התסריטאית לשעבר פאטי לין עבדה בסדרות כמו "שובר שורות" ו"עקרות בית נואשות" בטרם פרשה מהתחום בגיל 37. אבל אחת מעבודותיה הראשונות הייתה בעונה השביעית של הסדרה "חברים". בספר הזכרונות שכתבה, "End Credits: How I Broke Up with Hollywood", היא מתארת בין היתר את חוויותיה מהעבודה על הסיטקום - שהיה להיט עצום בזמן אמת והוסיף להיות כזה גם בשנים שאחרי כן, כולל כיום.
אל "חברים" היא הגיעה עם ניסיון של שנתיים בלבד בתעשייה, אחרי שעבדה רק בסדרה קצרת הימים "פריקים וגיקים". "כשהסוכן שלי אמר לי שצוות הסדרה 'חברים' רוצה להיפגש איתי, הייתי המומה. זה היה, ללא ספק, הסיטקום הפופולרי ביותר באמריקה. 'חברים' לא הייתה רק סדרה, היא הייתה תופעת ענק. לכן, השאלה אם אני רוצה לכתוב עבורה לא הייתה רלוונטית. איזה טיפש יוותר על ההזדמנות?", לין מספרת בפרק מתוך הספר שפורסם במגזין 'טיים'.
"היום הראשון שלי ב'חברים', ביולי 2000, היה ערפול מורט עצבים. הצוות מנה 14 כותבים, מה שנחשב לגדול, אבל לסדרה הזו היה תקציב גדול, פרקים רבים שעליה להפיק וציפיות גבוהות. חמש מהכותבות היו נשים. אני הייתי בת המיעוטים היחיד. השכירים החדשים האחרים - כולם גברים - היו בעבר עוזרי כותבים בסדרה, אז הם הכירו את הצוות ואת התרבות. הם לא היו חדשים לגמרי כמוני". בהמשך היא מוסיפה: "עם כל הפחדים שלי מהעבודה החדשה, מעולם לא חזיתי שאחד האתגרים שאתמודד מולם הוא שצוות הכותבים של 'חברים' יהיה קליקה סגורה, יותר מאשר בכל סדרה אחרת שאעבוד בה בהמשך. הם הזכירו לי את הילדים העשירים בתיכון שלי שקנו ב'אברקרומבי אנד פיץ'' ונסעו במכוניות עם גג נפתח".
היא מספרת שפחדה משני יוצרי הסדרה, דיוויד קריין ומרתה קאופמן, מסיבות שונות. "דיוויד, מכור לעבודה שאי אפשר לרצות, תמיד חיפש שורה או בדיחה טובה יותר. מאחורי התנהגותו הרכה, נראה היה שהוא שופט את כולם בעיני נץ. הוא היה האדם הכי מעודן בחדר, שהכאב ניכר בו בכל פעם שהשיחה נעשתה גסה - מה שקרה לעתים קרובות". למרתה, לעומתו, היה "קול רועם וצחוק שיכול להרעיד חלונות. היא הייתה מרימה את רגליה היחפות על שולחן הישיבות ורוקמת בזמן שעבדנו.. הייתי עושה הכול כדי להימנע מלהיות לבד איתה ולהיאלץ לפטפט, מה שתמיד הרגיש נוקשה".
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לין מתארת את הקושי בהעלאת רעיונות חדשים בסדרה כל כך ותיקה. פעמים רבות התסריטאים בחדר פשוט היו יושבים בדממה. במקרים נדירים, כדבריה, הנסיונות שלהם להעביר את הזמן היו השראה הובילו לרעיון לסיפור. "כמו משחק 50 המדינות. ככה זה עובד: עושים רשימה של 50 המדינות האמריקאיות מהזיכרון. קל, נכון? אבל אנשים תמיד שוכחים לפחות אחד. לא הצלחתי לנצח במשחק ונהייתי אובססיבית לגביו. שולחן החדר של הכותבים היה זרוע בדפי נייר עם 48 מדינות, שבעקבותיהן קללה זועמת ושרבוט של הראש שלי מתפוצץ. הפכנו את הקיבעון שלי לסיפור משני בפרק שאכתוב" - זה שבמסגרתו רוס בטוח בזחיחות שיוכל להיזכר בכל 50 המדינות.
על העבודה עם כוכבי הסדרה כותבת לין: "החידוש בלראות את הכוכבים הגדולים מקרוב התפוגג מהר... השחקנים לא נראו שמחים להיות כבולים לתוכנית ישנה וחבוטה בשעה שהם יכולים להתפרס, והרגשתי שהם כל הזמן תוהים איך כל תסריט נתון ישרת אותם באופן ספציפי. כולם ידעו איך להצחיק, אבל אם הם לא אהבו בדיחה, נראה שהם דפקו אותה בכוונה בידיעה שנכתוב אותה מחדש. עשרות בדיחות טובות היו נזרקות החוצה רק בגלל שאחד מהם מלמל את השורה עם פה מלא בבייקון. דיוויד ומרתה מעולם לא אמרו, 'הבדיחה הזו מצחיקה. השחקן רק צריך למכור את זה'.
"ברגע שהשכתוב הראשון הסתיים, היינו מריצים את התסריט על הסט, שם השחקנים היו עושים חזרות עם הבמאי. ואז כולם היו יושבים בדירה של מוניקה וצ'נדלר ודנים בתסריט. זו הייתה ההזדמנות הראשונה של השחקנים להביע את דעתם, דבר שהם עשו בקול ובתקיפות. לעתים רחוקות היה להם משהו חיובי לומר, וכשהם העלו בעיות, הם לא הציעו פתרונות אפשריים. כיוון שראו את עצמם כשומרים על הדמויות שלהם, הם טענו לעתים קרובות שהם לעולם לא יעשו או יגידו ככה וככה. מדי פעם זה היה מועיל, אבל בסך הכל, למפגשים האלה הייתה איכות איומה ואגרסיבית, שהייתה חסרה את כל הקלילות שאפשר היה לצפות לה מיצירת סיטקום".