זהירות: הכתבה הזאת תכלול לא מעט סופרלטיבים על מתי כספי. למען הסר ספק, אני מתכוון לכל אחד מהם. נתחיל בראשון: מדובר בפרפקציוניסט. אולי הפרפקציוניסט הגדול ביותר מבין אמני ישראל אי פעם. זה בא לביטוי בדרך שהוא כותב את המוזיקה שלו, ובא לידי ביטוי בדרך שבה הוא עדיין מתייחס למוזיקה שהוא כתב במרוצת השנים.
אמש בבית האופרה בתל אביב כספי עצר שלוש פעמים במהלך ביצוע השיר "עיר עצובה" שכתבה תרצה אתר. לא אחד מהלחנים המפורסמים של כספי, ובטח לא אחד מלהיטי הרדיו הגדולים שלו. ספק אם יותר מעשרה אנשים בקהל היו שמים לב לטעויות המינוריות שהוא עשה, אך כספי סירב לעגל פינות. גם בגיל 74, ועם מקום שמור בפנתיאון המוזיקה של עם ישראל, הוא לא הסכים לתת לקהל שלו ביצוע שהוא פחות ממושלם. פעם אחת הוא עצר כדי לכוון את הגיטרה שלו, ועוד פעם כדי לתקן שגיאה קלה בעברית. הוא התחיל מההתחלה, שוב, וביצע את השיר בשלמות. למען הסר ספק, הוא היה מבצע את השיר שוב אם הוא היה צריך.
זה רק הוגן שמי שיבצע את הלחנים המורכבים של מתי כספי יהיה מתי כספי עצמו. לרוב המבצעים זה יהיה פשוט קשה מדי, תובעני מדי. זאת אחת מהסיבות שאת שני האלבומים הראשונים שלו כספי הקליט כמעט לבד, תוך כדי שהוא מנגן כל הכלים. היה בזה גם יתרון כלכלי כמובן לאמן צעיר בתחילת דרכו, אבל בדיעבד אפשר להגיד שאף אחד לא מבצע את השירים של מתי כספי יותר טוב ממתי כספי. הרבה ניסו, חלק בהצלחה חלקית, אבל אף אחד לא עושה את זה טוב כמו המקור.
הבטחתי סופרלטיבים אז קבלו עוד אחד: מתי כספי הוא אחד מגדולי המלחינים שקמו לנו, וכנראה הגדול ביותר שנולד על אדמת ארץ ישראל. אין לי דרך לא מפוצצת לכתוב את זה. אלא שגם לגדולים ביותר צריך לפעמים שיד הגורל תדחוף אותם לכיוון הנכון. כך למשל קרה בשנת 1970 לערך, כשהיה בסך הכל חייל משוחרר בן 21, מתי כספי קיבל טלפון מדן אלמגור שהציע לו להלחין ולעבד את המוזיקה להצגה "עיר הגברים", המבוססת על סיפוריו של הסופר האמריקאי דיימון ראניון.
במהלך האודישנים להצגה, כספי בחן פסנתרן בן גילו בשם שלמה גרוניך. האגדה מספרת שכספי התיישב לצד גרוניך והחל לנגן את המלודיה לשיר שיהפוך להיות "פנקס הקטן". גרוניך הצעיר הצטרף אליו בנגינה חופשית על הפסנתר. אם יש גרסה מוזיקלית ל"אהבה ממבט ראשון", זה מה שקרה שם ליד הפסנתר.
השניים החלו לעבוד יחד. בהתחלה כתבו כמה שירים שנשכחו עם הזמן, לעצמם ולאחרים. בשלב הזה שוב היה זה דן אלמגור שפנה לכספי, והפעם ביקש ממנו לכתוב מנגינה לטקסט הומוריסטי שכתב על הארובה של תחנת הכוח "רידינג" בתל אביב. כספי, גאון קומי כמעט כמו שהוא גאון מוזיקלי, הלחין למילים המשעשעות של אלמגור ("העשן בארובה, קרב קרב ובא, סביב הכל מסריח, אני כבר לא יכול לנשום") לחן רומנטי ועמוק, שעומד בניגוד מוחלט למילים. גרוניך ששמע את השיר הזדעזע: "איך אפשר לכתוב מוזיקה כל כך יפה על סירחון?", טען, ומיהר לכתוב את מילות השיר "אחרי שנסעת (ואותך)" על בסיס אותו הלחן. האנקדוטה הזאת הולידה את אחד משירי האהבה היפים שנכתבו בעברית. שיר שמתי כספי מבצע באופן קבוע כמעט בכל ההופעות שלו כבר יותר מ-50 שנה. איך אפשר שלא?
לא חייבים להכיר את האנקדוטות הקטנות האלה, העומדות מאחורי כמעט כל שיר מהאלבום הראשון והמושלם של מתי כספי, שמציין השנה 50 שנה לצאתו. לא חייבים לדעת שאת "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" שמעו כבר עשרות אלפי ישראלים במופע "מאחורי הצלילים" של גרוניך וכספי, והאחרון ביצע אותם גם בערב שירי משוררים של גלי צה"ל (אירוע בסדר גודל של פרק הגמר של "האח הגדול" של אז) ואת "ואותך" ביצע בפסטיבל הזמר והפזמון (כמו האירוויזיון, רק עם מוזיקה אמיתית).
לא צריך להכיר את ההיסטוריה של "הבלון שלי" כחלק מהצגת ילדים נשכחת או את העובדה ש"איך זה שכוכב" היה כבר להיט בביצוע של תיקי דיין, שגם ביצעה במקור את "כלבלב הו בידי בם בם". כן צריך להבין שבאופן די חריג, גם לאותם ימים, אלבום הבכורה של מתי כספי היה כבר אלבום מלא בלהיטים מוכחים.
אמש במשכן לאמנויות הבמה, האלבום הזה בוצע במלואו, כולל שיר הסיום הנבואי של חיים חפר "אני יודע שאני אמות בקיץ", שאכן מת ביום חמסין נדיר בספטמבר, עם 31 מעלות בצל. בעידן של סינגלים, יוטיובים וטיקטוק קשה להאמין שפעם אמן צעיר חיכה עד שיהיו לו 10 שירים לא פחות ממושלמים כדי להוציא אלבום ראשון. עוד יותר קשה להאמין שמתי כספי לא האמין שהוא בכלל אמור להיות זמר, עד שאריק איינשטיין שמע אותו מבצע את "אלוף משנה במילואים" ואמר לו שהוא מבצע אותו יותר טוב משהוא עצמו יוכל לבצע אותו.
הבמה של בית האופרה הייתה עירומה מתמיד. בלי תפאורה או תאורה אופראית מיוחדת. הדגש היה רק על המוזיקה. עשרות נגני תזמורת הקאמרטה, בניצוחו של אבנר בירון, היו התפאורה היחידה שכספי היה צריך. הם היו בשחור, הוא בלבן. הוא עובר מהפסנתר לגיטרה ובחזרה, מבצע כל אחד מעשרת שירי האלבום הראשון, ואז את עשרת שירי האלבום השני. קלאסיקה אחרי קלאסיקה. בדיעבד עדיין קשה לקלוט את זה. אחרי אלבום בכורה מושלם כספי לקח את הזמן שלו, עבד במשך על האלבום השני (שני האלבומים נקראו "מתי כספי", למרות שהשני מוכר יותר בכינוי "הפעמון") וחזר בסוף עם אלבום אפילו טוב יותר, בוגר יותר, שהפך לנכס צאן ברזל.
הקהל ביציעים היה מרותק. כבר שנים שלא ראיתי מופע עם להיטים כל כך מוכרים ואף אחד מהאנשים בקהל לא שולף את הטלפון ומצלם או מקליט. לא רק בגלל הבקשה המנומסת של הסדרנים, אלא בגלל שכולם פשוט רצו לחיות את הרגע הזה. אנחנו חיים בתקופה מוזרה. המוות אופף אותנו בצורה מוחשית. מלחמה, רצח, שחיתות ואונס הם חלק מההוויה שלנו. כמה פעמים באמת יוצא לנו להתמסר ליופי טהור? ליצירה מוזיקלית מושלמת כמו "הנה הנה" כולל ה-false start המפורסם בתולדות הזמר העברי?
אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את "ברית עולם" או את "לא ידעתי שתלכי ממני" - אבל אני כן זוכר את הפעם הראשונה שקניתי את התקליט של "הפעמון", וקלטתי ששיר האהבה הכי יפה שנכתב בעברית, וגם שיר הפרידה הכי יפה שנכתב בעברית, נמצאים בצדדים שונים של אותו תקליט. אני לא יודע עוד כמה פעמים אני אזכה לשמוע את מתי כספי עצמו מבצע את השירים האלה בלייב, אבל כל עוד הוא עושה את זה, צריך להתייחס אל זה כאל קודש הקודשים. זה בדיוק מה שקרה אתמול בבית האופרה. טוענים שהאיש על הבמה נולד לפני 74 שנה, אבל הוא ביצע את השירים באותה מחויבות, ובאותה עוצמה, שביצע אותם בשנת 1976. מי ששומע את המילים "ואת עצמי איך אני שונא" ולא מצטמרר צריך לקבוע תור דחוף לקרדיולוג.
הלוואי שיכולתי להמשיך ולהלל את המופע המושלם, כולל הניהול המוזיקלי של שלומי שבן, שבניגוד לאופיו התיאטרלי/אופראי בחר לעשות את הדבר הכי נכון לעשות עם קלאסיקות כאלה - ולא נגע בליבה המוזיקלית שלהן בכלל. על כך מחמאות גם למעבדים יבגני לויטס ואבנר קלמר, ששמרו בקנאות על נאמנות ליצירות המקור. אלא שלהבדיל מהפרפקציוניזם של כספי והמוזיקאים על הבמה, משהו בסאונד של האירוע פשוט לא עבד. האיזון בין הקול של כספי למוזיקה של הקאמרטה היה צורם, כשלא פעם קולו של כספי פשוט נבלע בתוך המוזיקה. לרגעים זה נשמע כמו מופע קריוקי, ונראה שמתי שר דרך דיבורית בטלפון. מסיבה לא ברורה המופע נמשך ככה, כולל הסאונד הבעייתי, לכל אורכו.
גם הבחירה להשאיר את הבמה ריקה אולי הייתה יפה אמנותית, אבל איפשהו בחצי השני של המופע, כשהמסך מאחורי התזמורת החל להציג לפרקים וידאו של כספי מבצע את השירים עלתה התהייה: למה בעצם לא מראים לנו את מתי על המסך הענק כל הזמן? גם ההחלטה לסנוור את הקהל מדי פעם עם ספוטים שהופנו דווקא אל היציעים, וגרמו ליושבים באולם לסובב את ראשם ולהביט אחורה במקום אל הבמה, לא בדיוק תרמה לחוויית הצפייה.
אלא שהצד הוויזואלי באמת פחות חשוב כשהמוזיקה כל כך טובה ומדויקת. הלהקה של כספי עזרה לו להגיע לגבוהים של "אין שלווה" ו"להשתנות תמיד", אבל מעבר למקרים הספציפיים האלה קולו של כספי נשאר חזק ובטוח. סביר להניח שלקהל זה בכלל לא היה מפריע גם אם היה מוריד בחצי אוקטבה את כל המופע, מה שהפך את ההתעקשות של כספי לאתגר את עצמו ליותר מופלאה. האמת היא שאם המצב היה שונה, כספי הפרפקציוניסט פשוט לא היה עולה על במה ומבצע את השירים האלה.
מעטים יודעים שבגרסה המקורית של האלבום הראשון של מתי כספי היה שיר נוסף בשם "תנאי", שנגנז מיד עם צאת האלבום לאור. השיר, מאת המשורר ט. כרמי, נפתח בהצהרה של כספי: "קודם אשיר, אחרי-כן, אולי, נדבר". באופן אירוני, במופע לרגל 50 שנה לצאת האלבום ההוא מתי כספי בחר לעשות בדיוק את ההפך. הוא פתח את המופע בדרך שבדרך כלל חותמים הופעות: עם הצגת חברי הלהקה שלו ("עכשיו, כשהם בשיאם"), ומתן קרדיטים למפיקים ומעבדי הערב. הוא הסביר שהוא עושה את זה כי הוא מפחד לשכוח לעשות את זה מאוחר יותר, אלא שייתכן שהאמת פשוטה יותר: הוא רצה להיפטר מדברי הנימוסין כבר בהתחלה, ולתת למוזיקה לדבר עד סוף הערב. זה נגמר עם הדרן של שיר אחד: "מרוב אהבה שותק", ואז שתיקה, מחיאות כפיים, והמון כבוד לאחד הגדולים שהיו לנו, ואיזה מזל יש לנו שאנחנו עדיין זוכים לראות אותו מנגן לנו. ברית עולם אמיתית בין יוצר והקהל שלו.