חמשת הסרטים הכי חדשים ושווים שכדאי לראות עכשיו

לפסטיבל סאנדנס, אירוע הדגל של הקולנוע העצמאי בארצות הברית, יש תדמית ברורה: חממה לסרטי אינדי מחוספסים, שלאחר מכן מוצאים את מקומם בסינמטקים, אם מישהו בכלל שומע עליהם. אך יש לו גם פנים אחרות. דוגמה לכך היא אחד הסרטים שערכו בו את הבכורה שלהם לפני שבועיים: "חוף השמש" ("Suncoast"), דרמה קומוניקטיבית ומסחרית למדי לכל המשפחה, שכבר עכשיו עולה בסטרימינג. אצלנו, היא תהיה זמינה בדיסני פלוס מיום שישי הקרוב.

בהיבט אחד, "חוף השמש" כן דומה לרוב הסרטים בסאנדנס: זהו סרט ביכורים של במאית, לורה צ'ין, המבוסס על החוויות האישיות שלה. הגיבורה שלו היא נערה, שאח שלה גוסס מסרטן, ואימה היחידנית מבלה את רוב זמנה איתו בהוספיס. הסיטואציה הזו מוסיפה לקשיים הרגילים שמתלווים לגיל ההתבגרות ומעצימה אותם.

במובנים רבים, "חוף השמש" הוא סרט התבגרות שגרתי. מייחדים אותו שני דברים. קודם כל, הנכונות לעסוק בסוגיות כמו גסיסה, המתת חסד ומוות. דבר שני, תצוגת המשחק בתפקיד הראשי של ניקו פרקר, שבגיל 19 מסתמנת כאחת התגליות המרעננות של השנה החולפת. הכוכבת הצעירה היא בתה של הכוכבת טנדי ניוטון, אבל מוכיחה כאן שהרוויחה את התפקיד בזכות ולא הודות לנפוטיזם. יש לה נוכחות יוצאת דופן, וסביר להניח שעוד נשמע עליה הרבה.

לעומת זאת, לורה ליני הוותיקה מפגינה בדמותה של האם את אחת ההופעות החלשות בקריירה הנהדרת שלה. וודי הרלסון מופיע גם כן, בתור גבר אקסצנטרי שפוגש את הגיבורה במקרה ומשמש לה מנטור, וגם הדמות שלו היא לא הדבר הכי חזק פה. למרות הפגמים, "חוף השמש" הוא בהחלט סרט מומלץ לצפייה לכל הגילאים, ואם תראו אותו בחיק המשפחה, הוא גם ייתכן לכם משהו לדבר עליו.

אלכסנדר פיין זרח כאחד הקולנוענים האמריקאים הבולטים בדורו עם "אודות שמידט", "דרכים צדדיות", "היורשים" ו"נברסקה", חווה דעיכה עם "לחיות בקטן" ועכשיו חוזר בגדול עם "נשארים לחג" ("The Holdovers"), שמועמד לאוסקר בחמש קטגוריות - כולל הסרט הטוב ביותר. אחרי הפצה מוצלחת בשאר העולם, הסרט הזה מגיע אלינו לאולמות בסוף השבוע.

פול ג'יאמאטי, באחד מתפקידיו הטובים ביותר, מגלם מרצה במכינה יוקרתית שנתקע במקום עם התלמיד השנוא עליו למשך חופשת חג המולד. "נשארים לחג" הוא סרט שעלילתו מתרחשת בשנות ה־70 ונראה כאילו נעשה אז, בתור הזהב של הקולנוע האמריקאי, כשסרטים היו סרטים וערכים היו ערכים. "נשארים לחג" הוא סיפור שנכנס ללב ונשאר בו, על שני אנשים שדווקא בחג המולד לומדים מה זה להיות מענטש.

לפני שבועיים נודע כי "מכתב לחזיר", סרט האנימציה הקצר והיפהפה של טל קנטור, מועמד לאוסקר. התגובה המיידית של רבים ורבות היתה השאלה - ואיפה אפשר לראות אותו? אז עכשיו יש תשובה - כעת הוא זמין ב-yesVOD ו+STING.

הסרט מבוסס על זיכרון ילדות שרדף את הבמאית. הכיתה שלה נפגשה עם שורד שואה, שסיפר להם כי חזיר הציל את חייו. אמנם החיה נחשבת טמאה ביהדות, אבל במקרה שלו היא התגלתה כמלאך שומר, וחצצה בגופה בינו לנאצים שחיפשו אחריו. הניצול היהודי לא שכח כמובן את החזיר, ושנים לאחר מכן כתב לו מכתב תודה.

הסיפור הייחודי הזה התערב לקנטור בחלום, והזיכרונות האלה הותירו אצלה רושם עז. הוא לא הרפה ממנה גם בבגרותה, עד שלפני כמה שנים החליטה להפוך אותם ליצירה קולנועית שתעסוק במפגש של שורד השואה עם החזיר, ובמפגש של תלמידת בית הספר עם שניהם. התוצאה היא סרט האנימציה הזה, והשאר הוא היסטוריה - שעכשיו אפשר לקוות כי תסתיים עם פסלון.

בינתיים, אל תפספסו את ההזדמנות לצפות ב"מכתב לחזיר" - סרט מופת, שמצליח לעסוק בזיכרון השואה בצורה מהפנטת, ומזווית חדשה. התסריט מורכב ומלא רבדים - והאנימציה, עליה עבדה היוצרת במשך חמש שנים, היא מלאכת מחשבת מלאת פרטים והבעה.

לפני שנתיים, אחרי הכישלון הצורב של "שכונה על הגובה" ו"סיפור הפרברים", הטרנד היה להספיד את המיוזיקל. עכשיו, נראה שהז'אנר המושמץ שוב חוזר למרכז הבמה. הגרסה המוזיקלית של "ילדות רעות" עלתה בשבוע שעבר, הגרסה המוזיקלית של "הצבע ארגמן" תעלה בעוד שבועיים, וגם הקולנוע הישראלי שר ורוקד.

זה התחיל עם "העיר הזאת" של עמית אולמן, שנכנס להיסטוריה כאופרת הראפ הבלשית בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי בפרט והקולנוע העולמי בכלל. אחרי שנהנה מביקורות משתפכות, כולל אצלנו, ואחרי שזכה להצלחה מרשימה בקופות המקומיות, הוא זמין עכשיו ב-VOD של הפלטפורמות השונות.

ומי שיוצא מהבית, יכול לראות על המסך הגדול את "המנצחים", סרטו העלילתי הארוך הראשון כבמאי של אלירן פלד, מי שהתפרסם הודות לסדרה "הבלתי חשובים" בכאן 11. גם זה סרט יוצא דופן בנוף המקומי, עם נאמברים מוזיקליים וכוריאוגרפיה שעוד לא ראינו כמותם. מדובר במעין "לה לה לנד" ישראלי, המתרחש רגע אחרי מלחמת ששת הימים. הגיבורה שלו, בגילומה של התגלית יעל שטולמן, היא צעירה שזוכה לתפקיד הראשי במחזמר חדש המשקף את האופוריה הישראלית אחרי סיום המלחמה, אך גם מתמודדת עם הפוסט-טראומה של בן זוגה, ועם האבל של חברתה הטובה, שבן הזוג שלה נפל בקרב.

כל זה קורה כמובן על רקע ריקודים ושירים. רוב הנאמברים מקוריים, אבל רגע שיא כולל ביצוע בלתי נשכח ל"את, אני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין, קלאסיקה על-זמנית שנראית כעת רלוונטית מתמיד.

"מאז ששת הימים אנחנו במרדף אחרי תמונת ניצחון, אבל אין דבר כזה ניצחון במלחמה": ריאיון עם אלירן פלד

"מסכנים שכאלה" התכבד החורף בלא פחות מ-11 מועמדויות לאוסקר, יותר מכל סרט אחר חוץ מ"אופנהיימר", ועם נציגות בכל הקטגוריות המרכזיות - סרט, בימוי, שחקנית ראשית וכיוצא בכך. לפני שבועיים, הוא עלה באולמות הקולנוע בישראל והפך לשיחת היום, לפחות בקרב חובבי וחובבות קולנוע.

את הסרט כתב וביים יורגוס לנתימוס, הבמאי היווני שמאז "שיני כלב" ו"הלובסטר" הפך לאחד השמות החמים בעולם הקולנוע, והוא שב לשתף פעולה עם אמה סטון, שכיכבה אצלו ב"המועדפת" המהולל גם כן. השחקנית, שמכה גלים השנה גם בסדרה "הקללה", מגלמת כאן צעירה הרה החיה בתקופה הוויקטוריאנית ושמה קץ לחייה. מדען סטייל ד"ר פרנקנשטיין, בגילומו של וילם דפו, אוסף אותה, לוקח את המוח של העובר שהיה ברחמה ומשתיל אותו בתוכה.

וכך, גיבורת הסרט חוזרת לחיים, אך עם מוח של תינוקת, כך שכעת היא צריכה לגלות את העולם מחדש. היא יוצאת למסע חוצה יבשות, במהלכו תלמד את נפלאות הגוף ותאוות הבשרים, אך גם את הצד האפל של העולם - אי הצדק ואי השיוויון בין המעמדות והמגדרים. העולם ישנה אותה, אבל היא גם תשנה אותו.

כרגיל בימינו, ההתלהבות סביב הסרט קצת מוגזמת, ובכל זאת אין להכחיש שמדובר באירוע קולנועי. העיצוב האמנותי מחייב צפייה על מסך גדול, המבע הקולנועי וירטואוזי, והעשייה כולה מרשימה ומושקעת. אמה סטון נועצת את שיניה בתפקיד הנועז, שמספק לה ולכולנו כמה מסצינות הסקס והעירום הפרועות ביותר שראינו בקולנוע המסחרי בשנים האחרונות. בניגוד לרוב סרטי האוסקרים, ל"מסכנים שכאלה" גם יש חוש הומור, אז לא תצאו ממנו מסכנים - כנראה שדי תיהנו.

ואם "מסכנים שכאלה" עשה לכם חשק לצפות בשיתוף הפעולה הקודם של סטון ולנתימוס - נהדר, הסרט עלה השבוע בקטלוג הישראלי של נטפליקס וזמין שם. והנה עוד בונוס: הריאיון שלנו עם לנתימוס על אחד מסרטיו דוברי האנגלית הראשונים, "להרוג אייל קדוש".