סרט אקשן מופתי, הסרט שזכה באוסקר והסרט שלא תשכחו: לא חסר מה לראות בקולנוע

יש רשימה ארוכה של להיטים הוליוודיים המתבססים על סרטים צרפתיים שאיש לא זוכר, כולל בצרפת עצמה, כך שאיש מן הצופים בסרט האמריקאי גם לא זוכר או מודע לכך שמדובר ברימייק. דוגמה טובה לכך היא להיט הענק "שקרים אמיתיים" בכיכובו של ארנולד שוורצנגר, המבוסס על קומדיה צרפתית נשכחת למדי שיצאה מעט לפניה.

כעת, לרשימה הזו מצטרף "שומר טינה", שעלה בישראל בסוף השבוע האחרון. מדובר בעיבוד דובר אנגלית לסרט צרפתי בשם "Le convoyeur", שיצא בצרפת ב-2004 ולא הותיר חותם בינלאומי מיוחד. הבמאי שלו, ניקולה בוקריף, עלה לכותרות מחדש לפני שש שנים בהקשר אחר - סרטו "תוצרת צרפת" חזה באופן מצמרר את מתקפת הטרור שזיעזעה את פריז בנובמבר 2015, והפך לאחד הסרטים הגנוזים היחידים בתולדות התעשייה הצרפתית העכשווית, אבל זה כבר סיפור אחר, עליו תוכלו לקרוא כאן.

כך או כך, "שומר טינה" משעתק את עלילת הסרט המקורי והרבה מקלישאות הז'אנר. גיבורו, כמיטב המסורת של הסוגה, הוא "גבר מסתורי", המתחיל לעבוד כמאבטח של משאיות ברינקס, וכבר בפעם הראשונה שמישהו מנסה לשדוד מהן כסף, מצליח לקצור את השודדים בדיוק כירורגי ובקור רוח בלתי נתפס. עם הזמן, מתגלה האמת מאחורי האישיות החידתית שלו, ואנו מבינים כיצד טיפח את המיומנויות האלה, למה בחר לעבוד כמאבטח מן השורה ואיזו טינה בדיוק הוא שומר.

במקור כיכב אלבר דופונטל, שסרטו האחרון "שלום ולא להתראות" פתח לא מזמן את פסטיבל הקולנוע הצרפתי בסינמטקים, ויעלה בהמשך בארץ. בגרסה הזו, מחליף אותו ג'ייסון סטיית'ם, אחד מכוכבי האקשן הפוריים של דורנו. בצידו אפשר גם למצוא שמות כמו ג'וש הרטנט וסקוט איסטווד (הבן של קלינט, וחתיך עוד יותר ממנו) ומאחורי המצלמה עמד גאי ריצ'י, במאי עם קריירה לא צפויה ולא אחידה שנעה מקלאסיקות מודרניות כמו "סנאץ'", דרך פרויקטים מסחריים מפתיעים לטובה כמו "אלאדין" ועד שלל כישלונות תמוהים.

לקונג מגיעים ארבעה כוכבים, לגודזילה אפס: הביקורת שלנו על "גודזילה נגד קונג"

סרטי אקשן עם סטיית'ם הם תת-ז'אנר בפני עצמו, ו"שומר טינה" מתגלה כאחד הטובים שעשה בחייו, אם לא הטוב שבהם. זה גם אחד הסרטים המוצלחים מבית היוצר של ריצ'י, ובכלל אחד מלהיטי האקשן המשובחים של השנים האחרונות. צפיתי בו כשעלה באמריקה לפני כחודש, והתמוגגתי. עד כמה הוא טוב? לו היה מדובר במותחן צרפתי משנות השישים, היו מגדירים אותו כיצירת מופת ועושים לו מחוות בסינמטקים.

אמנם, בתחילה התסריט נראה שגרתי למדי, והוא גם כה מפותל עד שקשה לעקוב אחרי מהלכי העלילה, אבל עם הזמן הסרט צובר תאוצה - ממש כמו המכוניות המהירות שסטיית'ם נוהג לנהוג בהן בלהיטיו. הוא הולך ומשתפר ובסופו של דבר מגיא לשיאו במערכה אחרונה מסחררת, שעונה על הסטנדרטים הגבוהים ביותר.

אם יש בית ספר לבימוי סצינות אקשן, הרי שאפשר וראוי ללמד בו את העבודה של ריצ'י כאן - היא לאות ולמופת. סטיית'ם, מצידו, מצליח לגלם הן את המסתוריות של הדמות והן את נטירת הטינה שלה, בלי ליפול למניירות ובלי לייצר נוכחות לא נעימה. שחקני המשנה מצוינים גם כן ואפילו התסריט, שנראה בתחילה כנקודת התורפה של הסרט, הולך ומתגבש באופן רהוט ומשכנע.

כיאה למותחן פעולה המבוסס על מקור צרפתי, התסריט הזה מציע גם ערך מוסף. מעבר למרדפים ולפיצוצים, "שומר טינה" עוסק בנסיבות החברתיות המובילות אמריקאים לוותר על צלם אנוש בשביל כסף, בתהומות שהנפש האנושית יכולה לצלול לתוכם ובכוחה של הנקמה.

בניגוד לנהוג בקולנוע האמריקאי בשנים האחרונות, נקמה לא מוצגת כאן כתשוקה חסרת תוחלת - אלא כהפך מכך. כראוי לשמו, "שומר טינה" מתאר אותה כמשהו שראוי לשמור עליו, ואז להכין אותה עם הרבה קרח, שכן מתברר כי היא אכן במיטבה כשמגישים אותה קרה.

הנקמה עומדת גם במרכז "צעירה מבטיחה", אם כי מדובר בסרט מסוג אחר לגמרי. זה לא מותחן אקשן מסחרי, אלא דרמה מאתגרת שכיכבה בטקס האוסקר האחרון ואף זכתה בפרס התסריט המקורי. כמו כן, בניגוד ל"שומר טינה" שעלה בארצות הברית רק לאחרונה ומגיע אלינו באיחור קל יחסית, הסרט הזה עלה לאקרנים כבר בתחילת השנה האזרחית, ובשל הקורונה עולה אצלנו רק כעת.

צפיתי בסרט לפני חמישה חודשים, ואף שלא חזרתי אליו מאז, הוא נותר עמוק במחשבותיי - קשה להפסיק להרהר בו. למעשה, ביקורת שכזו היא לא בהכרח הפורמט המתאים לדון ב"צעירה מבטיחה". הוא עוד יככב בהרבה עבודות סמינריונית, ומדהים כמה עד כמה התגובות כלפיו שנויות במחלוקות - בין הגדרתו כיצירת פאר פורצת דרך ועד ביטולו המוחלט. כיוון שזו אחת מן היצירות ההוליוודיות הראשונות שעוסקות ב-Metoo, אפשר היה להניח שזה עניין מגדרי, אבל מהתרשמותי מדובר בעניין לא-בינארי.

כמשתמע משמו האירוני, גיבורת הסרט היא צעירה, שהיתה פעם מבטיחה, אבל אז גילתה כי האליטה האמריקאית אוהבת לרסק הבטחות באותה מידה שהיא נהנית לנפח אותן. מגלמת אותה קארי מליגן, בתפקידה הטוב עד כה, וכמו ב"שומר טינה", גם כאן הנסיבות מאחורי מסע הנקמה שלה מתגלות לאיטן, ולא נוכל לחשוף אותן.

נאמר רק, כי מדובר בפרשה של ניצול ותקיפה מינית, ושל טיוח העבירות הללו, וכי הפעולות של הגיבורה הן לא רק נגד אדם מסוים - אלא נגד החברה הרעילה בכללותה.

יש מהלכים מבריקים רבים בסרט. המבריק שבהם הוא הליהוק. את "צעירה מבטיחה" כתבה וביימה אמרלד פנל, שעד כה היתה מוכרת כשחקנית, למשל כקמילה פרקר ב"הכתר", וגם כאן מופיעה בתפקיד קטן. לתפקידי הגברים הרעילים למיניהם היא ליהקה שחקנים שידועים כ"חמודים", הן בפרסונה הציבורית שלהם והן בדמויות שגילמו עד כה. למשל, בו ברנהאם, שהספיישל הקומי החדש שלו עלה זה עתה בנטפליקס. הסרט סודק את המתיקות האופיינית לו ולשאר הגברברים שבצידו, ומוכיח באמצעותם כי גם מי שנראים ומתנהלים על פניו כמו ילדים טובים ירושלים, הם חלק מן הבעיה ולא מן הפתרון.

הדיון ההוליוודי ב-MeToo רק התחיל, ו"צעירה מבטיחה" כבר משכיל לקחת אותו למקומות עמוקים ועתירי רבדים, ועושה זאת בצורה מחשמלת. בסרטה הארוך הראשון כבמאית, פנל מיטיבה ללהק ולהדריך את השחקנים והשחקניות, להשתמש בצבעים ובמוזיקה ולטמון הפתעות ערמומיות בתסריט. יותר מכל, היא מפליאה להבין את החברה בה היא עוסקת, את הפער בין הערכים המוצהרים שלה להתנהלות בשטח, ובעיקר את הצורה בה היא יודעת לשמור על עצמה.

בזכות כל אלה, הסרט ריתק אותי מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. לא אשכח את חווית הצפייה בו, ולא אפסיק לחשוב עליו. עם זאת, בעוד שהפתיחה שלו לופתת את הגרון, הרי שהסיומת כבר מאבדת שליטה ואת האחיזה ההדוקה שהיתה לפני כן. נוסף לכך, פה ושם יש חריקות משונות ואף מרושלות בעבודת הבימוי, והסיבה שהן לא מסיטות לגמרי את התוצאה מן המסלול שלה היא שהחוויה כל כך סוחפת בכללותה.

כך או כך, הסרט הזה הוא רק ההתחלה. הדיון בסוגיות שהוא מעלה לא הולך להיעלם, וכך גם הקריירה של פנל. אין מה לעשות: במציאות ההוליוודית הנוכחית, הקידום המקצועי היחיד שיש על השולחן הוא ג'ובים בסרטי קומיקס; ואכן, בעקבותה הצלחתה כאן, אולפני DC שכרו את הקולנוענית לכתוב את התסריט לסרט גיבורות-העל הטרי והנוצץ "זאטאנה".

מי שכבר צלחה את המעבר מעולם סרטי האינדי לתעשיית סרטי הקומיקס היא קלואי ז'או. "הנצחיים", שביימה בשירות אולפני מארוול, ייצא לאקרנים בנובמבר הקרוב וצפוי להיות אחד הלהיטים הגדולים של השנה, מבחינה ביקורתית וקופתית.

מארוול שמו את עיניהם על ז'או לאחר שביססה את מעמדה כאחת הקולנועניות המוערכות בארצות הברית. היא פרצה ב-2015 עם "שירים שאחיי לימדו אותי", ושנתיים לאחר מכן חזרה עם "הרוכב", אותו בחרנו כאן למקום החמישי במצעד סרטי העשור הקודם. השנה, הקריירה שלה התפוצצה סופית הודות ל"ארץ נוודים", שזכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה וכיכב בטקס האוסקר האחרון, עם פרסים בקטגוריית הבימוי, השחקנית הראשית (פרנסיס מקדורמנד) וחשוב מכל, הסרט הטוב ביותר.

הסרט עלה לאקרנים בארצות הברית כבר בחורף, אך אלינו הגיע רק בשבוע שעבר, עם פתיחת בתי הקולנוע. לאחר שכבר צפיתי בו פעמיים בניכר, הלכתי לראות אותו גם ב-yes planet, ושמחתי לגלות את האולם מלא עד אפס מקום. ההישג הזה לא מובן מאליו, בהתחשב בכך ש"ארץ נוודים" הוא יצירה מאתגרת למדי, וממש לא להיט קומפלקסים טיפוסי.

הסרט מבוסס על "ארץ נוודים: לשרוד את אמריקה במאה ה-21", ספר העיון של ג'סיקה ברודר על האמריקאים שאין להם בית קבוע, ותחת זאת הם נעים ונדים לאורכה של ארצות הברית - חלקם מסיבות כלכליות, חלקם מסיבות נפשיות ואישיות, חלקם גם וגם. העיבוד הקולנועי עלילתי, אבל משלב אלמנטים תיעודיים: מלבד מקודרמנד, רוב השחקנים והשחקניות כאן מעולם לא הופיעו מול מצלמה ולמעשה מגלמים את עצמם. העשייה משלבת בין ריאליזם מחוספס ופיוטיות, והקצב איטי ולא מתפשר.

עם זאת, אפשר להבין למה "ארץ הנוודים" מצליח לפנות לקהלים רחבים ושונים. הוא לוחץ על כל הכפתורים הנכונים כרגע. דרך סיפורם של האנשים שאיבדו את ביתם ו/או את עבודתם, יש בו ביקורת אקטואלית על השיטה הקפיטליסטית שהביאה אותם לכך; בצד זאת, יש בו גם העצמה נשית, דרך סיפורה של גיבורה שלוקחת לא רק את הסרט, אלא גם את העולם כולו על גבה; ובשנה שבה הטבע התעורר, יש בו גם סגידה לטבע ולהתעלות הרוחנית של מי שמצליחים להתחבר אליו.

יש לפיכך משהו קצת ציני בסרט, שגם מקפיד ונהנה למשוך את תשומת הלב של הצופים עם סצינות גרפיות בוטות, מהסוג שבדרך כלל לא רואים בקולנוע האמריקאי - למשל, אלה המתארות כיצד אנשים הגרים בקרוואנים, בלי חיבור מסודר לביוב, מבצעים את פעולות המעיים שלהם. וכך, כפי שקורה לא פעם ביצירות אינדי, "ארץ נוודים" גובל בפורנו של עוני.

יש סיבות אם כך להיות ציניים בעצמנו כלפי הסרט. למרות הערכתי העצומה לבמאית ולשחקנית הראשית, באף אחת מן הפעמים שצפיתי בו לא הצלחתי להתאהב בו כפי שרציתי. נוסף לפגמים שכבר ציינתי, יש בו בעיה נוספת שלא כל כך נעים להודות בה בפה מלא: לעתים קרובות, הוא פשוט משעמם.

אך בצד זאת, יש ב"ארץ הנוודים" גם איכויות רבות, והן בולטות בעיקר אם בוחנים אותו כשלעצמו, ולא ביחס להגדרות שלו כ"סרט הכי טוב של השנה" וכיוצא בכך. ז'או מצליחה להכניס אותנו כאן לתוכו של עולם שרובנו לא הכרנו קודם לכן, ובאמצעותו לנסח אמירה אקטואלית ורלוונטית ולחשוף איזה אפקט כלכלי וחברתי הרסני יש לבועת הנדל"ן ולתרבות התאגידית.

מול השליליות הזו, ובצד העיסוק שלו במוות, הסרט הוא גם שיר הלל לחיים ולכל מה שמרכיב אותם - הזיכרונות, אבל גם ההווה. כמו ב"הרוכב", גם כאן ז'או ממחישה את יכולה להשתמש במילים ובדימויים, במחוות גוף ובהבעות פנים, בקולות ובצלילים, כדי לייצור יופי קולנועי בלתי נתפס בהתבסס על הדברים הכי פשוטים. הרגע הכי מרגש בו, ואחד הרגעים הכי מרגשים שנראו לאחרונה, מציג מונולוג של אישה גוססת על שקנאים והשתקפות שלהם במים. כל כך פשוט, כל כך יפה.

נכון, הלהיט של קלואי ז'או היה הסרט הנכון בזמן הנכון, וזכה באוסקר גם בגלל שהקורונה דחתה את הפצתם של רוב מתחריו הפוטנציאלים, אך זה לא אומר שצריך לבטל אותו או אפילו להמעיט יותר מדי בערכו. אין הרבה סרטים שמצליחים לומר משהו על מה שרע בעולמנו, ואין הרבה שמצליחים להראות את מה שקסום בו, ו"ארץ נוודים" הזה הוא דוגמה נדירה לסרט שמצליח לעשות את שני הדברים גם יחד.