פסטיבל קאן הוא אירוע בינלאומי ענק. בבוקר רואים דוברת צרפתית או ספרדית, אחרי הצהריים בוחרים סרט ממדינה שאנחנו אפילו לא יודעים למצוא במפה, בערב תופסים הקרנת חצות תוצרת אסיה ובין לבין פוגשים חובבי קולנוע מכל יבשת ומדינה שתעלה על הדעת. עד שפתאום יש רגע אחד שמזכיר לך שלא משנה כמה תשברי שיניים באנגלית, יש דברים שרק ישראלים אחרים יבינו באמת. נניח, איזה מטורלל זה לראות את שאולי ואירנה על מסך ענק באולם קולנוע בצרפת.
כן, זה לגמרי קרה, גם אם למשהו כמו שתי שניות, בסרט "אמיליה פרז" המשתתף בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל. הסרט הוא התנסות ראשונה של הבמאי הצרפתי המהולל ז'אק אודיאר, חביב הריביירה שסרטו "דיפאן" זכה בפרס דקל הזהב ב-2015, בז'אנר המחזמר. "אמיליה פרז" מלווה עורכת דין מוכשרת אך לא מוערכת (זואי סלדנה) שמקבלת הזדמנות נדירה להתעשר במהירות, כל שעליה לעשות הוא לסייע לפושע עוצמתי להגשים חלום סודי. פגישה מאיימת עם מנהיג קרטל מקסיקני מגלה לה שמתחת לחזות הקשוחה, קעקועים על הפנים והכל, מסתתרת אישה טרנסית המייחלת לצאת אל העולם.
תפקידה של עורכת הדין הוא להשלים בדיסקרטיות את ענייני המנהלה - תיאום ניתוחים, העברת האישה והילדים למקום מוגן ויצירת זהות בדויה חדשה, דרכה תוכל אמיליה פרז לחיות כאישה ללא חשש. איך שאולי ואירנה נכנסים לתמונה? ובכן, היעד שבוחרת הגיבורה בוחרת עבור הקליינטית שלה להשלמת התהליך היא תל אביב. מארק איווניר מפציע לכמה סצנות כרופא חשדן ואפילו מבצע דואט קצת משונה עם סלדנה, ובזמן ההתאוששות מהניתוחים יש לאמיליה גם רגע ליהנות מטלוויזיה ישראלית. ספציפית מהמערכון האייקוני של ארץ נהדרת שבו שאולי פורש את משנתו על מלחמת אחים.
"אמיליה פרז" הוא לא בדיוק סרט פסטיבלים קלאסי, ובאופן כללי סרט משונה למדי. בכל זאת, מדובר בדרמת פשע מוזיקלית דוברת ספרדית של במאי צרפתי עם שחקניות הוליוודיות. למרות זאת, ואולי בגלל זה, הוא הפך במהירות לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל וזכה לביקורות לא רעות, וברור למה - הוא מתחייב לגמרי לחריגות שבו ולגרנדיוזיות של הסיפור והז'אנר. השפה המדוברת והצבעוניות העזה גוררת השוואות מתבקשות לאלמודובר, ולמרות שסגנונית הוא מציג גרסה מחוספסת ואפלה למוזיקה פופ, העלילה המלודרמטית הופכת אותו למעין אופרה פוסט מודרנית על חיפוש זהות, אהבה, חברות, מוות, סודות ותככים. התוצאה מעט ארוכה ופזיזה מדי אבל גם כנה רגשית בצורה שמצליחה לא פעם לגעת ללב (ולפעמים גם לחרוג לכיווני קאמפ קומיים, כנראה בכוונה).
הרבה מההצלחה של הסרט מיוחסת לשתי הכוכבות שלו. השחקנית הספרדייה קרלה סופית גסקון מגלמת את אמיליה מהכותרת בצורה מספיק נוגעת לב כדי שנשכח מאיזה רקע אלים ומכוער היא מגיעה. זואי סלדנה, בינתיים, מציגה דמות שונה לגמרי מזו שהוליווד הלבישה עליה, ולא רק בגלל שהיא שרה ורוקדת. היא מגלמת כאן אישה שאמנם לא עוברת התאמה מגדרית אבל חייה משתנים מקצה לקצה בדרכם. היא קרועה בין שאיפות מקצועיות להתחבטויות מוסריות, בין החלום על חיים טובים ומכובדים יותר לבין התמכרות לעבודה שלא משאירה זמן לשום דבר אחר. כדי לעשות את זה היא הולכת הכי רחוק מהאיפור הצבעוני של "אווטאר" או "שומרי הגלקסיה" ומרשה לעצמה לשחק אישה מותשת, לא זוהרת וגם חזקה בדרכה. אגב, גם סלינה גומז פה ואפילו מופיעה על הפוסטר, אבל מתגלה כחולייה החלשה בסרט שמצליחה להבריק רק כשנותנים לה לשיר.
אף סרט ישראלי באורך מלא לא מוקרן בפסטיבל השנה, אבל כן הוקרן בו סרט שצולם בישראל. "היפה מעזה" הוא סרט דוקומנטרי של יולנד זאוברמן הצרפתייה, שעוסק גם הוא בחייהן של נשים טרנסג'נדריות, הפעם לא בבתים מפוארים במקסיקו אלא ברחובות קריית המלאכה בדרום תל אביב. הבמאית יוצאת לחפש אישה מסתורית שפגשה בצילומים לסרט קודם, שעל פי הסיפורים הגיעה לתל אביב מרצועת עזה, ובדרך פוגשת נשים ערביות אחרות שהגיעו לתל אביב במטרה לחיות מחוץ לארון בביטחון. כלומר, ביטחון יחסי - רוב המרואיינות בסרט הן עובדות מין שמספרות על קיום מלא אלימות ופחד, תחת איום מתמיד מצד גברים זרים או בני משפחה שנשארו מאחור.
המרואיינת המוכרת ביותר בסרט היא תאלין אבו חנא, דוגמנית מצליחה ובוגרת "האח הגדול" ו"גולסטאריות". מובן מאליו שהיא חיה אחרת לגמרי ממרואיינות אחרות, אבל הדיכוי הכפול והקשיים העצומים שמגיעים עם הזהות המסוימת הזו במקום המסוים הזה לא נעדרים גם מהראיונות איתה. זאוברמן יוצרת אינטימיות עם המצולמות שמאפשרת להן להיחשף בצורה כנה וטוטאלית, אבל גם בלתי אמצעיים - הן לא מנסות לייפות את המציאות ומציגות הן את הקושי של החברה הערבית להכיל את קיומן והן את חוסר העניין של מדינת ישראל בגורלן.
ובכל זאת, לסרט אין הרבה לזכותו מעבר לדמויות מעניינות וכוונות טובות. המבנה שלו בו זמנית מבלבל וחוזר על עצמו עד שכל הסיפורים מתערבבים, וצילומי האווירה שמחברים ביניהם מרגישים לא פעם נצלניים. העובדה שהראיונות מתקיימים ברובם באנגלית יוצרת קצר מסוים בתקשורת, כשכל צופה דובר עברית או ערבית יזהה ניסוחים וחלקי משפטים שאובדים בתרגום. הסרט גם לא מציע פרשנות או הקשר לדברים שנאמרים בראיונות, כך שאלה שלא בקיאים בנעשה באזור יפספסו לא מעט ניואנסים, מהייחוד של הקהילה הבדואית ועד להבדל בין רמלה, נצרת ורצועת עזה, יתקשו להבין את הניואנסים.
אחד הסרטים המדוברים ביותר בתחרות הרשמית השנה הוא "סוג של חסד" (Kinds of Kindness במקור) של הבמאי יורגוס לנתימוס. חודשים ספורים אחרי ההצלחה של "מסכנים שכאלה" בבימויו בטקס האוסקר, לנתימוס מציג סרט חדש, הפעם כזה המורכב משלושה סיפורים. הוא משתף פעולה שוב עם אמה סטון, ווילם דפו ומרגרט קוואלי ששיחקו בסרטו הקודם, כשלצוות מצטרפים בין היתר ג'סי פלמונס והונג צ'או. הרכב השחקנים מחליף תפקידים וזהויות בין שלוש הסיפורים, שכל אחד מהם נוגע בדרך מעט שונה - אבל תמיד משונה - בשאלות על נאמנות, הקרבה ואובססיה בתוך מערכות יחסים.
לנתימוס הוא אחד הבמאים הייחודיים שפועלים היום, ועל כל מוזרותם "מסכנים שכאלה" או "המועדפת" הציגו אותו בגרסתו המרוככת. "סוג של חסד" הוא סרט אפל ומטריד מהם, שמזכיר יותר יצירות מוקדמות של לנתימוס מהתקופה שפעל במולדתו, יוון, ובמידה רבה גם את סרטו דובר האנגלית הראשון, "הלובסטר". הסיפורים עצמם הם מעין צ'יזבטים פסיכולוגיים, כמו גרסה אבסורדית ל"אזור הדמדומים", המספרים על אנשים רדופים ופגומים, נואשים לתשומת לב ולאישור או שמותחים תמידית את הגבולות של האנשים הקרובים אליהם.
מעבר לכך שמדובר באחד הסרטים הבולטים לטובה התחרות השנה, "סוג של חסד" גם סיפק על הדרך מסיבת עיתונאים כל כך מטורללת עד שהיא גרמה לסרט עצמו להיראות כמעט סטנדרטי. זה התחיל בכובע רחב השוליים של מרגרט קוואלי, שמיהרה לשאול את הנוכחים מה דעתם עליו כשהתקשתה להשיב על שאלה. זה המשיך ברצף שאלות די מעיקות עבור הכוכבת הראשית על פמיניזם, עבודה בהוליווד ושיתוף הפעולה עם לנתימוס (כשהבמאי נשאל אם היא המוזה שלו, סטון השיב במקומו "הוא המוזה שלי"). אך שיא השיאים התרחש בעקבות שאלה ארוכה, מסובכת וקשה להבנה של עיתונאי עם מבטא כבד, שגם הגדיל לעשות והפיל את המצלמה שלו במהלכה. הצוות התקשה להבין על מה בעצם הוא צריך לענות, בעוד לנתימוס זיהה את ההזדמנות והציע לעיתונאי לכתוב תסריט יחד.
לפני סיום אציין לשבח שני סרטים מוצלחים שהוקרנו במסגרת התחרות הרשמית, ואין ספק שעוד נשמע עליהם בהמשך השנה. הראשון הוא "הנערה עם המחט" ("The Girl with the Needle"), המתרחש בקופנהגן אחרי מלחמת העולם הראשונה. זהו סיפור על צעירה שמוצאת את עצמה בהריון ללא בן זוג או עבודה. כשהכל נראה אבוד מופיעה בחייה אישה מסתורית, אם לילדה בעצמה, שמציעה לסייע לה למצוא בית מאמץ לתינוקה עבור תשלום. הסיפור מתקדם משם אל פרשה מטרידה ואמיתית מההיסטוריה הדנית, שלא אחשוף מפאת ספוילרים אבל כן אגיד שהיא הופכת את הסרט למספיק קשה לצפייה כדי שיהיה גם קשה להמליץ עליו.
אז למה להמליץ בכל זאת? קודם כל בגלל שהוא מצולם מרהיב, בין אם ברגעיו המסויטים או היפים והעדינים יותר. שנית בגלל תצוגת משחק מטלטלות של כל המעורבים ובעיקר המעורבות, בראשן השחקנית הראשית עזת ההבעה ויק כרמן סונה וטרינה דירהולם האדירה. מעבר לכל זה, הסרט הזה מזכיר בדרכו המרתקת והמזוויעה שאיסור הפלות הוא בעצם רק איסור על הפלות חוקיות ובטוחות - ובאיזה סכנה הגבלה של הגישה אליהן מעמידה את מי שזקוקות לה.
הסרט השני הוא "בירד", סרט חדש של אנדריאה ארנולד שכבר הציגה מספר פעמים בפסטיבל ואף זכתה בו בשלוש הזדמנויות שונות בפרס חבר השופטים. הבמאית הבריטית חוזרת כאן למולדתה עם סיפור על נערה בת 12 משכונה מוזנחת, שאביה (בארי קיוגן, שקורץ כאן לתפקיד הטרי ב"סולטברן") מתארס בפתאומיות לבת זוגו מזה חודשים ספורים, בעוד אמה מסתבכת עם חבר חדש ואלים - ועוד לא הגענו לבעיות רגילות של גיל ההתבגרות. לתוך הבלגן הזה נכנס בירד, גבר צעיר ושונה בנוף שמחפש אחר משפחתו האבודה.
ארנולד היא מומחית בסיפורי התבגרות מחוספסים אך מרגשים ו"בירד" עושה בדיוק את זה, עם שילוב מדויק של ריאליזם ותקווה. הוא מזגזג בצורה טבעית לגמרי בין רגעים של אימה מוחלטת, אלימות וכאב לסצנות קטנות של שמחה משפחתית או יופי מזדמן, כשהשורה התחתונה מוציאה את הצופה החוצה מחויך (ובמקרה שלי גם בדמעות).