לעתים רחוקות נעים לו לאדם לשבת ולהביט באחר בזמן שהוא מתענג על אחד מתחביביו. אף אחד מאיתנו לא מחכה להזמנה לשבת ולראות את אוסף הבולים של השכן מהדירה הסמוכה. בדיוק כמו שאף אחת לא באמת רוצה לראות את פסלי הגבס שדודה שלה הכינה בחוג במתנ"ס השכונתי. ואולם, נראה שאין אדם בעל חוש הומור בריא שלא נהנה לראות את רועי בר נתן כשהוא משתובב לו עם התחביב האהוב עליו: לעשות חיקויים של נשים מבוגרות ב"ארץ נהדרת".
עוד מימיו בחבורת דומינו כשהתפרסם עם הדמות המיתולוגית של מאשה, בר נתן הצליח לברוא את עצמו מחדש בתוך דמויות נשיות חזקות, חכמות ובעיקר - קורעות מצחוק. להבדיל מהחיקויים הגאוניים שלו ליאיר נתניהו, צדי צרפתי וכמובן גידי גוב - הדמויות הנשיות שלו, גם כאלה שמבוססות על נשים אמיתיות, לא בהכרח מתבססות על יכולת החיקוי שלו, אלא על שכלול של אלמנטים שוליים בדמות (זוכרים את "שְמה?" בחיקוי של גלי עטרי?) שבעצם בוראים דמות שעומדת בפני עצמה. זה קרה עם הדמות של שוש פוליאקוב לפני שבועיים, וזה קרה שוב אתמול עם החיקוי המושלם של "לה מיור דה נתניה", מרים פיירברג.
בשלב מסוים צחקתי כל כך חזק מהחיקוי של פיירברג, שחששתי שהשכנים ידפקו בדלת כדי לבדוק אם הכל בסדר. לזכותו של בר נתן לא נראה שהוא מבקש להקטין את מושא החיקוי שלו וללעוג לה, אלא להפך. הוא מבקש לחגוג אותה. לכן גם עצם הבחירה בו לגלם אישה היא מעשה שובבות מונטי פייתוני באופיו - להבדיל, למשל, מהחיקוי הלעגני (ובצדק) של מירי רגב על ידי יובל סמו.
הייתי שמח להמשיך ולספר על איך חרחרתי מצחוק מול המסך מהניואנסים הקטנים שבר נתן נותן לדמויות הנשיות שלו. יש לי גם לא מעט קומפלימנטים לשפוך על תמיר בר, שהופך אל מול עינינו למין הכלאה של סשה ברון כהן ונייתן פילדר - אבל גם השבוע המציאות חדרה לאולפן הממוזג של קיציס והחברים והצליחה לבאס את כל העסק.
זה התחיל כששר האוצר בצלאל סמוטריץ', זה שחסידיו כל כך נעלבו כשבתוכנית הציגו אותו כשהוא מספר לילד קטן וחמוד את סיפור "כיפה אדומה", תוך כדי שהוא מסביר במשל מושלם שלהרוג את הזאב זה יותר חשוב מאשר להציל את הילדה ואת הגרנדמייזר שלה. הו, כמה שבימין רתחו על המערכון הזה! והנה, כמה חודשים אחרי, ובצלאל מחליט להגיד בפה מלא שהחזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב לו. אגב, יש הרבה שמסכימים איתו וטוענים שזו דעה לגיטימית - אז למה בעצם הזעם הקדוש על החיקוי המופלא של גיה באר גורביץ', שבסך הכל מציב מראה מול נציג הציבור המהולל?
המציאות המשיכה לדפוק את הכיף עם שבוע שלם של ויכוחי רשת סוערים על המערכון שפתח את התוכנית הקודמת של "ארץ נהדרת", עם הדפיקה בדלת של קציני הנפגעים שמגיעים בטעות לביתו של חרדי המפחד שבאו לגייס אותו. בעיניי זה היה אחד מהרגעים הסאטיריים הכי חזקים של "ארץ נהדרת" אי פעם, בשורה אחת עם "מלחמת האזרחים" של שאולי - ומאותה סיבה, כי הוא נגע בעצב חשוף. באמת שכולנו מדחיקים. זאת כנראה גם הסיבה שהוא עצבן כל כך הרבה אנשים. אף אחד לא אמר שסאטירה אמור להיות נעימה לצפייה.
והנה עבר שבוע והתוכנית נפתחה במערכון פופוליסטי על פיטורים של לוחמי מילואים מהעבודה שלהם. אולי מעטים יעקמו את האף מכך ששק החבטות של המערכון הוא העסקים שנאלצים לפטר עובדים (לא רק כאלה שהיו במילואים), במקום המדינה שלא תומכת בהם בזמן שהם קורסים. אבל אף אחד לא יתעצבן, למרות שהמערכון מתאר מציאות מרתיחה לא פחות מההשתמטות של המגזר החרדי מצה"ל, פשוט כי לצחוק על חילונים זה בסדר. אף אחד לא יצעק "גזענות" או יגיד שלהתעסק בפיטורים וקושי כלכלי זה פצע שאין לגעת בו בזמן מלחמה. זה התיקון ש"ארץ" היו צריכים לשלם, בכל זאת ערוץ מסחרי במציאות משוגעת.
אלא שהרגע שהרתיח אותי, כרגיל יש לציין, הגיע דווקא כששחר חסון הגיח על המסך. האמת היא שאם לא התחייבתי לכתוב ביקורת על התוכנית הייתי פשוט מכבה את הטלוויזיה ברגע הזה. אציין בהערת אגב ששחר חסון הוא אחד מהסטנדאפיסטים האהובים עליי. לא בארץ, בעולם. ראיתי אותו מופיע בשני העשורים האחרונים במספר הופעות, וזכיתי לראות אותו גדל מקומיקאי די נישתי (וקורע מצחוק) לאחד הקולות החכמים והפופולריים בישראל. לא שהוא צריך את המחמאות שלי, מי שינסה לרכוש כרטיסים להופעה שלו יצטרך להזמין כמה חודשים קדימה, לאור הביקוש המטורף לכרטיסים למופע של מי שכבר עכשיו הוא מועמד רציני לתואר ה-GOAT של הסטנדאפ הישראלי.
ועדיין, כשהוא מופיע ב"ארץ נהדרת" בדמותו של איתמר בן גביר הוא מביא לי את הסעיף. לצד הדמות העלובה של בנימין נתניהו בתוכנית, בן גביר של חסון הוא החטא הכי גדול ש"ארץ" מביאה למסך. היא חוטאת למותג של עצמה, חוטאת לצופים ובעיקר חוטאת לאמת. הומור, כזכור, לא יכול להיות מבוסס על שקר.
איתמר בן גביר הוא לא שר הפיתות המצחיק של "ארץ נהדרת". הוא לא הטמבלול החביב של שחר חסון שמקפץ באולפן וקורא לקיציס "דיציס" ומשתמש במילה "ידידי" בצורה אינפנטילית. איתמר בן גביר הוא לא ליצן אווילי שמתחרמן ממחשבות על מלחמת גוג ומגוג, הוא אדם מסוכן שיושב במשרד ממשלתי קריטי בזמן שכן, הוא מתחרמן ממחשבות על מלחמת גוג ומגוג. וכן, יש הבדל.
תזכורת: אם מולי שגב, דוד ליפשיץ ושאר הכותבים של "ארץ" רוצים לסמן מישהו כמסוכן, הם יודעים לעשות את זה. תשאלו את אביגדור ליברמן. כשהם רוצים לקרוע מישהו לגזרים ולהציג אותו במערומיו, הם יודעים לעשות את זה. תשאלו את נפתלי בנט ויאיר לפיד. כשהם רוצים סתם ללעוג למישהו כי קל ללעוג לו, הם יודעים לעשות את זה - תשאלו את אליקו. אז למה דווקא בן גביר, שמסוכן יותר מכל השמות האלה ביחד, זוכה לחיקוי כל כך ליצני ומפנק?
החיקוי של מריאנו לבנימין נתניהו נולד בתקופה שבה נתניהו היה פוליטיקאי ציני מהאופוזיציה, ולכן הדמות הנלעגת שלו נשארה כזאת גם כשהפך במרוצת השנים לראש הממשלה עם הקילומטרז' הארוך ביותר בתולדות המדינה, כמו גם כמות המחדלים שנרשמו על שמו. לעומת זאת, החיקוי של בן גביר לא יכול לזכות בהגנה הזאת. מהפעם הראשונה שהוא הופיע בפאנל של קיציס הוא כבר היה איש מסוכן שהוצג כליצן חביב ובלתי מזיק במיוחד. רבות דובר על הנרמול של בן גביר באולפני החדשות, אך הנרמול שלו ב"ארץ נהדרת" לא פחות חמור.
זו כמובן לא אשמתו של שחר חסון (שבאופן אישי אני מאמין שבקשת עדיין לא גירדו אחוז מהכישרון שלו) אלא של הכותבים, שממשיכים להתעקש ולהתייחס לבן גביר כשובב קיצוני שקיבל קצת כוח לידיים. להוציא רגע אחד, כשבן גביר ביצע הומאז' ל"ספרינגטיים פור היטלר" של מל ברוקס, נראה שבארץ התאהבו קצת באספקטים הילדותיים של בן גביר, אולי כי זה קל יותר מלהתמודד עם המציאות שבה אדם מסוכן כל כך יושב בקבינט המדיני-ביטחוני.
נתניהו עצמו הוצג אתמול בפאנל של קיציס כמחזיק תיק ראש הממשלה בממשלת בן גביר הראשונה. זה היה מצחיק אם זה לא היה משפט שכבר נכתב בעשרות טורי פרשנות (כולל של הח"מ), פשוט כי זאת המציאות. זה היה מצחיק אם זה לא היה הדבר הכי מפחיד שקרה למדינה שלנו לצד ההתחמשות של חיזבאללה וחמאס. יש שיטענו שאפילו יותר. הו, הנה אני כבר שומע את הנהי המשיחי שהולך לזרום אל התגובות. ככה זה בעולם הבינארי של הבן גביריסטים. האנשים שמנסים להבעיר את המזרח התיכון גם עכשיו.
הדמות של בן גביר ב"ארץ נהדרת" יורה זיקוקים מהתחת כשהיא שומעת על האפשרות של מלחמה רב-זירתית. זה מוצג כקומדיה משום מה. אמרה מפורסמת של סטיב אלן גורסת כי קומדיה היא טרגדיה פלוס זמן. על הצדדים המשעשעים באישיות של בן גביר, אם יש כאלה, אולי נוכל לצחוק בעתיד כשהאיום שלו על המדינה שלנו לא יהיה מוחשי כל כך. כרגע, לראות את שחר חסון עושה את הגרסה המוקיונית של בן גביר באולפן זה מצחיק בערך כמו לצחוק על הזוועות של ה-7 באוקטובר. זה מוקדם מדי. זה קרוב מדי. זה מפחיד מדי. ואולי יש טרגדיות שלא הופכות למצחיקות עם הזמן, אלא רק הופכות לכואבות יותר.