מסיבת העיתונאים של הזמר והשחקן עידן עמדי, שנפצע קשה בתקרית קטלנית ברצועת עזה שהביאה למותם של כמה לוחמים נוספים, הצליחה ברבים, ועוררה תגובות נרגשות. בצדק. מדינה באבל, בחוסר אמון כללי למוסדות ולסמלים אחרי השבת השחורה, ראתה בו משהו שהיה חסר לה, משהו שהיא מתאווה אליו: אדם לא ציני, שלא עסוק בתחת של עצמו אלא במה שהוא מאמין בו, שמתרגש ולא מדקלם, שמצביע על מה שחשוב באמת. כשמסיבת העיתונאים שלו מאפילה על כל הצהרה חלולה של מנהיג ישראלי אחר, לא פלא שהיא מצאה את דרכה גם למקום שבו מדברים על כל האירועים המרכזיים של השבוע - "ארץ נהדרת".
אלא שעם עליית דמותו, בגילומו של אורי לייזרוביץ', בפרומואים, קרה דבר מדהים. באופן ששמור בדרך כלל רק לאנשי דת בכירים במיוחד, עצם ההודעה על חיקוי לעמדי הכעיסה רבים עוד לפני שראו יותר משבריר שנייה ממנו. יוצרי התכנית הואשמו בחוסר טאקט ורגישות. איך אפשר לצחוק על לוחם שנפצע, "גיבור על אמת", כפי שכתב מישהו. "לא רואה את עידן מושא לצחוק או לחיקוי", כתב אחר. גולש שלישי סיכם את הדיון במשפט: "חייב להיות מתישהו גבול להומור".
מאז חזרתה של "ארץ נהדרת" אחרי 7 באוקטובר, שאלת הגבול של ההומור עולה שוב ושוב. המציאות המאוד לא מצחיקה מאתגרת את תכנית הסאטירה הרכה בדרך כלל, שמגששת את דרכה, מתלבטת מה מותר ומה אסור, איך ללכת מסביב למה שאין נורא ממנו, ובכל זאת לקלוע למטרות ראויות. מבט על "ארץ נהדרת" בחודשים האחרונים הוא כמו יומן של ניסיונות כאלה, של תנועה מתמדת לאורך גבולות השיח המשתנים, ולפעמים גם חצייה שלהם. ולכן, לאור התגובות המוקדמות הנזעמות, כדאי להתעכב על סיפור עידן עמדי - דווקא מפני שמדובר במקרה מפתיע במיוחד של פרה קדושה.
ובכן, אם תשאלו את הכותבים של "ארץ נהדרת", תגלו שהם חושבים בדיוק כמו הגולשים. מערכון הפתיחה של התכנית אמש מביט על עמדי באותה נימה של השתאות. במערכון, המתרחש בבית בלב הבורגנות הישראלית, הזוג הנשוי בגילומם של עלמה זק ויניב ביטון צופה במסיבת העיתונאים של עמדי. "אם יש דבר טוב שקרה בעקבות הפציעה שלי, היא היכולת להיות שליח, להביא למודעות את הקושי האתגרים שניצבים בפני הפצועים", הוא אומר וזק מתמוגגת-מאוהבת ממנו, רק כדי לראות את בן זוגה מתקשה להחזיק צלחת חמה ואוכל עוגת הבית, אתגרים עלובים בהרבה מלחימה בעזה ושיקום מפציעה קשה.
"תראה מה עשית. גמרת אותנו, בגללך כולנו נראים מעפנים", אומר לו ביטון, ממחיש את הטענה המרכזית כלפי עמדי - הוא טוב מדי. "מצטער אחי", משיב עמדי מן המסך, לוקח אחריות אפילו על זה. "אני מדבר לכולם אבל גם אליך". ביטון עוד זועם: "אתה יודע לאן הרמת את הרף? גם לוחם, גם רגיש, גם זמר, גם 'פאודה'. הכול לקחת לנו. אשתי מסתכלת עליי כאילו אני מחלקת עודפים בגללך". כש"עמדי" מנסה לנחם אותו, זה רק מכעיס את הדמות יותר. "נו באמת עכשיו אתה גם נחמד, מה יהיה?", הוא רוטן, "סתום ת'פה, אתה בכלל יודע מה זה להיות בינוני אתה? אתה בחיים לא תבין מה זה כאב של רגילים".
אין כאן כמובן שום לעג, להפך: זו הערצה מוחלטת לאדם שזוכה למעמד של כמעט קדוש. אפילו הדמות של נתניהו מנסה לגנוב קצת תהילה מעמדי, אך "ניר דבורי" הודף אותו: "צריך להגיד ביושר, לא היית אפילו לרגע מורדם ומושלם". ספק אם אי פעם דמות כלשהי זכתה לכל כך הרבה אהבה ב"ארץ נהדרת", אולי אי פעם.
הזעם המוקדם של הגולשים והמערכון המעריץ מסמנים את אותו הדבר: עמדי הפך לסמל לאומי, פרה קדושה, ולצחוק עליו זו כמו לפגוע ברגשות הציבור. להיפך: הבדיחה היחידה המותרת היא על חשבוננו, אלה שלעולם לא יהיו טובים כמוהו. אבל מה זה בעצם אומר?
הצבעתי כאן לפני כמה שבועות על ההערצה לעמדי כבר בשלב הדיווחים החדשותיים על הפציעה שלו, לדברים הנרגשים שאמרו עליו באולפנים. טענתי שהוא הפך לסמל של הזדהות עם צה"ל, של אחוות הלוחמים וצדקת הדרך, ולכך שעצם העובדה שסמל כמוהו עשוי להיפגע מאיימת על כל הרעיונות האלה, ומתוקף כך מערערת את הציבור ואת התקשורת שמקדמת אותם. זה היה השלב הראשון.
מסיבת העיתונאים, והשיקום המשמח כל כך שלו, רק העצימו את הסמל. עמדי הכריזמטי קם כעוף החול, כקמע קולקטיבי: הוא לא רק התגבר על הפציעה - הנאום שלו רק המחיש עד כמה הערכים האלה חזקים עבורו, ואולי רק התחזקו. האנושיות והאמפתיה שהדגים אפשרו לציבור לשאוב כוח מסיפור מעורר השראה. ומעל לכל, זאת ההתעקשות להישאר לא ציני.
ואם חושבים על זה כך, המסקנה מתבקשת: כשאין אמון באף אחד, והכול כל כך ציני וצבוע מסביב, מי שאינו כזה הוא כרגע הקו האדום של ההומור, הגבול שאותו אף אחד לא באמת מסוגל לשאת במציאות כל כך כואבת ומבלבלת. כולם יודעים, גם הקומיקאים וגם הצופים: ברגע שהגבול הזה ייחצה, והציניות תשתלט על הכול, כבר אי אפשר יהיה לומר, אפילו לא בצחוק, שיש לנו ארץ נהדרת.