לפני שלוש שנים בערך עלה לאקרנים הסרט "ארץ הנוודים" (באנגלית Nomadland), יצירתה של הבמאית הסינית קלואי ז'או, בכיכובה של השחקנית האמריקאית הנהדרת פרנסס מקדורמנד. הסרט עסק בין השאר באישה שמפוטרת מעבודתה ומצטרפת לחבורה של חסרי בית, אי שם ברחבי מערב ארצות הברית.
הסרט העדין הזה, שזכה גם בין השאר בפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, העלה לצד השבחים הרבים שקיבל גם את התהייה הבאה: האם הצופה יכול למחוק מתודעתו בזמן הצפייה בסרט את "פרנסס מקדורמנד" כ-"notion", כלומר מושג שטבוע בהכרתו - שחקנית מצליחה ומן הסתם גם מבוססת למדי כלכלית - ולשכנע את עצמו שכנוע עמוק שהשחקנית המצליחה הזו היא הומלסית חסרת כל?
במילים אחרות, הסרט הציף שוב את השאלה העתיקה של הייצוג, שחוזרת שוב ושוב בהקשר של אמנות הקולנוע ואמנות בכלל - האם שחקן כמו חיים טופול, אם לעשות קפיצה מהירה ונחפזת למחוזותינו, יכול לייצג נאמנה דמות של עולה חדש מצפון אפריקה בשם סאלח שבתי. וכל השאלות האלה שבו וצפו בראשי לאחרונה כאשר קראתי את ספרה החדש של אוריאן זכאי, "נפילת סוכר" שיצא לא מזמן בהוצאת כתר.
אבל חכו רגע עם השאלות ובואו נסביר קודם בקצרה על מה הספר: סיטואציית הפתיחה של הרומן מוצאת את דר, הגיבורה, בעיירה אוניברסיטאית צפונית באמריקה, רגע אחרי שקיבלה הודעת פינוי מהדירה שלה, והיא מנסה לחשב את הצעד הבא, רק כדי לא לקבל את החותמת בדרכון שקובעת שהיא לא רצויה באמריקה. היא פוחדת מהאפשרות שתחזור לישראל, עם כל ההשלכות המקצועיות והאישיות שיש למהלך כזה - מישהי שעזבה ורצתה להצליח לבנות חיים בארצות הברית, ופתאום חוזרת בלי עבודה לארץ.
אחרי שהיא מקבלת את הודעה, היא קונה כרטיס טיסה לישראל, אבל לפני שתעזוב את אמריקה היא מבקשת להיפגש בפעם האחרונה עם האישה שהיא אוהבת. בגלל חרדת הטיסה שלה היא עולה על אוטובוס של גרייהנאונד, אמצעי תחבורה זול שבאופן מסורתי משמש את העניים והנואשים ביותר מבין תושבי אמריקה. כבר בתחילת הנסיעה היא מגלה שכל רכושה נגנב, כולל הכסף והדרכון. במהלך הניסיונות חסרי הסיכוי לאתר את מה שנגנב היא מתחברת עם קבוצה של חסרי בית ונוודים דומים למי שהפכה להיות, רובם איבדו את מקום המגורים שלהם בעקבות משבר המשכנתאות של 2008 ונזרקו לרחוב. בין חבריה החדשים יש עבריינים קטנים שסוחרים בסמים כדי להשיג כסף לארוחת ערב המורכבת מצ'יפס וסלסה.
הפתיחה היא מצוינת, פשוט מצוינת, ועל פי הרמזים שאוריאן זכאי עצמה פיזרה בראיון שקיימה, יש כנראה לסיטואציה הזאת עקבות ביוגרפיים ברורים - כלומר הפחד לחזור לארץ בלי עבודה ו"בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום", כמו ששר פעם זוהר ארגוב. המסע של דר ושל זכאי משך אותי פנימה, אבל הבעיה היא שמכאן נפרשת דרך מלאת מהמורות, מבחינה ספרותית כמובן, שאותה חווה הגיבורה דר (שם מוצלח מאוד לדמות, בהקשר של אובדן בית).
ראשית, עניין הייצוג עליו דיברנו בפתיחה. אם לתיאור של הגיבורה הישראלית יש ממד של עומק, המתבסס מן הסתם על ההיכרות העמוקה של הסופרת עם עולמה, בכל מה שקשור לעולמם של חסרי הבית, התיאור של זכאי הופך די מהר להיות תיאור גנרי. הענק השחור דִי, שעוזר לדר (לא קשה לנחש שהדמיון בין שני השמות הוא לא מקרי), בחורה בשם לואי ובחור בלונדיני גלוח ראש שמכונה בפשטות "הנאצי". כל אלה מתגלגלים ברכבת משא לעבר אנטואנט, מושא האהבה של דר, שמצאה משרת הוראה בקולג' נוצרי במקום נידח על גבול ארקנסו־לואיזיאנה.
לא אלאה אתכם בכל פרטי העלילה, אבל אגיד רק שגם שם לצערי (אני כותב "לצערי" כי חשוב לי להדגיש, לא רק כדי לצאת "טוב" בעיני עצמי, אלא כדי להדגיש שאני כותב תמיד רק על דברים שמהדהדים משהו עמוק גם אצלי - הנה ה"מבקר" יוצא לרגע מה"קונכייה" ומעיד על עצמו), איכשהו זכאי מצליחה להתפזר. אולי משום שהספר נכתב במשך תקופה ארוכה, יש כל הזמן הרגשה שמתבצע כל פעם מעין "קידוח" שמנסה לברר מהו המוקד הרגשי של הכתיבה, אבל כל זה לא מתלכד לאיזו חוויה אמנותית שלמה.
בסוף בסוף צף משהו, שבעדינות ניתן לחוש שהוא בעצם העוגן הרגשי של כל הסיפור (תקראו ותגלו. זה לא מסובך), אבל לכל זה אין בעצם זכר אמיתי בפתיחה. משהו שם נשאר רחוק מאוד מעמדת הפתיחה המשכנעת שזכאי מציגה בתחילת המסע.
אני כותב את כל הדברים האלה גם משום שלאחרונה מתרבים שוב ב"ביצה הספרותית" הדיבורים על כתיבה "נשית" מול כתיבה "גברית". הנוכחות של נשים כותבות מרשימות מאוד בספרות הישראלית, היא בסך הכל תופעה מבורכת מאוד, ועל היצירה של חלק מהן כתבתי לא מעט גם במסגרת הטור הצנוע הזה. עדיין חשוב אולי לחזור ולשנן כמה אמיתות יסוד שלא משתנות גם אם מדובר בנשים או בגברים שכותבים:
בסוף נשארת המחויבות העמוקה לבנות עולם מלא, מנומק, שחותר שוב ושוב בדרכים עדינות ומפותלות לפענח, לא בצורה ישירה וגלויה מדי כמובן, את הסבך שמענה את נפשה או נפשו של הגיבורה הראשית או של הגיבור. מהבחינה הזאת, הספר של זכאי, על אף הכישרון והרגישות הרבה שמוטבעים בו, לא עומד לצערי במשימה, ומה שמתקבל בסוף הוא לא רק "נפילת סוכר" אלא תחושה לא מבוטלת של החמצה.
ועדיין אי אפשר שלא להעריך את הניסיון הזה שעשתה זכאי שנה אחרי שנה, להתקרב למושאי החקירה הספרותית שלה, ניסיון שמראה בכל זאת שמאחורי כל זה מסתתרת כוונה אמנותית טהורה.
"נפילת סוכר" / אוריאן זכאי. הוצאת כתר. 240 עמודים.