ברטולט ברכט הגדול כתב בזמנו: "בימים האפלים, האם גם אז יוּשר עוד שיר? אכן גם אז יוּשר עוד שיר. על הימים האפלים". פה בארץ זה לרוב לא עובד ככה: האמן הישראלי הממוצע לרוב מתאפק בעתות מלחמה, מחכה שהפצע יחלים לאיטו - ואז שר עליו שיר, כותב עליו ספר או מביים בעקבותיו סרט.
שנה לאסון 7 באוקטובר: לפרויקט המיוחד בוואלה - לחצו כאן
כמובן, תמיד ישנם יוצאים מן הכלל: הסרט "כל ממזר מלך" של אורי זוהר עלה לאקרנים לא הרבה אחרי מלחמת ששת הימים, "לו יהי" של נעמי שמר יצא כבר במהלך מלחמת יום הכיפורים. אפשר לחשוב על דוגמאות נוספות - אבל בדרך כלל ההיפך הוא הנכון. ובכל זאת, עד מלחמת שבעה באוקטובר וכל מה שבא יחד איתה לא ראינו כזה שטף מהיר של יצירות - בכל מדיום - שעוסקות ישירות במלחמה עצמה וביום הנורא שבגללו היא פרצה. מאיפה המבול הזה הגיע אלינו, למה אמני ישראל לא רצו או יכלו לחכות רגע, ומה היעדר הפרספקטיבה נותן ולוקח מהיוצר, היצירה והקהל שלה?
"תוך כדי מלחמות לא יוצאים שירים בדרך כלל", קובע עידו פורת, שדרן ועורך בכיר בגלגלצ. "ובאמת בחודש הראשון של המלחמה יצאו באופן כללי כ-75 שירים, כשבחודש רגיל יוצאים בערך 600. הייתה עצירה".
ואז התחיל השטף: "שבעה באוקטובר" של איזי, "עם ישראל חי" של איל גולן, "לא תירא" של פאר טסי, "תשמרי על הלב" של יובל דיין, "יש עוד עולם" של דודו אהרון, "אנחנו זה גורל" של שרית חדד ועדן חסון, "זה עלינו" של סאבלימינל והצל עם רביב כנר, "תחזור" של רוני דלומי והפרויקט של עידן רייכל, "השמש תחזור" ו"גיבורי על" של התקווה 6. כל אלה שירים של כמה מהאמנים המצליחים והאהובים ביותר בישראל והם רק טיפה בים שכולל את עטרה אוריה, ישי ריבו, אמיר דדון, דיקלה, לולה מארש, גיא ויהל והמון אחרים.
וכמובן, אי אפשר לדבר על שירי חרבות ברזל בלי לדבר על "חרבו דרבו": שיר שהיה להמנון למרות ואולי בגלל שורה כמו "תכינו את התחת, כי זה חיל האוויר", יצירת דריל זועמת ויוקדת כל כך שהיו כאלה שחששו כי היא תופיע כראיה בבית הדין הבינלאומי בהאג.
למה המוזיקאים לא המתינו הפעם? מה השתנה?
"היום הכל הרבה יותר מיידי", מסביר פורת. "אי אפשר להשוות את הרגלי צריכת התרבות של 73' עם צריכת התרבות של 23', לא באופן יצירת והקלטת המוזיקה ולא בביצוע ושחרור המוזיקה ופנייה לקהל. וכמובן, ההלם והכפייה של המלחמה לא דומים למה שחווינו עד כה".
ומה מאפיין את השירים של הסבב הנוכחי?
"שירים שיוצאים תוך כדי מלחמות הם לרוב שירי תקווה ונחמה ואחדות, כמו 'לו יהי'. הפעם אנחנו שומעים יותר שירים כאובים שבאים ממקום של שבר. אבל גם, בפעם הראשונה, שירי דאנס-זיכרון סביב הטראומה מהטבח בפסטיבל הנובה. לא היה לנו את זה מעולם. אינפקטד מאשרום ועומר אדם הוציאו את 'תרקוד לנצח' כמה שבועות אחרי המלחמה, לזכר נפגעי פסטיבל הנובה".
"בנוסף לזה, הטקסטים הרבה יותר מיליטנטיים ונקמניים. השירים גרפיים הרבה יותר מבעבר", מרחיב פורת. "המילה 'דם' נהייתה טרנדית. יצאו השנה שני שירים בשם 'הדם שלי', בנוסף לשיר של אודיה, 'דם של גיבורים', שיצא שבועיים אחרי פרוץ המלחמה".
דוגמה מייצגת שפורת מביא למגמת שירי הזיכרון הגרפיים היא עם "השיר של נעם 2", של צמד הראפרים נעם כהן ומאור אשכנזי. השיר מספר את סיפורו של כהן, שנכח בפסטיבל הנובה וניצל מהטבח במיגונית:
"אנלא אשכח שאני מתכסה גופות... אנ'לא אשכח את הבחור שהתפלל לאלוהים/וכל הדם שלו עף לי הפרצוף/אנ'לא אשכח את הריח השרוף/של האנשים ות'עשן שממלא את כל החדר/אנ'לא אשכח, שמעתי אנשים שצועקים 'צה"ל בא'/ואז הגיעו מחבלים על טנדר/אני פוקח ת'עיניים וקולט שאני חי/אני מזיז את הגופות של חברים שלי מעליי/בחור גוסס בלי רגל תופס אותי בנעליים/אבל אם אני אשמור עליו, אז מי ישמור עליי?".
לשירים כאלה יש ערך כלשהו ולו רק עבור האמן עצמו. כך יעיד, למשל, המוזיקאי בניה שאנני - זמר שבחודשי המלחמה הראשונים שירת כלוחם מילואים בפלס"ר שריון בחטיבה שבע, וכעת עובד על אלבום חדש שיתייחס, במידת מה, גם לחוויותיו מהמלחמה. "אם הצלחת ליצור מתוך הפצע, ולא רק הסתכלת עליו, כנראה שהצלחת לטפל בעצמך באיזושהי רמה".
אבל מה נלקח מאיתנו כשאנחנו מתעקשים ליצור ולצרוך תרבות על הטראומה במהלך הטראומה?
"אני חושב שאבל זה משהו שנלקח מאיתנו", אומר בניה. "כשאתה יוצר אתה מייצר נראטיב, מספר סיפור, ואתה מעגל את המציאות לתוך הסיפור הזה. המון אנשים איבדו משהו, ולפני שהם הספיקו להתאבל המוזיקה שנוצרה במהלך המלחמה הכניסה להם נראטיב של ישראליות. אנחנו עדיין כואבים, והנה בא שיר כמו 'חרבו דרבו' שאומר בעצם: 'כן נכניס להם, עזוב אותך, זה המחיר ואנחנו חזקים', בעיני זה העניין. אתה מאבד את תקופת האבל והעיבוד".
"הקהל היה צריך את זה", מסביר עידו פורת, "וזה בסדר שיוציאו את השירים האלו. אבל מרגיש לי שצריך עוד איזה רגע. המלחמה צריכה להסתיים, החטופים צריכים לחזור, ואז נוכל לכתוב שירים גדולים שייזכרו. אנחנו צריכים פרספקטיבה. משהו בספונטניות שהייתה בחודשי המלחמה הראשונים לא הצליח לתפוס את הסיפור כמו שצריך".
בלתי אפשרי לתמצת בכמה מילים את ההשפעה של מלחמת שבעה באוקטובר על המוזיקה הישראלית. אבל מעניין לשים לב לז'אנר מוזיקלי אחד שנזנח פה במהלכה. לצד שירים למען שובם של החטופים, שירי כאב ושירי לאום, שירי מחאה כמעט ואינם נשמעים.
"לכתוב ספרות אחרי שבעה באוקטובר זה מעשה ברברי"
לרוב, אמור לחלוף זמן מה מהרגע שסופר מתיישב מול הדף הריק עד שיצירתו מודפסת, נכרכת ונמכרת בחנויות הספרים. ובכל זאת, החל מנובמבר 2023 עשרות ספרים יצאו בניסיון להניח את הלבנה שלהם בבניין הזיכרון של היום ההוא והמלחמה הזאת. עיתונאים שמנסים להבין, לוחמים שמנסים לזכור, הורים שכולים שמנסים להנציח.
דוח של הספרייה הלאומית שפורסם במאי שעבר מצביע על כך שבשבעת החודשים הראשונים למלחמה יצאו 82 ספרים שמתייחסים אליה בצורה זו או אחרת. המספר המדויק של ספרים שיצאו בשנים עשר החודשים האחרונים ככל הנראה גבוה בהרבה, וקרוב ל-200. ביניהם ספרים כמו "כבדו שערי עזה" מאת ד"ר יעל דרזניק, "הדרך לשבעה באוקטובר" מאת אדם רז, "לא מחכים לקריאה" מאת גיא מ', "אוגדת עזה נכבשה" מאת אילן כפיר, "במקום שבו צריך אותי" מאת עפרה לקס, "שבת, 7 באוקטובר" בעריכת מעין אבידן ורון דהן, "קו התלם: על גבורה והפקרה" מאת אמיר תיבון, ועוד רבים אחרים.
"יש לנו שש הפצות בשנה, ומאז המלחמה בכל הפצה יוצאים בין אחד לשלושה ספרים על המלחמה", אומרת מאיה להט-קרמן, מנהלת מדור עיון בהוצאת כנרת זמורה דביר. "אבל העניין הוא שאני לא מדור העיון היחיד בארץ. כל הוצאה מוציאה ספרי מלחמה מדי הפצה".
מאיפה הגיע השטף הזה? למה הספרים האלה נכתבו כל כך מהר?
"כדי להבין איפה אנחנו נמצאים, למשל. אנחנו נמצאים בסיטואציה שאין לה פשר, אנחנו לא בפוסט-טראומה, אלא עמוק בתוכה. אנחנו מנסים להבין משהו קשה כי לא קיבלנו מדריך למצב הזה. אנחנו מנסים למצוא פשר. אנשים גם כותבים כדי לתת משמעות. לא יכול להיות שלסבל הזה אין משמעות - הסופר ינסה למצוא לו משמעות", היא אומרת.
"אתה כותב ספר גם כדי לסדר את ההיסטוריה. יש המון שחקנים על המגרש שמשחקים בו משבעה באוקטובר עד היום. חיילים, שוטרים, אזרחים, כולם היו על המגרש הזה, אבל עכשיו צריך לספר את הסיפור, ויש משמעות לבניית ההיסטוריה בעודה קורית. וכמובן: המוטיבציה הרגשית. פורקן, להגיד כמה נורא היה לי. להזמין את הקורא לבכות איתך".
רוב המרואיינים שדיברתי איתם הגיעו למסקנה המובנת מאליה הזאת: לכולנו קשה, וכולנו פשוט רוצים שמישהו יכאב איתנו, כדי שלא נכאב לבד.
הסופרת והעורכת אורנה לנדאו אחראית לאחד מספרי הפרוזה הבדיוניים היחידים שנכתבו עד כה בעקבות הטבח: "תחנה אחרונה גן עדן", רומן פנטסטי שמתרחש בישראל שעדיין מתאוששת מ"מה שקרה". הספר מספר על שירה, סופרת שנוסעת מביתה שבתל אביב ל"מחוז כלניות", בניסיון לבנות משהו חדש. אין בספר אזכור לחמאס, לעזה, לנתניהו או לקיבוצים, אבל האסון הלאומי ברור למדי.
"הסתובבתי בבית ובעלי אמר לי שאני מלאת שנאה וזעם", מספרת לנדאו בשיחה עם וואלה תרבות. "אני עדיין מלאת שנאה וזעם, ולא רק כלפי החמאס. הרגשתי שאני הולכת להתפוצץ. כתיבת הספר הייתה ההתפוצצות. היה לי חשוב לכתוב אותו, כשעודני בהלך הרוח הזה, כדי לתפוס הלך רוח רגשי שהוא גם הלך רוח לאומי לא רגיל. רציתי שהספר ישקף את הערעור ולהוציא אותו מהר. יכולתי להתבחבש איתו עוד שנתיים ואף אחד לא היה אומר שזה מוקדם מדי, אבל רציתי לפגוש אחרים איפה שהם".
הספר הזה, אחד הראשונים שהעזו לדמיין סיפור בדיוני בעקבות המלחמה, לא מתרחש בעולם האמיתי. הוא כמעט ספר פנטזיה. למה חרגת מהריאליזם?
"זה ספר שכולו עוסק במציאות שהתערערה, במציאות שבה חצוף לכתוב ספר. במובנים רבים, לכתוב ספרות אחרי שבעה באוקטובר זה מעשה ברברי", היא אומרת, כפראפראזה על המשפט המפורסם של הפילוסוף תאודור אדורנו, שטען כי "לכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי".
"זה מעשה בלתי נתפס, ולכן מה שכן היה נתפס היה לכתוב את המצב הזה, את הערעור. רציתי לשקף את המצב שבו הייתי ורבים אחרים כמוני: הישראלי שישב בבית בעיניים פעורות בלי להבין מה קורה לו. עד היום. כי אני עד היום לא מבינה".
ומה היית מציעה לחייל המשוחרר, לקיבוצניקית מהעוטף, שירצו לכתוב את הסיפור שלהם?
"שלא יכתבו תיעוד עצמי. שיחרגו מעצמם. יש עדויות, יש כמובן המון עיתונות. זו אינה בהכרח ספרות, אבל זו בוודאי השמעת הקול, וזה חשוב. אבל ספר לא יכול ולא צריך להיות אחד לאחד על שבעה באוקטובר. אולי הקיבוצניק ירצה לכתוב על עולם אחרי קטסטרופה, על בגידה, על אדם שכל מה שהאמין בו אבד. שיכתוב על זה. לא על השבעה באוקטובר".
"אני מתייחסת לכל מי שכותבים עכשיו כניסיון לתעד את ההיסטוריה בזמן אמת", אומרת מאיה להט-קרמן. "הספרים נכתבים עם פרספקטיבה של הכאן והעכשיו, אבל אנחנו חייבים לדבר. מי שכותב עכשיו לא מתיימר בכלל. הוא עדיין בתוך זה בידיעה שעוד מעט האזעקה הבאה".
ומה נותנת לי כתיבה בזמן שהפצע עוד מדמם?
"שליטה בתקופה שבה אין לך שליטה. אין לך קרקע, אין לך ממשלה, לא יודעים אם להישאר בארץ, מה לעשות כשתהיה אזעקה, מה לעשות עם הילדים, האם יהיה לי לאן לקום בבוקר כשזה ייגמר, האם הזה ייגמר? בואו ונכתוב את זה. זה ניסיון להחזיר את המושכות לידיים".
יאיר אגמון מסכים איתה: "ספר מייצר אשליה של הבנה, של שליטה". אגמון כתב יחד עם אוריה מבורך את אחד מרבי המכר הגדולים של המלחמה: "יום אחד באוקטובר". הספר מורכב מסיפוריהם האישיים וההירואיים של 40 גברים, נשים וילדים, ביניהם החטופים יותם חיים ואמילי הנד, השחקן והלוחם ידין גלמן, ויוסף אלזיאדנה, שחילץ 30 מניצולי הנובה. "הבנה ושליטה הן מצרך קריטי כרגע. אנחנו לא מבינים מה קורה, אנחנו לא יודעים מה יהיה במדינה שלנו, מה יהיה עם החברה שלנו, אנחנו בחוסר שליטה. ספר מחזיר שליטה".
איך לא ביקשנו את השליטה הזאת במלחמת לבנון השנייה או צוק איתן?
"אחי, למעלה מ-200 אנשים נחטפו", מזכיר אגמון. "מאות אלפי פליטים. בצפון - חיזבאללה. איך מתחילים לגשת לדיון כזה? את הסיפור של צוק איתן אתה תוכל לספר בשנייה. פה, אחי, זיינו אותנו משומקום. קרסנו. ואת הקריסה הזאת נצטרך להבין".
אבל למה אנחנו צריכים להבין אותה דווקא עכשיו? למה לא להמתין?
"את המלחמות ההן לא קיבלנו כמו שאנחנו מקבלים את זאת", אומר אגמון, והוא לא היחיד שיזכיר את זה: "שבעה באוקטובר, שמונה בבוקר, קיבלתי סרטונים של טבח בבסיסי צה"ל. אתה בהווה מתמשך, בתוך החדשות. המלחמה מתרחשת ברשתות החברתיות. אתה פותח את האינסטגרם ורואה אוהלי עקורים ותמונות של חטופים. במלחמת יום כיפור היו צריכים לשלוח את רנן שור כדי שיראיין את כוח צביקה ואנחנו נקרא את זה בעיתון יום אחרי. 50 שנה אחרי, אני לא צריך שום עיתונאי".
בניגוד למלחמות קודמות, גם אלו שהתרחשו אחרי שהרשתות החברתיות שינו הכל, הישראלי הממוצע לא היה צריך לקבל את הנראטיב של התקשורת הממוסדת. בלחיצת כפתור, כולנו יכולים לדעת איזה סיפור מספר הגיבור, הנבל והקורבן. אבל בתוך כך, נשאלת השאלה: אילו סיפורים נקבל מעכשיו?
"אני לא יכולה להעלות על דעתי שאכתוב רומן נורמלי עכשיו", אומרת אורנה לנדאו. "על מה אכתוב רומן? אישה שחושדת שבעלה בוגד בה? את מי זה מעניין? המציאות חייבת לחלחל לכתיבה, והיא תחלחל לכתיבה, והיא תשנה אותה".
סרט יכול להיות קפסולה של זמן
גם הקולנוע הישראלי לרוב אוהב לקחת את הזמן שלו ככל שזה נוגע למלחמות. הסרטים המכוננים של מלחמת שלום הגליל, "ואלס עם באשיר" ו"לבנון", יצאו קרוב ל-30 שנה אחרי שהסתיימה, למשל. הקולנוען הישראלי לרוב צריך לעכל את הטראומה הלאומית לפני שהוא מעבד אותה למסך.
לא הפעם. אמנם יצאו כבר לא מעט סרטים תיעודיים שמספרים על טראומת שבעה באוקטובר, כמו "#NOVA", בבימויו של דן פאר, שמשתמש בקטעי ארכיון שצילמו המבלים בפסטיבל בעת פשיטת המחבלים עליו, או "זעקות ואז שתיקה", שביימה עינת סטלינסקי ומתעד את האלימות המינית שנקטו בה מחבלי חמאס בזמן שבעה באוקטובר. במקביל, על המסך הגדול כבר עלה סרט עלילתי שמספר סיפור בדיוני לחלוטין בהשראת שבעה באוקטובר: "נקמה יהודית 6", בכיכובו של דין מירושניקוב ובבימויו של הבמאי החרדי הוותיק יהודה גרובייס, שעלה לאקרנים באוגוסט שעבר.
וממש בחודש שעבר הוקרן בפסטיבל ונציה סרטו של דני רוזנברג "על כלבים ואנשים", שהפקתו החלה בימיה הראשונים של המלחמה. ביומו הראשון של הפסטיבל אף פורסמה עצומה הקוראת להחרים את הקרנת הסרט, עליה חתמו כ-300 קולנוענים מרחבי העולם, בטענה כי הוא "מלבין את פשעי ישראל". ההקרנה התרחשה בכל זאת, והסרט קיבל ביקורות חיוביות.
"על כלבים ואנשים" צולם בקיבוץ ניר עוז, כחודש בודד אחרי שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו לעזה, ומספר את סיפורה של קיבוצניקית צעירה שחוזרת לקיבוצה החרב ומחפשת את כלבתה האהובה. "היה לי ברור מהר מאוד שאני רוצה להיות חלק מהמציאות הכאוטית הזאת, להבין אותה", מספר רוזנברג, "ולנסות לספר אותה".
ומה המיידיות הזאת נתנה לסרט עצמו?
"לעתים הפילטרים של הזמן מייצרים עיבוד יתר למציאות. הרגשתי שנכון להעביר דווקא את הכאוס ואת תחושת האימה ששררה. לא רציתי לתבנת ולעבד אותה. השחקנית הראשית, אורי אבינועם, היא השחקנית המקצועית היחידה בסרט, וכל שאר הקאסט מורכב מאנשים שהיו באותו הרגע בניר עוז ובמקומות אחרים שבהם צילמתי, והגיבו למציאות בנובמבר של שנה שעברה. זה סרט עלילתי, אבל הוא גם קפסולה של זמן. של איך שהימים נראו אז בניר עוז בראשון בנובמבר 2023".
היצירה המתוסרטת הראשונה שעלתה לאוויר בטלוויזיה היא "הדברים שהלכו לאיבוד", מיני-סדרה של כאן חינוכית. הסדרה החלה להיכתב עוד לפני אוקטובר, לכבוד יום הזיכרון, ובמקור סיפרה על נערה צעירה שאחותה נהרגה בתאונה במהלך שירותה הצבאי. כשהסדרה שודרה לבסוף, שבעה חודשים לאחר מכן, היא נראתה אחרת: במרכזה עמדה רונה, תיכוניסטית שאחותה נרצחה בפסטיבל הנובה.
"החינוכית ניגשו אלינו והודיעו לנו שהסדרה שלנו צריכה להתייחס ישירות לשבעה באוקטובר", מספר עדן גוריון. "ישר סירבנו: איך אפשר לפעול מתוך משהו כשאין לך מושג מה אתה רוצה להגיד עליו? אנחנו בתוך האירוע! אבל הבנו שאם לא נפעל, האירוע לא ייגמר. כתבנו את הסדרה בדצמבר 23', וניסינו לדמיין איך המדינה תיראה במאי 24', כשהסדרה תעלה. הדבר היחידי שלא העלנו על דעתנו הוא שהכל יהיה אותו דבר. שעוד תהיה מלחמה, שהחטופים לא יחזרו. אף אחד לא חשב שזה הגיוני".
מה פרספקטיבה הייתה יכולה לתת לכם אם הייתם מחכים שנה, חצי שנה?
"היא הייתה נותנת לנו משהו שלם יותר. משהו שאינו תגובה מיידית, אלא משהו שמאפשר לנו לנסח אמירה, להגיד משהו באופן יותר קוהרנטי וסדור עם משנה ברורה. יש דברים שחשוב לעשות באותו הרגע, ויש דברים שצריך לעבד".
"בעיניי, אי אפשר לעשות יותר אסקפיזם טהור", אומר גוריון. "גם אם אתה עושה קומדיה רומנטית בישראל, הדמויות שלך צריכות לדעת איפה היו בשבעה באוקטובר. מתישהו גם נוכל להתייחס לזה בהומור: כואב, עצוב, עם כל הפגיעה, אבל לכל דבר אפשר להתייחס בסוף להומור. הייתי רוצה לראות את זה. האם זה יקרה? אני לא יודע. אני כן חושב שנקבל הרבה-הרבה סרטים וסדרות ואני מברך על זה. כמה שיותר".
בנוסף לכל אלה, פורסם - בין השאר בכתבתם של בנימין טוביאס, רן בוקר ויואב בירנברג ב-ynet - שכמה מהקולנוענים האהובים בישראל עובדים בימים אלה על סרטים וסדרות עלילתיות בנושא שבעה באוקטובר והשלכותיו: טליה לביא כותבת סרט על התצפיתניות במוצב נחל עוז; שמוליק מעוז ושי-לי עטרי (שבעלה, יהב וינר, נרצח בזמן שהגן עליה ועל בתה התינוקת במהלך המתקפה) מפתחים מיני-סדרה בשם "שביל אחד בקיבוץ"; ארי פולמן מעדכן תסריט שג'אד נאמן המנוח כתב במקור על מלחמת יום הכיפורים, בהתאם להקבלות מ-2023; ארז תדמור מפתח סרט על הקרב בתחנת המשטרה בשדרות; אבי יששכרוף וליאור רז מפתחים סרט עלילתי על סיפורו של אלוף במיל' נועם תיבון, שקפץ עם אשתו גלי כדי להציל את בנו, כלתו ונכדותיו בקיבוץ נחל עוז; וכעת בפיתוח לקשת 12 גם סדרה חדשה על סיפורי גבורה אזרחיים מהשבת השחורה, בהפקת גרין פרודקשנס ובבימויו של יאיר חפץ ("המזח").
פרויקט נוסף כזה הוא הסרט המתוכנן של הצוות שמאחורי "שבע ברכות" (שיצא כחודש לפני המלחמה): הבמאית איילת מנחמי, התסריטאית אלינור סלע והמפיק אהוד בלייברג. הסרט, שבינתיים עוד בתהליכי תחקיר וכתיבה, יספר את סיפור גבורת לוחמות השריון, שחיסלו באותו היום עשרות מחבלי חמאס. אבל משיחה איתן, מסתמן שהסרט לא יספר רק על מלחמתן שבעה באוקטובר.
"יום הלחימה הזה היה עבורן קליימקס למלחמה ארוכה מאוד על ההכרה בהן כשריונריות, כלוחמות", מסבירה מנחמי. "כשאנחנו באות לעשות כזה דבר, יהיה נכון לדבר על כל המלחמה הזאת, ולבנות אותה מסביב לקליימקס של שבעה באוקטובר. זאת הייתה מלחמה של שנים".
ובכל זאת, אתן חלק מגל שלם של סרטים על המלחמה הספציפית הזאת. מאיפה הגל הזה הגיע?
אלינור סלע: "גודל הטרגדיה, שנמשכת כבר כמעט שנה בלי אור או עתיד או חזון, הכריחה אותנו כאמנים לא לחכות לפרספקטיבה, בניגוד ל-73'. פשוט ליצור מתוך הכאוס. ליצור מתוך השבר".
מנחמי: "עברו חמישים שנה. זה לא רק עניין של פרספקטיבה ושל משך האירוע. אנחנו בעולם אחר לגמרי. אנחנו בעולם שיושב על המיידיות. הכול מיידי. הכול יותר מהיר והכול בפרצוף. שנייה אחרי 6:30 בבוקר עלו סטוריז, הגיעו סרטונים".
סלע: "הטנקיסטיות עצמן צילמו סרטון בזמן שהן לא יודעות לאן הן הולכות. דווקא בגלל האסון הבלתי נתפס יש יתרון גדול בלהיות בתוך הכאב הזה. מתוך פרספקטיבה וניתוח אפשר לקבל תשובות מושכלות, אבל יותר חשוב ומעניין בעיני להבין את הכאוס שהדמויות שלנו בו, לחוות את הבלתי נתפס הזה. אני לא בטוחה שהיינו מצליחים להבין ממרחק 30 שנה את תחושת הבלתי נתפס".
גם שמו של אבי נשר נכנס לרשימה הארוכה של במאים אהובים ששוקלים להתחיל לעבוד על פרויקט בנושא שבעה באוקטובר. נשר ביים לאורך הקריירה שלו מספר סרטים שמתייחסים למלחמות ישראל ישירות, ואף אחד מהם לא יצא סמוך במיוחד לאותן המלחמות: מלחמת העצמאות ("תמונת הניצחון", 2021), מלחמת ההתשה ("הלהקה", 1978), מלחמת לבנון השנייה ("פעם הייתי", 2010), כולן הוזכרו בסרטיו, שנים אחרי שנורה בהן הכדור האחרון.
"ניסיון לדבר בצורה מלומדת על ההווה תמיד ייכשל", מסביר נשר בשיחה לוואלה תרבות. "קשה ליצור אמנות טובה באמת כשהפרצוף שלך דחוף בתוך המציאות המדממת. אבל מצד שני, כשאתה חי מציאות כל כך מבעיתה, עצם היצירה יכול להיות למפלט אמוציונלי. זו לא בהכרח תהיה אמנות טובה שתשרוד את הזמן, אבל אני מבין למה אנשים יצירתיים חייבים לומר משהו ולפרוק את הכאב".
עם זאת, נשר שוב מסייג ונזהר. "זה לא אחראי מצדי, אני לא מכיר את היצירות האלה, רובן המוחלט עוד לא קיים, אבל אני מניח שרובן המוחלט נוצרו מתוך כאב ופחד מוצדקים. ואני לא בטוח שכאב ופחד שורדים את ציפורני הזמן. 'יומנה של אנה פרנק' הוא ספר נהדר, נכון? זה ספר שאפשר לכתוב בזמנים של חרדה וכאב. אבל כשמביימים את 'רשימת שינדלר' וכשכותבים את 'יומנה של אנה פרנק' עושים שימוש בשתי פרספקטיבות שונות לגמרי ומכוונים לשני יעדים שונים לגמרי. בסוף היום, במרחב חיי הנצח, שתי היצירות - המיידית והאנליטית - מפעימות וחשובות במידה שווה", הוא אומר.
שנים לפני שבעה באוקטובר 2023, כתבה לאה גולדברג: "אין לך זכות חנינה בעולם/הכל הוכרע/חלומותיך טובעים בים/ואת אומרת שירה". יתכן שגולדברג מצאה על מה לקונן, יתכן שחלומותיה טבעו בים - העם היהודי לא זר למשברים - אבל היא אמרה שירה. שרה דווקא כשהיה קשה, בגלל ולא למרות. ואולי זה, בעצם, הניצחון המוחלט.