שבוע לפני הסוף והרגשות - כמו שהבטיחו הפרומואים - מתפרצים. אצל עינב הם שועטים החוצה במלמול כמעט נחוש, אצל חן הם גורמים לחרדה ואצל שניר, אצל שניר שום דבר לא מתפרץ. מזל שיש לנו את רותם ורונני שאצלם התפרצות היא כמו הפלייליסט של רותם - חוזרת שוב ושוב בלופים.
עינב ורז
36 ימים אחרי שעזבה את דירתן המשותפת לטובת חתונה עם זר מוחלט, עינב נזכרת להיפגש עם אחותה ולשאול בין צחקוק לצחקוק אם היא מרגישה בחסרונה. בתגובה, האחות משדלת אותה לא לחזור לעולם, כלומר להישאר עם רז.
יום למחרת, עינב הקטנה וההגה הגדול בדרכם לעין גדי, וגם רז איתם. אחרי שהטיול הקודם שלהם נחל הצלחה כל כך גדולה, הפעם הם מקבלים שדרוג רציני ובמקום להכין שקשוקה בגשם זלעפות הם נשלחים ללון בתוך חיפושית (לקוראינו ששייכים לדורות שהעתיד עוד לפניהם - לא החרק, הרכב). נשאלת השאלה: לאן הלך כל התקציב של ההפקה? לפרחים שרונני קונה לרותם כל שישי? לכמות המנות שיוסי וחן הזמינו במסעדה?
אבל כל עוד אין צפי לממטרים, שום תנאי מחיה לא יפילו את רוחם של רז ועינב. הם חיכו לסופ"ש בחיפושית כדי לראות את התמונות מהמצלמה שעינב קנתה לרז כמתנת חתונה, והן אכן באמת נראים בהן קרובים, מאושרים ונינוחים. הרחק מהמצלמות ומצחקוקי המבוכה שמתלווים להן, אני צופה להם עתיד מזהיר.
בהווה, הם נאלצים לשרוד את תנאי הנופש שאם לא היו מספיק קשים עד כה, מתברר שעינב הביאה משחק. לפני שאני מספיקה להגיד לעצמי "רק שזה לא מהמשחקים האלה עם השאלות שיעל כל כך מחבבת", נשלפת שאלה אקראית לחלוטין שלא מדברת לאף אחד משניהם - מה אף פעם לא אמרת לאף אחד והיית רוצה לומר עכשיו?
כן, מתברר שגם רז וגם עינב הם בתולי "אני אוהב/ת אותך", ואנחנו עדים לרגע הביתוק. רז, בחסות מספר אביזרי מסתור, הוא הראשון להצהיר, ועינב מתפרצת מיד אחריו ולא מסתפקת הפעם במלמול אלא מזנקת להתחבא מאחוריו בעוד הוא בטוח שהיא נותנת לו נשיקה. במשך חצי דקה השפתיים שלו צמודות בצורה מוזרה לשיער שלה, וממש כמו בסצנת הבישול בגשם איש לא אומר "חדל". אבל האמת היא שעם כל המבוכה זה מחמם את הלב והם מקסימים ממש ברגע הזה. אני מאחלת להם לחוות עוד הרבה "אף פעם לא"-ים מרגשים ביחד, גם אם הם מגיעים עם צרבת פוסט-שניצלון.
יוסי וחן
בניגוד לעינב, שמסיימת את הפרק בהסבר הגיוני על נחיצותם של יומיים בנפרד לפני ההחלטות, את חן הפרט הקטן הזה מערער לגמרי, והיא ויוסי נכנסים היישר לקלישאת האישה החונקת והגבר שרק רוצה לראות משחק בשקט. יוסי מודה שהוא קצת שמח לקראת הזמן שלהם לחוד וכשהוא נשאל למה, הוא עונה: כי אין לי מושג איפה מברשת השיניים שלי. במילים אחרות - משווע ל-48 שעות נטולות ניהול צמוד.
בכל זוגיות אחרת הייתי טוענת שחן צריכה להוריד קצת את הרגל מדוושת האימהות. בנסיעה היא מציעה לו כל שירות שהיא יכולה לספק, החל מביס מבננה ועד לנעים בתנוך, בארוחה זה מסלים והיא עוד רגע חותכת לו לביסים ומרגיעה אותו שאם הוא יהיה רעב אמא תקנה לו עוד ועוד מנות. ברור, לרז ועינב לא אכפת לישון עם בלם-יד בגב כל הלילה, אז לשאר יש תקציב.
אבל יוסי מת על זה. הוא רוצה מישהי שתנהל אותו. השתלטנות זה הדבר שהוא הכי אוהב בה, ולא רק זה, הוא עוד חושב שזאת מחמאה. זה לא מחמיא לדעת שהדבר שבן הזוג שלך הכי מעריך בקשר שלכם זה את האחריות שירדה ממנו מרגע שהופעת.
כמעט רווח לי לראות שגם הוא מדבר אליה באותה שפה בארוחה, אבל כשה"לאט לאט" הופך לשורה של הוראות כמו "אל תאכלי את כל זה שלא תכאב לך הבטן, לא את כל זה, זה כבד, תורידי את המזלג, אל תגעי", אני מבינה שזה לא יצר אבהי אלא פשוט דאגה. אתם יודעים, שהיא חלילה לא תהפוך ל... מתולתלת.
מוצא חן בעיניי או לא, להם זה עובד, ומקסים לשמוע איך יוסי מדבר על העתיד שהוא צופה להם יחד. בגזרה הזאת, של לפתוח את הלב ולהביע רגשות, יוסי יותר חזק מחן, שאת התגובות האמוציונליות שלה שומרת, כרגע, רק למה שקשור ליומיים שבהם נכפה עליהם להיפרד. אני מקווה שזה סתם ניסיון שלה לקבל ממנו עוד קצת תשומת לב ולא באמת משהו שמערער אותה, כי הדרמטיות לא ברורה לי. לפני חודש היא לא ידעה מי האיש, עכשיו היא לא מסוגלת לא לדבר איתו יומיים? אולי היא פשוט חוששת מהריקנות שתיפער בחייה כשלא יהיה לה את מי לנהל.
רותם ורונני
רותם ורונני יוצאים גם הם לסופ"ש יחד, אצלם זה ממש עם קירות ורצפה, אפילו עצירה ביקב פרגנו להם. טוב, הם באמת סבלו מספיק עד עכשיו. הדרך לא פשוטה, בייחוד עבור רונני שמת לשמוע משהו שהוא לא שלמה ארצי, אבל רותם מטילה וטו. כשהם מגיעים ליקב, הוא מציין שהוא מופתע מהמקומות שהם מגיעים אליהם, מה שמבהיר עד כמה הוא זורם עם הבחירות שלה, אבל במקום להבין שהיא צריכה לתת גם לו לבחור מדי פעם בקשר הזה, רותם רק מתגאה בטעם הטוב שלה.
הציפיות של רותם לקראת הסופ"ש לא גבוהות, הדבר היחידי שהיא רוצה זה ליהנות ולשחרר, כל עוד זה נעשה בתנאים, בקצב ותחת הפסקול שהיא מכתיבה. לצד התקווה, יש לה כל הזמן חששות שמשהו יתפוצץ ויהיה לא נעים, ואי אפשר להאשים אותה. רונני לא מצליח לתת לה נשיקה בלי להסס (אולי שווה לנסות מתישהו בלי החלק של הפקודה) ואפילו לא להגיד שהיא חמודה באופן אמין מספיק. טוב, יש הרבה דברים חיוביים שאפשר להגיד על רותם, אני לא בטוחה ש"חמודה" בהכרח נכנס לרשימה.
אחרי שרותם שוב מטילה וטו על הז'אנר המוזיקלי הנישתי "שירים באנגלית", הם מגיעים לצימר על גבול לבנון, כאילו הם לא מספיק בצל הסכנה. רותם שוב מתכחשת לכל מה שהיה ביניהם עד לא מזמן וטוענת שבכלל לא קשה לרַצות אותה, אבל כעונש על זה שלא צילם בעצמו היא מסרבת לשלוח לו תמונות ובסוף בוחרת מתוך כל מה שהיא צילמה רק תמונה אחת ש, ובכן, מרצה אותה.
רונני מודה שהרבה פעמים הוא מחפש את הסיבות למה כן להישאר. האמת היא שהוא נראה סובל והלב יוצא אליו. הרגעים היחידים שבהם נראה שהוא מתעורר לחיים הם במסעדה עם החברים שלו, אבל גם שם - כל הזמן יש מתח באוויר.
אני מאמינה לרותם שהיא מנסה לשנות את היחס שלה, אבל היא מתרכזת בלא להגיד את מה שהיא חושבת ולא מבינה שביקורתיות היא מעבר למילים. היא נמצאת במבטים, בגלגולי העיניים, בתגובות המייבשות, כלומר כל הזמן. מה הפלא שכשהוא מדבר על הפלאשבקים שלו מהחתונה, זה נשמע טראומטי כמעט כמו מה שעבר עליו בצבא.
כל זוג אחר היה יכול לצאת בקלות מהריב המטופש באוטו, שרותם היא האחראית הבלעדית לו עם ההתעקשות להיות המחליטה הבלעדית על המוזיקה ועם חוסר היכולת לדחות סיפוקים, ועוד לגבי הודעות ממשה ושניר. אבל לה ולרונן יש כל כך הרבה מטען שכל ריב קטן הופך למלחמה.
עם כל הכאב שבמלחמה, לפעמים הטרגדיה האמיתית היא הרצון הבלתי אפשרי לשלום, כלומר הרגשות של רונן כלפי רותם. עד הרגע שבו הוא ישב מולה על הספה ואמר לה מה הוא מרגיש אליה בצורה כל כך חשופה וכנה, הייתי בטוחה שהוא מושך בקושי את הימים האחרונים ומתכוון להגיד לא. במיוחד אחרי שרותם, באומץ רב, הבהירה שהיא רוצה להמשיך אחרי התוכנית ואילו הוא נמנע מלתת תשובה ברורה. פתאום הבנתי כמה הוא רוצה שזה יעבוד, וזה היה שובר לב יותר מכל הרגעים הקשים שהיו להם עד כה.
מור ושניר
כבר כמה פרקים מור ושניר מספקים לנו חומרים קשים לצפייה, אבל לפני שמאשימים אותה בפאתטיות ומגינים על זכותו של שניר לא להימשך לכל אחת, כדאי להיזכר שהיא נמצאת במצב ממש לא נוח והיא לא הגיעה אליו מעצמה.
הצורך שלה להכניס לשיחה תזכורות חוזרות לכמה היא שווה ומינית די ברור - הבנאדם מסתכל עליה כמו על קרש חיתוך, רק קצת פחות מודאג כשמקרבים אליה את הצד הלא נכון של הסכין. מה הפלא שהיא צריכה להרים לעצמה. אז למה היא עדיין שם? כי הוא המשיך לתת לה תקווה. פה הוא נגע פתאום קצת יותר, כאן הוא הניח עליה את הראש, ולאורך כל הדרך אמר שהוא רוצה לנסות ושאולי זה עוד יקרה.
בפועל, מול מור, שניר נמנע מלקחת אחריות. אפשר להבין אותו. לפגוע באדם אחר זה לא נעים ולא נוח וכבר ראינו במצוקי דרגות כמה חשובה לו נוחות. הרבה יותר קל להעביר את ההחלטה למור ולנקות את המצפון. אבל כמו שגלעד אומר, הצד שמעוניין לא באמת מגיע להחלטה בעיניים פקוחות, אלא בעיניים שרואות מה שהן רוצות לראות. עבור מי שמעוניין, כל ניסוח מתפתל וכל ליטוף הם רמז שמשהו אולי משתנה, ולכן הצד שלא מעוניין חייב להיות זה שאומר את הדברים בצורה ברורה, מפורשת ונחרצת. זה קשה, זה לא נעים, אבל לדחות את הפגיעה מתוך "פחד לפגוע" זה אגואיסטי ולא הוגן וגם הרבה יותר פוגע, כי אז אתה גם מרגיש דחוי וגם מרומה.
אני לא יודעת כמה שניר באמת ניסה, אני גם לא יודעת איך "מנסים" להימשך למישהו. זה עניין של ריכוז? תרגול פיזי? למה שניר התכוון כשהוא סיפר על הערב הזוגי שלהם שבו הוא "בחן את כל הגבולות האפשריים"? אני בטוחה שהוא היה רוצה שזה יקרה, וזאת לא אשמתו שזה לא קרה, אבל להחזיר את הכדור שוב ושוב למגרש שלה זה לגמרי פאול דרמטי מצידו.
אם בטור הקודם אופיר טענה, ואני מסכימה, שיעל לא רוצה את טובתה של יואנה, אז גלעד לגמרי רוצה את טובתה של מור, ואולי לראשונה ב"חתונמי" יש לנו מומחה שמעודד זוג להיפרד במקום לעשות הכל כדי שהם יגיעו ליום ההחלטות.
אבל כמו שרק מרפי יודע, ביציאה מהקליניקה מחכה להם גשם מטורף, וכששניר מציע להכין להם מרק חם, מור סופסוף משחררת את פאסון ה"אול גוד" שלה ומתחילה לבכות. זה בדיוק הדבר שהיא הייתה רוצה ביום חורפי וגשום - לחזור לחום הזה, לבית שמישהו בו חושב עלייך ומכין לך מרק. אבל גם עם המרק הכי מהביל ביקום, בבית של שניר עדיין יהיה לה קר.
אז למה היא חוזרת איתו? למרות שאמרה שבא לה להיות לבד? אולי כי היא צריכה לעכל, אולי כי היא צריכה רגע לא לקחת החלטות. אולי כי גשם והיא מרגישה לבד והאכפתיות שלו כרגע היא יותר ממה שמחכה לה בבית. אני מקווה שהמרק היה שווה את זה, כי להרגיש לבד ביחד זה הרבה יותר גרוע מלהרגיש לבד לבד.