונר או פסיכופת, אלא פשוט גבר זקן ומלא חרטה עם לב גדול ויכולת קבלת החלטות עקומה. בקצה, חיכתה לו המועמדות הראשונה שלו לאוסקר מאז 1992.
וכמו אז, עם ג'ולייט לואיס, הדבר המרשים ביותר בהופעה שלו כאן זו יכולתו לקחת צעד אחורה כשעומדת בפניו שחקנית צעירה ונמרצת. ברגעיה הזוהרים ביותר של לורנס בסרט, אפשר ממש להרגיש את התמיכה שלו בה, גם כשהוא בצד התמונה, מחוץ לפוקוס. שנים לאחר מכן, לורנס תגיש לו פרס מפעל חיים, ותספר שאחת לשבוע הם יושבים לשתות משהו. "כשבוב משתכר, הוא צובט לי את הלחיים ואומר 'את מזכירה לי את הלן הקטנה שלי'", היא מספרת. "הלן ילדה בת 4".
האירי (מרטין סקורסזה בפעם התשיעית, 2019)
רגע לפני סיום העשור, דה נירו התאחד שוב עם שניים מהאנשים החשובים ביותר בקריירה שלו: פצ'ינו וסקורסזה. מאז "היט" פצ'ינו ודה נירו התאחדו שוב לטובת "רצח מוצדק" הנשכח, אבל סקורסזה לא ביים אותו בסרט באורך מלא מאז 1995. לצידם התייצב ג'ו פשי, קולגה של דה נירו מימי "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים".
זה היה סרט מאפיה מהסוג שסקורסזה לימד אותנו מחדש איך ראוי לעשות, והתוצאה הייתה מופתית, אבל גם כבדה, מעיקה, כואבת, נטולת כל זוהר מאפיוזי. הפעם דה נירו לא זכה לגלם את הבוס הגדול: הוא פשוט ג'ימי, מנהיג איגוד עובדים וגם מחסל שכיר לעת מצוא. הסרט, שמבוסס על סיפור אמיתי לכאורה, ניסה להציע פתרון לתעלומת היעלמות ג'ימי הופה, אחת השאלות הלא-פתורות המפורסמות באתוס האמריקאי, גרסת הפשע המאורגן לרצח ארלוזורוב. אבל זה לא באמת סרט על מאפיה: זה סרט על אשמה, על מחילה והיעדרה, ועל חברות שהתלכלכה באינטרסים.
דה נירו סוגר 80 שנה בעולם הזה, ו-50 שנה תחת אור הזרקורים. בעשורים האלה הוא הספיק להיספר כשחקן הגדול בעולם, משם לעלות לדרגת אייקון, להשתנמך לסטטוס "זקנתו מביישת את נעוריו", ולחזור כמו מנצח שמעולם לא באמת הפסיד שום דבר. כי הוא לא רק מהגדולים ביותר: הוא הראה לנו את הדרך, גם כשפידח וגם כשהלך לו.