כמה מהסדרות הטובות והמדוברות של השנים האחרונות מתארות חוויות של מיעוטים ומגזרים, כשהן עטופות במסווה של קומדיה. "כלבי שמורה" הנפלאה עושה את זה עם הילידים האמריקאים, "אטלנטה" עשתה זאת עם הקהילה השחורה, וכמוהן גם "סובייצקה" היא קומדיה שהדבר האחרון שחשוב בה באמת הוא הצחוק. זה לא שאין בה קטעים מצחיקים או מבדרים, אבל זו בעיקר הסוואה. על אף הסצנה המדוברת בביטוח לאומי, הסדרה לא רוצה להחזיר לממסד הישראלי על תלאות כור ההיתוך שלו, אלא לדבר על חוויה שהישראליות נולדה כדי לבטל: חוויית המהגר.
אחד מקווי העלילה המרכזיים של העונה הראשונה היא של סטס (דניאל סטיופין) והרילוקיישן הנכסף בהייטק. על פניו, זה נראה כמו החלום הישראלי האולטימטיבי, הכוח המניע של רבים שמגיעים לתעשייה כשהחיים במקום טוב יותר, סובלני ושפוי יותר עומדים לנגד עיניהם. אבל כשמקלפים מהרילוקיישן את הזוהר והיוקרה, הוא פשוט הגירה עם יחסי ציבור. התחלה במקום זר עם תרבות זרה ומאפיינים זרים, כזה שאנחנו בולטים בו בין אם נרצה בכך או לא - ושיכפה עלינו לשנות את אורח החיים שלנו. כל זה כשמדובר בהגירה מסודרת עם דירה ומשכורת וטייטל ותנאים ולרוב גם לתקופה מוגבלת, בעוד ההגירה של יוצאי ברית המועצות לישראל הייתה לנקודת התחלה אפס, ולתמיד.
"אני לא רוצה להיות מהגר", מסביר סטס את החרדה העצומה שאוחזת בו לנוכח המחשבה על הצפוי לו. זאת תובנה כל כך יוצאת דופן בדיוק שלה, מכיוון שמי שלא הכיר חוויית הגירה בבית - לא מבין את גודל האירוע. סטס וענת (סוזנה פפיאן) נולדו בישראל, אבל חוו את ההגירה כאילו היו חלק ממנה, כי במובן מסוים הם באמת היו. זה נכון כמובן לילדי העלייה הגדולה של שנות ה-90, אבל גם למי שהוריהם עלו עוד קודם לכן. הקושי התרבותי, השפתי, המנטלי של מי שהגיעו לכאן כבוגרים, אף פעם לא נעלם. שכבה של ישראליות (בעיקר בהבנה של מי שלא צועק כאן לא מקבל כלום) עוטפת את האנשים שהיו אז במולדתם, אבל לא מחליפה אותה. זה תמיד יהיה המקום שבו היו צריכים להתחיל מחדש, לשרוד, לנצח את המערכת. תמיד המקום שמחלק את החיים לשניים - לפני העלייה למטוס לישראל ואחריו.
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
הכתיבה של היוצרת דנה אברמוביץ' והבימוי של ענת סטלינסקי הם מה שהופך את "סובייצקה" ליצירה משמעותית כל כך. אחד הביטויים השגורים של מיעוטים אמריקאים שמזהים את עצמם בייצוג תרבותי הוא "אני מרגיש שרואים אותי" (I Feel Seen), וזה בדיוק מה ש"סובייצקה" מביאה בפעם הראשונה אל המסך הישראלי. זה לא נעשה דווקא בקווי העלילה הגדולים, אלא בניואנסים רגישים וחכמים של אותנטיות: הספות הכבדות עם הכיסויים, הקירות המכוסים בתעודות הצטיינות ותמונות משפחה, הפנייה לאדם מבוגר או זר בשם אביו לאות כבוד ("מריה יעקבלובנה", כפי שסמיון מקפיד לקרוא לחמתו), הדיבור בחצי עברית-חצי רוסית, הפסלונים הקטנים (ביזדאלושקי) שמקשטים את המזנון, הקושי לזכור את כללי הדקדוק בעברית, אפילו שולחן הארוחת המשפחתית - עם המאכלים המדויקים, מהבורשט הביתי כל כך ועד לסלט האוליבייה השמור לחגיגות.
המכלול הזה מייצר זהות במובן הכי עמוק שלה, עוד לפני שהדמויות מתחילות לדבר. הוא מספר על הדברים החשובים ומעוררי הגאווה: השכלה גבוהה, מקצוע מכובד, החשש התמידי מפני ביוש המשפחה בעיני אחרים. הצלחה אצל עולי ברית המועצות לא מגיעה עם שמחה אלא עם אנחת רווחה. לצד זאת, ישנה התרבות הישנה שמעולם לא ננטשה, זו שנאחזים בה גם שלושה עשורים אחרי העלייה: הסרטים הישנים ואופרות הסבון החדשות בערוצים הרוסיים, השפה, החיבה לכישורים אמנותיים (מכאן החגיגה הגדולה של הצפייה באירוויזיון). וכשכל אלה נוכחים בצורה כל כך חכמה ברקע, קל הרבה יותר להבין את הדינמיקות הקטנות: שחש סמיון (גרא סנדלר) כשהוא מוצא את עצמו לראשונה בחייו ללא תואר המפרנס, הקושי של אלה (יבגניה דודינה האדירה) להבין את הרצון של ענת לייצר זהות משל עצמה, אפילו ההתנגדות הגורפת של נסטי (לנה פרייפלד) לאוורר את הקשיים אצל אדם זר - גם אם הוא פסיכולוג.
הרגעים היפים ביותר והטובים ביותר של "סובייצקה" מתרחשים בתוך ה"גטו" הזה של רוסיות-ישראלית. ההתכרבלות של ענת (סוזנה פפיאן) עם סבתה כדי לקבל ממנה רשמים על התמונות של חברותיה במסיבת הרווקות, הוויכוח בין סטס וענת ונסטי על השלכות ברית המילה, הצלילות שבה אותה מריה נידלמן (פירה קנטור) מבהירה לשני נכדיה מי הם באמת אחרי שאיבדו אותה באוניברסיטה - תוך כדי קריצה וחיבוק. כל עוד "סובייצקה" חיה את הזהות שלה, היא מביאה אל המסך עוד ועוד רגעים מרגשים, חכמים ומדויקים של חוויית הגירה - בלי שיפוטיות ובלי הגחכה. וזו עדות מספר מי-יודע-כמה לחשיבות של ערוץ ציבורי עצמאי ואיכותי, שמסוגל להרשות לעצמו לתת ביטוי לדמויות וסיפורים כאלה, מבלי שיצטרך לחשוב על ברייק הפרסומות הבא.
בהפוך על הפוך על כל מה שנעשה לדמויות רוסיות בתרבות הישראלית, החולשות של "סובייצקה" מתחילות דווקא כשהיא יוצאת אל הישראליות. שם מתעוררות הקלישאות שנראות כאילו הגיעו ממי שקרא הרבה על ישראלים, אבל לא בהכרח פגש אותם. אתגר, בעל בר "הגושפנקא" הוא לא רק גיי שמוביל ערבי ספוקן וורד, אלא גם כותב ב"הארץ" כמובן; חברותיה של ענת בבית שאן הן פוריטניות שלא מתעסקות בטינדרים או מדברות על מין או בגדול ביקרו אי פעם בתל אביב; אלמוג (מילי עשת), שותפתה של ענת לדירה, היא ברמנית היפסטרית וכך הלאה. כולם מדברים ב"יו גאיז" ו"או מיי גאד", ובאופן כללי מרגישים כמו תיאור גס של דמות, במקום להיות דמויות מובחנות בפני עצמן. אפילו הדמויות הרוסיות שמנסות להיות ישראליות, כמו אלכס (פיליפ שאולוב), מרגישות כמו כלי לקידום עלילה ולא כסיפור שאמור לעניין או לרתק אותנו.
הפספוס הזה מייצר חוויה שבה "סובייצקה" יכולה לתסכל ולרגש כמעט בעת ובעונה אחת. היא יכולה להיות רגישה ומדויקת ושוברת לב בסצנה אחת, ואז להרגיש כמו ביקורת לא מהודקת על דור הטיקטוק בסצנה שלאחר מכן. הכוונה לנסות ולדבר לקהל היעד הזה - שמצטלם ללא הפסקה וחושב שכל ראנט ויראלי שלו משנה את העולם - ברורה. האמת? העקיצה ל"הצינור" ודומותיה, על הערבוב הזה שבין שטחיות לחדשות, כל כך שנונה עד שרק בזכותה כל קו העלילה הזה היה שווה. בסופו של דבר, "סובייצקה" רוצה לדבר עם האנשים מהדור הזה ולשכנע אותם. האנשים שהיא מייצגת לא צריכים שתמכור להם את עצמה. העניין הוא שכדי ששתי האוכלוסיות האלה ירגישו "נראות", היה צורך לדייק בשתיהן באותה מידה, וזה לא תמיד קורה.
למזלה, גם ברגעים שהיא חורקת, הליהוק שלה מצליח להחליק את הפגמים. במציאות מושלמת, יבגניה דודינה הייתה גילה אלמגור, אבל מה לעשות? היא הגיעה עם שם זר ומבטא. ובכל זאת, השלמות שבה היא מגלמת את האם הרוסייה הקשוחה, שמחזיקה את הבית והמשפחה ביד רמה (עד שזה מגיע לאמא שלה) ומסרבת לוותר על כל פגם - היא תענוג שקשה לתאר במילים. אלה היא דמות לא פחות מופלאה מוורה קורקין של "חזרות", על אף הקאצ'פרייזים האיקוניים. וכך גם המינימליזם של סנדלר בסמיון שמחפה על ילדיו ומנסה להשכין שלום, והחן של פפיאן שמצליח לאזן דמות שהיא לא אחת מעצבנת בכוונה.
בסצנת הסיום המרגשת משיק סמיון כוסית בעברית לרגל 28 שנים בישראל, על רקע חוף הים של תל אביב - רחוק מבית שאן, הבית השני, אבל עדיין סמל לניצחון. תקיעת דגל במקום שלפעמים נראה רחוק כמו הירח מהמקום והתרבות שאליהם נולד. היכולת לשמור על זהות בתוך חברה כל כך קנאית לאחידות, להרגיש רוסים אבל לחגוג כמו ישראלים של ממש. אלה רגעים שלא נראו בטלוויזיה שלנו לפני "סובייצקה", ובזכותם היא מוצלחת הרבה יותר מסך הפגמים שלה.