אחרי "גולדה", צריך גם "רבין" או "ביבי": אנחנו חייבים לקבל סרט על המנהיגים האלה

בואו נודה בזה: הפוליטיקה הישראלית, רוב הזמן, מעניינת יותר מהקולנוע הישראלי. יש לנו שחקנים נפלאים ויופי של סרטים וסדרות, אבל הם לא באמת נותנים פייט למה שמתרחש במסדרונות הממשלה. "גולדה", סרטו של גיא נתיב שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, הזכיר כמה פוטנציאל יש לפוליטיקה הישראלית כבסיס לדרמה אמיתית. אבל למה לעצור איתה? לעוד מדינאים מגיע, ואם כבר הבאנו את הלן מירן לתפקיד הזה, אפשר להמשיך ולשאוף אפילו עוד יותר רחוק. יצאנו לבדוק מי מהפוליטיקאים הגדולים של ישראל יכול לסחוב על גבו סרט, וגם לדמיין לרגע איך זה להיראות.

דוד בן גוריון עמד בכמה מהצמתים החשובים ביותר בתולדות ישראל - אבל למה לנו פוליטיקה עכשיו? סיפור על ראש ממשלה שמחליט לפרוש מתפקידו כמנהיג הראשון של מדינת היהודים כדי לעבור עם אשתו לצריף בקיבוץ? זה סרט שאני אישית מוכן לממן מכיסי. מה יותר מעניין: פוליטיקאים תככנים בישראל של שנות החמישים, או סיפורי אהבה על זוגות מלאי משקעים שמסרבים להיפרד? אלו הם דוד ופולה בן-גוריון, צמד עם רקורד מפואר של שמועות מסביבם - והרי כולנו יודעים שהם ישנו במיטות נפרדות. מה הלך שם? האם הם היו יותר רוס ורייצ'ל מ"חברים", או שמא יותר ג'ורג' ומרתה מלאי הטינה והרעל מ"מי מפחד מווירג'יניה וולף"?

התשובה כנראה קבורה איתם, במצפה המשקיף על נחל צין, אבל תחשבו על הסרט הזה: האם בדרום הם מצאו שקט, או ששם בעבעו כל הסודות, השקרים והכעסים שהודחקו עם השנים? ומה קרה כשהמדינה קראה לו לשוב להנהיג אותה? ענת וקסמן יכולה לזכות על תפקיד כזה באופיר הרביעי שלה בלי טיפת זיעה אחת. ובאשר לראש הממשלה הראשון שלנו, צריך שחקן שיודע איך לקחת את בן גוריון, אדם קורע מצחוק מטבעו (מדובר באיש עם מבטא יידישאי כבד שאהב לעמוד על הראש, בחייאת), ולהפוך אותו לדמות אמינה וכנה. ובישראל יש בדיוק אחד כזה: רמי ברוך, שיכול לעשות לך גם "עוץ לי גוץ לי" וגם "אותלו", על אותה הבמה. במקרה, הוא גם גילם את בן גוריון לפני עשור במחזה "הילכו שניים יחדיו".

האם הרגע בו מפלגת הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון היא הטוויסט הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל? יכול מאוד להיות. העניין הוא שאותו טוויסט הוא אפילו לא הרגע השני הכי דרמטי בחייו של בגין. אבל מה לעשות, אין סיפור מרגש יותר מזה של המלך בימיו האחרונים על הכס. ב-1983 בגין התפטר מראשות הממשלה אחרי שהתאלמן מאשתו האהובה עליזה (בגילומה של ג'וליה לואי-דרייפוס), במצב גופני ירוד ובדיכאון חמור. זוהי נקודת הפתיחה של הסרט שלנו: בגין מסוגר בביתו, מנסה להיזכר בנקודות השיא של חייו - הכניסה לפוליטיקה בעודו מזוהה כטרוריסט מוקצה; ערב הבחירות הדרמטי ב-1977; הפסגה בקמפ דיוויד, בה הביא להסכם השלום ההיסטורי שלו עם מצרים. אבל כל זה לא משנה כשהאישה שהוא אוהב כבר לא לצדו.

לכתיבת הפטפטת הפוליטית והמסחררת, אין מתאים יותר מאהרון סורקין, יוצר "הבית הלבן", התסריטאי-סלב שלימד את העולם איך משלבים בין דברנות אינטלקטואלית לאידיאלים נשגבים. על כס הבימוי יישב ארי פולמן, שכבר עסק בתקופה מזווית אחרת לגמרי ב"ואלס עם באשיר", שם בגין מופיע כדמות מצוירת במסך הטלוויזיה. לתפקיד אריאל שרון יחזור אוהד קנולר, שנתן לנו טיזר נאה בסצנה הכי טובה ב"גולדה". ובתפקיד הראשי - ובכן, כבר לפני 20 שנה רבים שמו לב (הראשונים היו האנשים הטובים באתר "עין הדג") שגולום מסרטי "שר הטבעות" דומה בצורה מחשידה לראש הממשלה השישי שלנו. והשחקן שגילם אותו, אנדי סרקיס, ודאי יוכל להשתחל לתפקיד בצורה יפהפייה - השחקן הזה הצליח לגרום להוביט נלעג להיות לדמות מעוררת אמפתיה וחיבה, והוא בוודאי יצליח לגרום למדינאי עם גינונים דרמטיים לצאת אמין. בשביל חיים יבין המכריז "מהפך" אפשר להסתפק פשוט בצילומי הארכיון - יש מקרים שבהם התיעוד ההיסטורי מספיק טוב.

כשאתה עומד בראש מדינה קטנה המוקפת אויבים, אין סיבה שלא לשוש אלי קרב, בין אם יש בו צורך ובין אם לא. הסרט שלנו יעסוק ביצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי של ישראל, איש קטן עם שפם, שעמד בראשותה בשעה שהתמודדה מול אחד מצורריה המפחידים עד אז: סדאם חוסיין, הדיקטטור הגדול האחרון של המאה העשרים (אותו יגלם אלי יצפאן, כי כולנו זקוקים לחסד). תארו לעצמכם: מדינה שיורד עליה גשם של סקאדים, כשמצד אחד הפיקוד הבכיר של צה"ל (ביניהם אחד, אהוד ברק, בגילומו של עידו מוסרי) דוחק להתערב במלחמת המפרץ הארורה, ומצד שני - נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב (מתיו מקונוהיי), דוחק בו לשמור על איפוק. מה יעשה?

בפלאשבקים ניחשף לעברו כמי שראה פוגרומים בחייו, כחבר מחתרת שאצבעו לא זרה לשום הדק, כמי שברח מהכלא הבריטי ואז עוד הספיק להימלט מגלות באריתראה לפני שהגיע לעמוד בראש המדינה שלהקמתה נלחם. ודווקא האיש הזה, ג'יימס בונד עם חזות של הזקן מהמונופול, הוא שמחליט לשמור על איפוק פסיבי כשמדינתו מופגזת על ידי האויב, בידיעה שקול דממה דקה הוא מכת מחץ יעילה במיוחד כשמבצעים אותו כמו שצריך (וש"להקשיב לנשיא ארצות הברית" זה לרוב צעד חכם). ואמנם עבריים צריכים לדבר עברית, אבל בחייאת - לא הייתם רוצים לראות בתפקיד הזה את בריאן קוקס, הלא הוא לוגאן רוי מ"יורשים"?

את הסיפור הזה אנחנו צריכים להפקיד בידיו של ריאן מרפי, איש שיודע איך לספר סיפור על שתי דיוות מסוכסכות. הסיפור הזה מתחיל עם יצחק, גנרל צעיר ויפה (רן דנקר), שעומד בפני סגן שר הביטחון דאז, שמעון (אדם גבאי באיפור כבד, סמכו עלינו - זה יעבוד). היריבות המקצועית ביניהם הפכה מהר מאוד לאישית ומלאת טינה, כשפרס ניסה למנוע מרבין את המינוי לרמטכ"לות, וכשרבין נכנס לפוליטיקה השניים התחרו אחד מול השני על ראשות הממשלה - ורבין, כזכור, הוא המנצח. גם אחרי שרבין התפטר מהקדנציה הראשונה שלו, פרס נשאר הלוזר האולטימטיבי של מדינת ישראל, וזכה על ידי רבין לכינוי "חתרן בלתי נלאה" - איך אפשר להישאר אדישים לג'וס הזה?!

ברור לכולנו שבחיים האמיתיים לשני אלה לא היה אף שמץ של דרמה או גלאם. אבל זה מה שטיפול טלוויזיוני הולם יכול להוציא מהם: כל האמוציות שהשניים לא ידעו איך לבטא בצורה רהוטה ומבדרת יכולות להתפוצץ על המסך, ומגיע לנו לראות גם את הגרסה הזאת - כי פוליטיקה יכולה להיות כיף גדול בשביל מי שעוקב אחריה כמו טלנובלה מוצלחת. מגיע לנו לראות סיפור על שני פוליטיקאים ששונאים אחד את השני ובסוף מצליחים לנסח את ההסכם שכמעט מביא שלום חסר תקדים ולזכות עליו בפרס נובל, רק כדי שאחד מהם יירצח רגע לפני שזה עובד להם. תארו לעצמכם את פרס, מצד אחד מנסה להכשיל את שיחות השלום עם עראפת ומצד שני שש לקבל את הקרדיט על הצלחתן, ואז תארו לעצמכם את פרס רואה איך אויבו סוף-סוף מפנה לו את מקומו, אבל בנסיבות האפלות ביותר שניתן לדמיין. בחיים האמיתיים זה היה מלוכלך, עצוב ויבש מאוד. אם ריאן מרפי יגויס לפרויקט כמו שאני מעדיף לפנטז, יכולה לצאת מזה מלודרמה כיפית נורא.

נתניהו הוא לא רק האדם המפורסם ביותר בישראל בשלושת העשורים האחרונים - הוא דמות דרמטית מורכבת, פגומה, מרשימה ומפחידה (וקצת סקסית, לצערנו). עם כל הכבוד והאהבה ליצירה הישראלית, אף תסריטאי או סופר לא כתבו דמות מרתקת כמוהו. חייו של נתניהו מספיקים לסדרה שלמה עליו ועל משפחתו (ספר בדיוני בנושא אף זכה בפוליצר לפני כשנתיים). לו אני התסריטאי שמופקד על המשימה הבלתי-אפשרית, הייתי מתמקד בכניסתו לפוליטיקה, אחרי שנים באמריקה, אז מגיח למדינה נטולת הסטייל שלנו חתיך שבא באנגלית וצבעים, שמתייחס לפוליטיקה כאל סרט הוליוודי ובו הוא הכוכב. ומשם, עוד שתי מערכות ואפילוג: בחירות 99', ההפסד הצורב הראשון שנחל. בחירות 2015, בהן התקבע מעמדו כמלך ישראל הבלתי מעורער אבל גם החלה ההתדרדרות שלו לתהומות שלא הכיר עד אז ("המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי"), רגע לפני שהפך לחשוד בפלילים. ואקורד סיום אחד שעדיין לא ראינו איך נגמר, זה שמתרחש בימים אלה: המהפכה המשפטית. יכול להיות שנגלה עוד כמה שנים שבמערכה האחרונה לסיפורו של נתניהו הוא יהיה כמו "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר שמוכן להחליף את מלכותו תמורת סוס, לא משנה באיזה מחיר. יתכן שנגלה שהוא היה כמו מרגו צ'נינג בגילומה של בטי דיוויס מ"הכל אודות חוה": דיווה מזדקנת שיוצאת עם ידה על העליונה. ואולי זה יהיה משהו שונה לחלוטין.

כך או כך, חשוב להחליט מי יגלמו את המשולש העיקרי שלנו: בתפקיד שרה נתניהו, לא אחרת מג'ניפר קולידג', מהשחקניות הבודדות שיודעות ליצור דמויות אנושיות ומעוררות אמפתיה בשעה שהן עפות לפסגות בלתי נתפסות של קאמפ. ככל שזה נוגע לבנם הסורר: וויל פולטר, הידוע בכינויו "השחקן עם הגבות", שהצליח לאחרונה לשכנע את העולם שהוא אדם חתיך, אבל לעד יצטיין בגילום הצעירים המעצבנים ביותר עלי אדמות. ובמרכז הסיפור: אלק בולדווין בתפקיד חייו. ג'ק דונגי מ"רוק 30" ודונלד טראמפ ב"סאטרדיי נייט לייב" הם רק טיוטות מוקדמות לפוליטיקאי החלקלק והאינטרסנט האולטימטיבי. קדימה, הוליווד. אם בא לך, תרגישי חופשי לתת לאדם סנדלר איזה תפקיד על הדרך - הוא יכול להיות נפתלי בנט לפנתיאון.