שבוע חלף בריביירה הצרפתית ופסטיבל קאן נכנס ליישורת האחרונה, כשבסוף השבוע יוכרזו הזוכים בתחרויות הפסטיבל ובראשם זוכה דקל הזהב. בשלב זה עוד אין פרונטראנר בולט במיוחד לזכייה, אבל הימור סביר למדי יהיה "אמיליה פרז", שבמידה ויזכה יעניק לבמאי ז'אק אודריאר ניצחון שני בתחרות הרשמית של הפסטיבל. בינתיים, נחגוג את הזוכה הטרי בפרס דקל הזהב של כבוד - סטודיו ג'יבלי, אולפן האנימציה היפני האגדי. זו הפעם הראשונה שבה מוענק הפרס לגוף היצירה של אולפן ולא ליוצר או יוצרת, כשבין זוכי העבר תמצאו את אנייס ורדה, וודי אלן, ג'יין פונדה, הריסון פורד והשנה גם מריל סטריפ וג'ורג' לוקאס.
אם טקס הענקת הפרס למריל סטריפ לווה בסדנת אמן כיפית, בג'יבלי הספקו בטקס מכובד בנוכחות גורו מיאזאקי, בנו של המייסד הייאו מיאזאקי שגם מביים בעצמו. מיאזאקי האב והמפיק טושיו סוזוקי נעדרו מהאירוע אבל שלחו ברכה לקהל שהוקרנה על המסך הענק של אולם לומייר, ובהמשך הוקרנו ארבעה סרטים קצרים שנוצרו במקור להקרנה בלעדית במוזיאון ג'יבלי. שלושה מהם מעולם לא הוקרנו מחוץ ליפן והמעריצים הגיבו בהתאם ומילאו את האולם בשאגות התלהבות.
היום (חמישי) יוקרן בפסטיבל "זה לא זמן לפופ", סרט קצר שיצרה עמית וקנין במסגרת לימודיה באוניברסיטת תל אביב המשתתפת בתחרות הסטודנטים בפסטיבל, ה-Cinéfondation (ובקיצור, La Cinéf). גיבורת הסרט, בגילומה של ירדן שי, איבדה את אביה במלחמת לבנון השנייה אך מסרבת ליישר קו עם לוח הזמנים של יום הזיכרון. היא מנצלת את היום הטעון כדי לנסות להשיג דירה עלובה למדי בתל אביב, מה שמוביל לרצף של סיטואציות אבסורדיות ומאוד ישראליות. יש משהו יפה בכך שדווקא הסרט המסוים הזה מהווה את הנציגות הישראלית היחידה בפסטיבל השנה - סיפור שנוגע בטאבו ישראלי גדול במיוחד ולכן גם נמצא על התפר שבין הלאומיות לאינדווידואליות, בין המוות לחיים שמתרחשים בצילו.
הכול על פסטיבל קאן
מריל סטריפ כובשת, "מגלופוליס" המטורלל ו"מקס הזועם" החדש: פסטיבל קאן נפתח בסערה
איך שאולי ואירנה הגיעו לאחד מהסרטים הבולטים בפסטיבל קאן?
מחוץ לתחרות הוקרן השבוע בבכורה הסרט "הורייזון: סאגה אמריקאית", יריית הפתיחה לפרויקט עצום מימדים של השחקן והבמאי קווין קוסטנר. "הורייזון" הוא מערבון המתרחש בתקופת מלחמת האזרחים וצפוי לכלול ארבעה סרטים, וכמו "מגהלופוליס" גם הוא הגיע לקאן עם עשרות שנות פיתוח מאחוריו והשקעה אישית וכספית עצמו של היוצר. ועוד כמו "מגהלופוליס", לראות את הסרט המוכן זה חתיכת תיק. הסרט נמשך לא פחות משלוש שעות ומציג כמות כמעט מגוחכת של דמויות ועלילות, אבל בצורה שמזכירה יותר סדרת טלוויזיה בינונית מאשר סרט.
ההתחלה דווקא די מבטיחה - עיירה קטנטנה במערב חווה פשיטה אלימה ומזוויעה, מהסוג שמיד יחזיר את הצופה הישראלי לאתם יודעים מה. משם והלאה קורים המון דברים, חלקם קשורים לאותו אירוע אבל רובם בתכלס לא. קוסטנר, שבימים אלה מרתק למסך אבות חובבי מערכונים מכל העולם בסדרה "ילוסטון", מופיע כאן גם כשחקן ומגלם טיפוס קשוח ומסתורי, גיבור מערבונים קלאסי. רק שהוא לא בדיוק הגיבור בסרט, וגם לא אף אחד אחר. העלילה מתפזרת לכל עבר ובעיקר מורכב מהמון התחלות של סיפורים, בלי איזה שלד שיהפוך את הפרק הראשון ליצירה שעומדת בפני עצמה.
כדי להשלים את התחושה שמדובר ביצירה טלוויזיונית שהגיעה בטעות למסך הגדול, הסרט אפילו מסתיים באוסף של רגעים אקראיים מהסרט הבא על רקע מוזיקה דרמטית - חלקם חשובים ודרמטיים (רומנטיקה, אלימות ובכי) וחלקם לא קשורים לכלום (שתי דמויות מזיזות ביחד מיטה). ההחלטה המשונה הזו הוציאה מצופי הקרנת העיתונאים של הסרט תגובה מפתיעה - לא קריאות בוז אלא גל צחוק נבוך ומבולבל. ככה נשמעת שותפות גורל של אנשים שקמו מוקדם כדי להתייצב בשמונה וחצי בבוקר לאודיסאה של שלוש שעות וגילו שהם קיבלו רק חצי ממנה, אולי אפילו רבע. נו, עדיף לצחוק מאשר לכעוס.
ולשאלה שהתקבלה זה עתה - האם סבסטיאן סטן החליף סוכן או שסתם שיחק לו המזל? אחרי שההופעה בסרט "אדם אחר" זיכתה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר, השבוע הוא הגיע לקאן עם "המתמחה" בבימויו של עלי עבאסי ("עכביש קדוש", "גבול"), שהוקרן כחלק מהתחרות הרשמית. הקאץ' הוא ששני התפקידים הם מהסוג שמצריך ישיבה של שעות באיפור-שיער - אחרי שגילם דמות עם פנים מעוותות, כאן הוא צריך להפוך לדונלד טראמפ, וקשה לומר שיש דימיון התחלתי בין השניים. השינוי החיצוני הוא חלק מהותי מ"המתמחה", החוזר לראשית דרכו של טראמפ כדמות ציבורית ואיש עסקים. כשסטן מופיע לראשונה על המסך הוא נראה כמעט יפה מדי לתפקיד, אבל כפי שהסרט עצמו מזכיר, טראמפ של שנות השבעים נראה אחרת מזה שאנחנו מכירים היום, ואפילו זכה להשוואות לרוברט רדפורד. מסצנה לסצנה ומשנה לשנה, פניו נעשים כתומים יותר, השיער נעשה יבש וקלוש, המפרצים מעמיקים והמימיקות האופייניות הופכות לטבעיות פחות וקריקטוריות יותר.
בעולם אחר, שבו טראמפ מעולם לא רץ לנשיאות, "המתמחה" היה סיפור היסטורי צדדי על דמות אקצנטרית ומטורללת שאיכשהו עלתה לגדולה. בעולם הזה מדובר באחת הדמויות הטעונות בעולם, ובהתאם לכך הסרט הוא דיוקן מכוער ואפל של פוליטיקאי לעתיד. לב הסיפור הוא מערכת היחסים שלו עם המשפטן רוי כהן (ג'רמי סטרונג, הוא קנדל רוי מ"יורשים"), שהיה עבורו מנטור וחבר קרוב. הקשר עם כהן אחראי ללא מעט משיטות הפעולה והמחוות שהפכו לחלק מדמותו ומחייו של טראמפ, אך החברות דעכה בעקבות הידבקותו של כהן באיידס. הסרט נוגע גם בקשר של דונלד עם משפחתו, במיוחד אביו הקשוח ואחיו הגדול פרד ג'וניור, כמו גם עם אשתו הראשונה איוונה (מריה באקלובה, "סרט המשך בוראט").
רצף של אירועים אמיתיים והחלטות אופנתיות שהתיישנו נורא בונה בהדרגה את דמותו של טראמפ כאדם עקשן ויהיר, חרד לתדמיתו אבל נטול אלגנטיות או ניאונסים. "לדונלד אין שום בושה", מצהירה איוונה ברגע מפתח כדי להבהיר מה מבדיל, על פי הסרט, בינו לבין אנשי הון-שלטון אחרים. הוא חי במבוך מראות שבו כל אדם הוא אמצעי להשגת מטרה כלשהי, כולל האנשים הקרובים אליו ביותר. למי שמכירים את סיפורו של טראמפ מקרוב לא צפויות כאן הפתעות או תובנות מרחיקות לכת, אבל זה שיעור מבוא לא רע לדמותו של מי שפועל בכל הכוח כעת כדי לחזור לבית הלבן.
הצפייה ב"מתמחה" מרגישה לרגעים כמו בהייה בבור ביוב פתוח. הצדדים הכי מכוערים של הנפש האנושית יוצאים בו החוצה, כקומדיה או כטרגדיה או שתיהן במקביל. הוא מאוכלס על ידי דמויות אינטרסנטיות ואנוכיות שרוב הזמן מעוררת גועל, אבל כשדברים נעשים אפילו יותר מגעילים הלב איכשהו יוצא אליהן. סטן וסטרונג מתנהגים כמו מעין חבובה מגודלת אפילו בסצנות הדרמטיות, בעוד הצילום גורם לנכסים המצועצעים של הזוג טראמפ - עיצוב הפנים לא הוקצן כהוא זה, הוא באמת כל כך קיטשי - להראות כמו מעין בית כלא או כלוב זהב מבהיל.
סטן עושה עבודה לא רעה וגם מעניק לטראמפ מידה של אנושיות, לפחות בהתחלה, אבל ראינו כל כך הרבה גרסאות של טראמפ בשנים האחרונות שכבר די קשה להתרשם מעוד חיקוי שלו. מי שבכל זאת מצליחים לבלוט לטובה הם סטרונג ובאקלובה. הראשון מפגיש בצורה מושלמת את הקומי והטרגי, וככל שהוא נעשה יותר מגוחך ופתטי כך הוא שובר יותר את הלב. באקלובה קיבלה את הדמות הכי קרובה בסרט לאדם רגיל, כך שהיא מעניקה לסרט לב רגשי גם ברגעים המשוגעים ביותר שלו.
בתחרות הרשמית הוקרנו בימים האחרונים גם הסרטים החדשים של שניים מיקירי הפסטיבל - פאולו סורנטינו, שזהו סרטו השביעי שהוקרן בפסטיבל, ושון בייקר, שהציג בו בשנים האחרונות את הסרטים "פרויקט פלורידה" ו"טיל אדום". סורנטינו הוא המוערך מבין השניים וזה שכנראה מרגיש בו הרבה יותר בבית - סרטו "Il Divo" זכה בו בפרס חבר השופטים, הפרס השני בחשיבותו בתחרות. הקולנוע שלו מסוגנן כמו הפקת אופנה ו/או יצירות אומנות, כשהוא נע בין ביקורת חברתית--פוליטית נוקבת (למשל ב"לורו") לבין דרמות אנושיות עדינות ("יד האלוהים", "נעורים" או זוכה האוסקר "יפה לנצח"). בייקר הוא נציג של דור אחר וסוג אחר של קולנוענים - כזה שמצלם סרט שלם באייפון ומציג את הצדדים הרעים של העירוניות האמריקאיות דרך סיפורים על דמויות שוליים, ובפרט עובדי ועובדות מין.
הרקע הזה מסמן במאי אחד כמועמד אפשרי לזכייה - בוודאי עם כזה רקע בפסטיבל ובלי דקל מוזהב בארון - ואת האחר כאאוטסיידר שמוסיף קצת צבע ונעורים לפסטיבל הוותיק. אין לי מושג איך יצביע חבר השופטים בראשותה של גרטה גרוויג בפועל, אבל לעניות דעתי "אנורה" של בייקר לא רואה ממטר את "פרתנופה" של סורנטינו. זו קומדיה מהירה ואינטנסיבית על אנורה, שמעדיפה להיקרא אנני (מיקי מדיסון, "דברים טובים יותר"), חשפנית שמקבלת צ'אנס לסיפור סינדרלה/"אישה יפה" משלה כשהיא פוגשת את בנו הצעיר והפרוע של אוליגרך. משם הסרט שועט לאודיסאה כאוטית במיוחד שכולה אלימות, סקס, כסף ומסיבות. הוא לא חף מבעיות (בואו נגיד את זה יחד: שעתיים! ורבע! זה ארוך מדי!), אבל הוא כיפי מאוד, כתוב ומשוחק היטב ומאחורי הרעש והצלצולים שלו יש גם אנושיות ורגישות בשפע.
גם "פרתנופה" נקרא על שם האישה במרכזו, אותה הסרט מלווה לאורך יותר משבעים שנה. פרתנופה הייתה סירנה מהמיתולגיה היוונית שהיוותה השראה לשמה של התיישבות יוונית באיטליה, אותה כולנו מכירים היום בשם נאפולי. פרתנופה של סורנטינו נולדה וחיה באותה עיר משנות החמישים עד השמונים, במהלכן היא חווה אהבה ואובדן, עוברת הרפתקאות מיניות כאלה ואחרות ולפעמים נחשפת גם לצדדים העניים והקשים של העיר. אבל רק לפעמים, בעצם, כי סורנטינו מעדיף את סרטו כמעין שיר אהבה לעיר היפה והעתיקה. הוא עושה את זה דרך אוסף של אפיזודות מעניינות יותר ופחות, שמזכירות יותר מחוות של סורנטינו לעצמו או רעיונות לא גמורים לסרטים מאשר עלילה אחת רציפה. הצילום מרהיב ביופיו והשחקנית סלסט דלה פורטה בכלל לא רעה, אבל אחרי הפעם העשירית שמישהו מהלל את יופיה האגדי וחוכמתה הרבה של הגיבורה על רקע גלויה מחנות מזכרות לתיירים כנראה כבר תרצו לצעוק על המסך.