איזה ריקבון: מדהים לחזור לרגע שכולנו ראינו בחדשות, ולראות איך שיקרו לנו בפרצוף

"כולם רוצים להיות מייקל מור", הייתה כותרת הכתבה של אביב לביא בעיתון "הארץ" על הטרנד החדש בגזרת היצירה המקומית: הדוקו-אקטיביזם. עברו 20 שנה מאז אותה כתבה. "אחת ממטרותיהם המוצהרות של העוסקים בז'אנר היא להעביר לציבור מסר של אקטיביזם, של אפשרות לשינוי. לא עוד בטטות כורסה", כתב לביא בכתבה, "בפועל, עלול לקרות משהו הפוך לגמרי. הבולדוג, או הבולדוזר, או כל אדם אחר שניצב מול המצלמה, הופך למעין טריבון עממי, נציגו עז הנפש של הציבור מול הממסד, ורבים מהצופים רואים בו כתובת לפיתרון בעיותיהם". גורם בתעשיית הבידור הגיב בצורה ברורה יותר: "יש בזה ממד של מגלומניה ופופוליזם".

20 שנים אחרי והעולם השתנה, אבל הז'אנר עדיין חי וקיים בישראל. חלק מהיוצרים הדוקומנטריים למדו מאז לגשת לעניין בדרך עיתונאית סקרנית ומכובדת, וחלק בחרו ללכת למחוזות הפופוליזם הזול והמביך. הפער בין הגישות מוצג בצורה מאוד ברורה בשני סרטים שמככבים בימים אלה בפסטיבל "דוקאביב" בתל אביב.

פסטיבל דוקאביב בוואלה! תרבות
זה אחד הסיפורים המדהימים שהיו בישראל. הדוקו עליו לא מאכזב
כוכבת הילדים האגדית איבדה את הזיכרון, אבל היא בלתי נשכחת
מלא בכנות, יפהפה ואנושי: הסרט על ספיר ברמן נפלא בדיוק כמו האישה שבמרכזו
"מי שאוהב את הקולנוע של אבי נשר יאהב את הסרט, ומי שלא - יאהב אותו כפליים"

נתחיל מהרע: הסרט "קו המים" של אלון לוי, שתיעד לאורך תקופה את המאבק על נחל האסי. לזכותו של הסרט שני דברים: הראשון, הוא קצר (65 דקות). השני, הוא מתחיל במונולוג של היוצר שמודה שפשוט היה לו משעמם בתקופת סגרי הקורונה והוא התמכר לעדכונים של עמוד הפייסבוק של אנשי המחאה לפתיחת שערי קיבוץ ניר דוד - ויצא לתעד אותם. כסרט שנוצר מתוך שיעמום הוא מופק יפה, מצולם בצורה משובחת וערוך למופת - אבל כמוצר תיעודי מדובר בעלבון לקונספט.

לסרט לא היו יומרות לשרטט את הסיפור המלא של המאבק, שלפי הסרט ניתן לשגות ולחשוב שהיה לו רק צד אחד. טובים מול רעים. צעירים אידיאליסטים שדואגים לרווחת הכלל נגד קשישים חצופים וגזענים. היחס שלו אוהד לחלוטין לצד אחד, וכל ניסיון לשפוט אותו כמוצר דוקומנטרי או עיתונאי חלילה תהיה שגיאה. מזמן לא סבלתי כל כך בצפייה בסרט דוקו.

למעשה, השימוש במילה "דוקומנטרי" לסרט הזה הוא בדיחה. מדובר בסרט תעמולה. פרופגנדה מופקת לעילא. הסרט מביא רק את הצד של "משחררי האסי", ומתעלם לחלוטין מהטענות של אנשי הקיבוץ. הפעם היחידה שאנחנו רואים בכלל קיבוצניקים בסרט זה כשהם רבים עם אנשי המחאה, אך אלון לוי לא חשב להציב אף אדם מהקיבוץ כדי לשמוע את הצד שלהם.

אפשר לחשוב שמדובר בסרט על פרטיזנים שנלחמים בנאצים, ולא חלילה בסרט על מחלוקת פנים ישראלית. יכול להיות שלוי כל כך בטוח בצדקת הדרך של "משחררי האסי" שהוא לא חשב שיש בכלל צורך להציג את הטיעונים של הצד הנגדי, או לחילופין: לוי יודע שהרבה מהטענות של אותם "משחררים" שקריות לחלוטין, ולכן העדיף לא לתת לאנשי הקיבוץ לחלוק עליהן. לא ברור אילו מהאפשרויות יותר גרועה, אבל לא צריך להיות קולנוען בשביל להבין שהסרט פגום לכל אורכו.

זו הייתה בעיה בכל סרט דוקומנטרי על ויכוח עקרוני שמוצג בצורה כל כך חד צדדית, אבל זה מביך בעיקר כשמדובר בעניין שפתח מהדורות חדשות עד לפני שנתיים וכולנו מכירים. כך למשל ההתעלמות ממקרי האלימות של חלק מאנשי המחאה פשוט לא מוצגים בסרט, כאילו לא היו, כאילו שכחנו. כנראה שזה לא מתאים לנרטיב. וחמור מכך, הקשר הפוליטי. בסרט אמנם רואים כמה אנשי ש"ס מובהקים, אך הם לא מוצגים בשמם. אולי בגלל שזה פחות סקסי להזכיר שהמחאה הזאת תודלקה על ידי הימין הישראלי, כולל יאיר נתניהו - לא בגלל שחלילה הם נזכרו לדאוג לצדק ושיוויון חלוקתי - אלא כי שנאת קיבוצים היא חלק מהאג'נדה שלהם.

אבל הסיבה המרכזית שהסרט מבאס היא כי המאבק על האסי הוא אכן נושא מעניין ורלוונטי לחיינו, גם לאלו מאיתנו שמעולם לא חשבו ללכת לשכשך בנחל כזה או אחר. זה מבאס גם מהצד של אנשי המחאה עצמם, שחלקם מצטיירים כצעירים אידיאולוגים רהוטים. מי שמצטייר כמנהיג המחאה, נתי וקנין, נראה לחלוטין כמו מישהו שיוכל לרוץ לתפקיד ציבורי בעתיד, אלא שהסרט מציג אותו בצורה סחבקית, כאילו הוא חבר של הצלם שדואג לו לסינקים טובים ולא מעבר. הבמאי הופך לחלק אקטיבי מהמחאה, ושוכח שהוא שם כדי לעשות סרט על האדם, ולא כדי להתחבב עליו. בסוף הסרט, כשהמוחים חוגגים את ההשתלטות שלהם על גדת הנחל, הבמאי מצטרף אליהם לתמונת הניצחון במקום לתעד את הרגע. איזה בזבוז.

ומהצד השני, מוקרן בפסטיבל הסרט המצוין "מוות באום אל-חיראן". סרטו של דורון ג'רסי הוא במובנים רבים תמונת מראה של "קו המים" על נחל האסי. שני הסרטים מציגים פרשה מקומית באזורים רחוקים מהמרכז, שהפכו במובנים רבים לאירועי מפתח בעיצוב החברה הישראלית, ובקשר שבין מוסדות המדינה לאזרחיה. אלא שבעוד לוי מתעלם מהמורכבות, וקובע שצד אחד צודק ומקופח על ידי המדינה - סרטו של ג'רסי בכלל לא מתיימר לקחת צדדים, אלא פשוט מציג את הטרגדיה האישית הכפולה (יהודית וערבית) לצד היחס הציני של אנשי המדינה - הפקידים והנבחרים כאחד.

הסרט של ג'רסי לא לוקח צד, אלא מביא את הטרגדיה כפי שהייתה. זה קל כשהעובדות מאוד ברורות כמו במקרה הזה. מצד אחד שוטר שנדרס למוות, מצד שני אזרח שנורה על ידי שוטרים, ומת מאיבוד דם לאחר שנמנע ממנו טיפול רפואי. מסביב היה את הקרקס הציבורי והפוליטי. המפכ"ל שהמשיך להתעקש שמדובר בפיגוע דריסה גם אחרי שהיה ברור שזה לא המקרה. הפוליטיקאים משני הצדדים שיצאו לגנות את "המחבל" (כן יאיר לפיד, אתה אולי לא מופיע בסרט אבל אנחנו זוכרים את ההצהרות שלך אחרי המקרה). מח"ש והפרקליטות שהוויכוח הפנימי ביניהן התפרסם וכרסם במה שנשאר מהאמון הציבורי במערכת אכיפת החוק המקומית.

בסופו של דבר: גם המורה יעקוב אבו אלקיעאן וגם השוטר ארז עמדי לוי מתו מאותה סיבה - מחדל. כרגיל בישראל, אף אחד לא לקח על המחדל הזה אחריות. לצד הטרגדיה עצמה, ג'רסי נותן במה למי שהיו סטטיסטים בשיח עד כה: אנשי אום אל-חיראן עצמם. האנשים שהמדינה גירשה אותם לכפר בלתי-מוכר, בלי תשתיות, ו-50 שנה אחרי שהם הקימו שם בית במו ידיהם, המדינה החליטה לגרש אותם שוב כדי לבנות באותו מקום "גרעין יהודי". כאילו שחסר מקום בנגב גם לכפר בדואי וגם לכפר יהודי. ובכל זאת, ג'רסי משתדל לא לקחת צד, ונותן גם במה לאנשי הגרעין היהודי שמסבירים בצורה משיחית למדי את הרצון שלהם להתיישב שם, אפילו במחיר של מוות. הצהרה שהייתה קשה בזמן אמת, והפכה למדכאת בדיעבד.

מדובר בעצם בשני נרטיבים שונים שמתנקזים לסרט אחד. מצד אחד המאבק של תושבי הכפר הבדואי על זכותם לחיים וכבוד במקום שהם בנו במו ידיהם, ובו הם קברו את הוריהם וסביהם (להבדיל מהסרט על נחל האסי, שמתעלם לחלוטין מאותו נרטיב של תושבי הקיבוץ למשל). הסרט מתרכז באופן טבעי באנשי אום אל-חיראן אך המקרה הזה לא שונה מזה של עוד עשרות ישובים בדואים לא מוכרים, בהם חיים כ-100 אלף ישראלים. הסרט עושה גם עמם חסד.

אלא שלצד הסקירה ההיסטורית, הסרט מציג בגוף ראשון את הריקבון ששולט במערכת שלטון החוק בישראל. אם זה ביבי שנזכר להתנצל בפני משפחת אבו אלקיעאן כרצון להתנגח באנשי הפרקליטות שהעמידו אותו לדין, ואם זה הוויכוח בין סגן ראש מח"ש משה סעדה (כיום חבר כנסת בליכוד) לבין פרקליט המדינה שי ניצן - ששניהם מתראיינים בפנים גלויות ונחרצות לסרט.

מדהים לחזור לתמונות שכל ישראלי ראה בחדשות בשנת 2017, בעיקר לדברים שלא הראו לנו בחדשות בזמן אמת. הסרטונים של חבר הכנסת איימן עודה, שהגיע למקום כדי להצטרף למחאה, ונורה בראשו על ידי כדור ספוג, לאחר שגם ספג גז פלפל בפניו. שני המקרים הוכחשו על ידי המשטרה בזמנו, ואף נטען שהוא בכלל נפגע מיידוי אבנים של המפגינים. הסרט מוכיח שגם במקרה הזה המשטרה שיקרה, כשהוא מציג את כל השתלשלות העניינים. זה לא נאמר בסרט, אבל באמת שקשה להאמין שדבר כזה היה קורה לחבר כנסת יהודי. אגב, אחד משוטרי היס"מ שמסתובבים עם חיוך בכפר הבדואי הוא אלמוג כהן, שמסתובב עם מצלמת וידיאו ומברך את תושבי הכפר בערבית. כיום הוא חבר כנסת בסיעתו של איתמר בן גביר.