שתי בשורות משמעותיות ליוו את שידור פרק סיום העונה השנייה של "בית הדרקון". הראשונה נגעה בסדרה עצמה - חשיפה כי עונתה הרביעית שלה תהיה גם האחרונה. השנייה נוגעת לסדרת בת אחרת של "משחקי הכס", "האביר משבע הממלכות", שכמה שניות מתוכה נחשפו לראשונה.
החדשות האלה משאירות קצת טעם של עוד רגע לפני שאנחנו נפרדים מווסטרוז לתקופה, אבל גם מזכירות לנו משהו שבתכל'ס כבר ידענו - "בית הדרקון" היא רק עוד מוצר אחד על פס הייצור, שלא יפסיק לפעול כל עוד יש מי שקונה את הסחורה שלו. טובה ככל שהיא תצליח להיות, "בית הדרקון" כנראה לא תהפוך ל"סמוך על סול" או "הטובות לקרב". היא הייתה ונשארת לווין לסדרת האם, תוספת שלא לגמרי מצדיקה צפייה נפרדת ללא החיבור והקשר אליה.
זה לא שהיא סדרה לא טובה או לא מעניינת, וגם הרייטינג שלה עדיין אדיר (אם כי פחות מאשר בעונה הראשונה - ממוצע של 25 מיליון לפרק לעומת 29 בעבר). אבל אפילו אחרי 18 פרקים, "בית הדרקון" עדיין מרגישה כמו הרפתקת צד, לא הרבה מעבר. יש גם נסיבות מקלות, כמובן. ההשוואה ללהיט החד פעמי שבזכותו היא קיימת מגבילה מאוד את צעדיה ואת יכולתה להתבלט ולפרוש כנפיים באופן עצמאי. האורך המוגבל של המקור הספרותי שעל בסיסו נוצרה. העובדה שהיא כל כך יקרה ומורכבת להפקה עד שהיא מחייבת הפסקות גדולות יחסית בין עונה לעונה פוגעת ביכולת שלה לתפוס מומנטום.
אלה הסברים חלקיים שבסופו של דבר מתגמדים מול הבעיה הגדולה שלה - היעדר הכריזמה, האוּמף, האקס פקטור, תקראו לזה איך שתרצו. "בית הדרקון" היא, נכון לעכשיו, סדרה בסדר גמור. לרגעים טובה. אולי אפילו טובה מאוד. היא פשוט לא מלהיבה, ממכרת, מסעירה, מהפנטת ושאר תארים סקסיים ש"משחקי הכס" זכתה להם מצופיה כמעט מיד. היא סבבה והכל.
אין לי מקורות פנימיים ב-HBO, אבל אני חושדת שגם הם יודעים את זה. אחרי שהושלמה העונה השנייה שלה, אני מרשה לעצמי לנחש במידה מסוימת של ביטחון ש"בית הדרקון" מראש לא מנסה להתעלות לגבהים שהיא יודעת שאין לה סיכוי להשיג. היא סדרה שיודעת מה יש לה להציע, מה היא רוצה לעשות ומה לא. היא מציעה המון זמן מסך לדרקונים, פאות פלטינה איכותיות למדי ובעיקר הרבה דרמה אנושית בגוונים של ירוק כהה, שחור ואדום. היא לא מנסה להיות אפוס מרובה זירות שידליק ילדים להצטרף לחוג מבוכים ודרקונים. גם לא סדרת מלחמה מסוגננת שתעסוק לעומק באסטרטגיה צבאית. זה סיפור מסוים ומצומצם יחסית - סאגה משפחתית מורכבת ורוויה בנישואי קרובים - עם הסתעפויות לבתים ומחוזות אחרים כשיש בזה צורך. זאת סדרה של שיחות נפש, מריבות קולניות, חתונות, לוויות ומלחמות אחים. עם דרקונים, כאמור.
הרבה מהבעיות שאפיינו את העונה הראשונה כבר נעלמו בעונה שהסתיימה השבוע, שהייתה הרבה יותר מהודקת והציעה צלילת עומק אל ההווה. למעשה, היא עשתה מהפך מוחלט אחרי עונה שידה הייתה קלה מאוד על הדק הקפיצות בזמנים. הפעם היא כל כך לקחה את הזמן עד שמעריצים ברשת כבר התחילו להתלונן שלא קורה בה מספיק. התלונה הכי מצחיקה וקליטה הייתה שפרק הסיום "היה יכול להיות אימייל", כיוון שהוא אולי סגר הרבה מקווי העלילה שעלו בה אבל לא כלל איזו סצנת שיא דרמטית כמו קרב מרובה משתתפים או סתם דרקון ששורף מישהו.
זה לא לגמרי לא נכון, וזה מתחבר לעניין הכריזמה שציינתי קודם. עם זאת, זו הייתה בעיניי בחירה לגמרי טבעית, בטח לא חריגה ביחס לאופי העונה. בסופו של דבר, העונה השנייה של "בית הדרקון" התמקדה בצדדים המכוערים והמלוכלכים יותר של מלחמה ואלימות. היא הייתה מלאה באבל של בני משפחה על יקיריהם (ספוילרים מכאן והלאה), יהיו אלה ראינירה שאיבדה את בנה בקרב, אליסנט שנכדה נרצח באכזריות או הלנה ואאיגון שבקושי הספיקו לעכל את מות בנם וכבר מצאו את עצמם שחקני מפתח בטרגדיה הבאה. והיו גם הורים שכולים זוהרים ומקושרים פחות - מלורדים זועמים ועד לאזרחים ואזרחיות פשוטים שחייהם נהרסו בהחלטה של רגע בעזרת הכוח חסר הפרופורציות של מפלצת יורקת אש ענקית.
אם בתחילת העונה הזוועה הייתה פתאומית ומטלטלת - בדמותו של נסיך צעיר ויפה תואר שגופתו מוצגת לראווה בעיר כדי לעורר תאוות נקם - עד סופה הזוועה כבר הפכה לשגרה. את השגרה הזו ייצג ראש דרקונית ערוף שנגרר אף הוא ברחובות, הפעם במסגור של "דרקונית בוגדת", אבל האזרחים המורעבים כבר לא קונים את המניפולציה ומזהים במראה שלפניהם מוות ערכי ואפילו דתי. אחת אומרת שחשבה שהדרקונים הם אלים, אחר משיב: "זה רק בשר". ובשר, בזמנים של מצור והרעבה, הוא דבר כל כך נחשק, עד שהוא כבר משלים סיבוב והופך לייצוג הגשמי של עליבות הקיום.
הורים שכולים שנקרעים בין יצר נקמה לתקווה לשינוי, חדירה של רוצחים אל המרחב הביתי, מצור ורעב, מלחמה שרודינגרית שפורצת ולא פורצת בו זמנית - בסדר, אין ברירה אלא להזכיר שהרבה מכוחה של העונה הזו קשור גם לעובדה שאנחנו רואים אותה ומדברים עליה בזמן והמקום הזה. בלי להתכוון, זו הפכה להיות הסדרה הכי רלוונטית שאפשר, עם הדים בלתי פוסקים של המציאות כבר מפרק הפתיחה ועד לפרק השמיני והאחרון. פצצת המצרר הרגשית זרקה את כל הדמויות לסחרור נפשי מסוים, ואם אפילו בטמבל כמו קריסטן קול נפלה שלהבת של טראומה, מה יגידו מי שאשכרה איבדו את האנשים הכי קרובים אליהם.
כך למשל, הקרב האפי בפרק הרביעי סיפק לנו תזכורת לאקשן הטלוויזיוני הלוהט שאהבנו ב"משחקי הכס", אבל בלי אופציה לקפוץ אחרי זוועה כזו או אחרת למקום אחר לגמרי. כלומר, אלא אם כן אתם מחשיבים את הפסיכואנליזה על אסיד של דיימון טארגריאן לאסקפיזם. חשוב לומר שכל טרגדיה גררה לא רק תוצאות רגשיות אלא תוצאות בשטח, כאלה שקידמו את העלילה בין שיחת נפש אחת לאחרת. לא כולן עמוקות, אבל הרבה מהן נוגעות ללב. כך, אירועי העונה דחפו את אליסנט ואאיגון לחשבון נפש, אבל גם השפיעו עליהם לעשות מעשים שאין סיכוי שהיינו רואים מצידם כמה פרקים קודם לכן.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
באותו אופן, מותה של רוכבת הדרקונים ראייניס השפיע רגשית וגם פיזית על בת טיפוחיה ראינירה ובעלה האוהב קורליס. גם כשהכתיבה לא הייתה מספיק מושחזת, היא עדיין הצליחה לשלב את המבט האנושי עם קידום העלילה - הכאב של מישהו תמיד מוביל אותו לפעול בצורה מסוימת, בין אם לריב בפעם הראשונה עם בנו הממזר או להרים תוכנית ריאליטי לחיפוש רוכבי דרקונים חדשים (מאמץ שמסתכם בבדיחת האבא הוותיקה "כולם ניצלו ושניים ניצלו").
אז למרות שבכל הנוגע למיניות היא נפלה לטריקים ושטיקים (זוכרים את סצנת הסקס הממש מיותרת של כריסטן ואליסנט בזמן הטבח במעלה מלך?), על אף העלילה הדי נמרחת בארנהול ואפילו שפרק הסיום היה צריך איזה ניצוץ, בסופו של דבר העונה הזו הייתה סיבוב ניצחון. ניצחון מר ועגמומי משהו, אבל כזה שמעורר עניין אמיתי לקראת שתי העונות הנותרות ומצדיק את עצם קיום הסדרה מעבר לרצון לחלוב את המותג הרווחי עוד קצת.
על כל בעיותיה, "בית הדרקון" מצאה את השביל שמאפשר לה לדבר מגבוה על מוסר, מלחמה ומנהיגות אבל גם להביט אל הבוץ בנפשם של גיבוריה, ליהנות מהאלמנטים הפנטסטיים ולקדם את כל המהלכים על פני לוח השחמט. היא לא מגיעה לשיאים של "משחקי הכס", אבל זה ממש בסדר, כי עכשיו אפשר להאמין שיהיו לה גם שיאים פרטיים משלה.
שתי העונות הראשונות של "בית הדרקון" זמינות ביס, הוט וסלקום טי-וי.