"האחיות המוצלחות שלי" הייתה אחת הקומדיות המיוחדות שראינו בטלוויזיה הישראלית. נשית, כיפית, ישראלית מאוד בלי להתאמץ ומצד שני, מדברת בסגנון שאנחנו נוטים לראות רק מאמריקה. שלוש עונותיה הראשונות באו כמעט אחת אחרי השנייה, באופן שלא מאפיין את הנוף המקומי בדרך כלל, והיו לבינג' המושלם. כל אחות קיבלה את המקום שלה: אורית המורה הבורגנית שמגלה שהיא לסבית (דנה סמו), נטלי התל-אביבית שלא יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה ומשגעת את זולתה עד שתגלה (נלי תגר), ומור, החיילת השבוזה (טס השילוני).
העונה השלישית נחתמה כשמור, המשוחררת הטרייה, יצאה לטיול-אחרי-צבא שלה בהודו יחד עם חברתה מהצבא ליזו. ומשם, עקרונית, היינו אמורים לחכות זמן מה ולראות מה עוללה שם בהודו, אבל אחרי 2019 הגיעה 2020 המקוללת, ואיתה מגפת הקורונה, ששיבשה לכולנו את התכניות.
חמש שנים לאחר מכן הספקנו להוריד את המסכות, החלפנו שני ראשי ממשלה, ידענו ארבע מערכות בחירות, פרצה המלחמה הנוראית ביותר בתולדותינו, וצוות "האחיות המוצלחות שלי" יצא להודו כדי לתת לנו סוג של פינאלה. מיני-עונה, ארבעה פרקים של 25 דקות, שעוקבת אחרי האחות הקטנה היוצאת להודו כדי למצוא את האופוריה שמבטיחים כל מי שחזרו ממנה, ומגלה שגם בהודו, בדיוק כמו בצה"ל ובתל אביב, יכול להיות די מעפן. בשלב מסוים, נטלי מחליטה להצטרף אליה ועושה יותר נזק מתועלת. אורית נשארת בבית.
ליוצרות הסדרה, גלית חוגי ונועה ארנברג, יש כישרון ייחודי: הן יכולות בשניות ספורות לאפיין דמות בצורה שתגרום לצופה להרגיש שהכיר אותה כבר שנים. השתיים מדייקות את הדמויות שלהן על המילימטר, ולכן כשהן מתנגשות אחת בשנייה התוצאה הרבה יותר אנושית, ולכן גם יותר מצחיקה. זה עבד נפלא בשלוש העונות הראשונות, וזה עובד באותה המידה גם במיני-עונה הנוכחית.
זו עונה שאפשר לסיים בערב אחד, וזה היתרון והחיסרון הגדול ביותר שלה. זו עונה מהנה נורא שמשאירה אותך עם קצת יותר מטעם של עוד, ועם תהייה פשוטה: למה זה היה כל כך קצר, בעצם? למעשה, אפשר להתייחס אליה כאל סרט קליל במיוחד: קצת יותר מ-100 דקות שמתמקדות הפעם בלעדית במור, עם תפקיד משנה משמעותי עבור נטלי, וצמצומה של אורית למעמד של דמות אורחת. טס השילוני עושה עבודה מוצלחת בהובלת העונה בכוחות עצמה, דווקא בגלל שמור היא דמות שנראית כאילו בורח ממנה כל מה שכיפי, נוצץ ושמח. היא אמנם מוקפת בדמויות משנה נפלאות, אבל ההצגה בשום שלב לא נגנבת ממנה.
אבל בואו נדבר שנייה על דמויות המשנה האלו. כי חוגי וארנברג מומחיות בכתיבתן, ורגעי השיא של "האחיות המוצלחות שלי" היו, בין השאר, העיקופים שהסדרה עשתה בפרקי ספיישל שהוקדשו בלעדית להן. הפעם, בשל אורכה המוגבל של העונה, לא קיבלנו כאלה ספיישלים, אבל העונה תובלה בלא מעט מהדמויות האלו. האהובים עלי היו אדם גבאי בתפקיד טיילן נלהב שבא להודו בשביל צבי הים, וקובי מימון בתפקיד פעיל חברתי שמיצה את האידיאלים וכעת מנסה לקחת את מה שיש להודו להציע לו (ומגלה שגם היא לא משמעותית טובה יותר ממה שחיכה לו בבית). וכמובן - ליזו (עדי חבשוש הנפלאה), חוזרת להיות הר געש של פטפטנות ושמחת חיים גם בטיול הגדול.
אבל דווקא שתיים מכוכבות הסדרה זוכות לטיפול שעוד לא החלטתי מה דעתי עליו. אורית נשארת בארץ ולא עושה הרבה מלבד לטפל בתינוק המתוק שלה, וזה כל מה שנקבל ממנה כנראה לעד. ולעומתה, יש את נטלי. נטלי תמיד הייתה דמות שקשה לאהוב, ולכן היא הייתה כל כך מעוררת הזדהות. רובנו יכולים להיות מאוד מעצבנים לפעמים, ונלי תגר מסוגלת להדגיש את כל מה שמעצבן בדמויות שהיא מגלמת בלי שזה יפגע בהזדהות שלנו איתה.
אבל בעונה הזאת, נטלי לא באמת מעצבנת: היא אנטי-גיבורה של ממש, כזו שהקפריזיונריות המרוכזת בעצמה שלה פוגעת ישירות באנשים שיקרים לה. מי שיראה את העונה ויחליט שהיא הנבלית הגדולה שלה לא בהכרח יטעה, גם אם הסדרה תמיד הייתה בוגרת מכדי לסווג את דמויותיה לגיבורים ונבלים. זה הופך את נטלי לדמות מורכבת יותר, אבל הסדרה לא מספיקה לתת לה את הגאולה שבבירור מגיעה לה, וחבל.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לעתים קרובות, סיומי סדרות (לפחות לפי המודל האמריקאי שלהן) מציגות לנו בדיוק איפה כל דמות סיימה את המסע שלה. זה לא מה שקורה ב"האחיות המוצלחות שלי: הודו": הדמויות האהובות עלינו באו לביקור וחוזרות הביתה, בלי שיתגלה לנו לאן פניהן מועדות. זה מתסכל, במידה מסוימת, אבל באותה המידה ריאליסטי מאוד: לאף אחד מחברינו אין איזו נקודת סיום מושלמת שמאפשרת לנו לדעת ששם השארנו אותם. גם מור, הגיבורה הרשמית של העונה (ואולי, כפי שאפשר לחשוב בדיעבד, של הסדרה כולה), לא באמת מסיימת את המסע שלה בקליימקס גדול מהחיים. היא מסיימת אותו במסקנה שאין לה עניין להיות במקום שבו היא לא נהנית, ובידיעה שהכל יהיה בסדר כל עוד תסמוך על מי שבא בדרך לתת לה את היד המכוונת שהיא צריכה. ואולי זה משהו שכולנו צריכים כעת.
כי "האחיות המוצלחות שלי", אמריקאית בגישתה ומבדרת ככל שתהיה, תמיד הייתה מאוד ישראלית. הפעם הסדרה בחרה בחוכמה שלא להתייחס ישירות למלחמה (בין השאר מפני שלפי קו הזמן של "האחיות המוצלחות שלי", אנחנו עדיין ב-2019), אבל הרגע האחרי-אחרון שלה מבהיר לנו שחוגי, ארנברג וגורי אלפי, הבמאי, יודעים בדיוק באיזה עולם אנחנו חיים, ובעדינות מזכירים לנו שחלק מהצעירות שחזרו ארצה מהטיול-אחרי-צבא שלהם לא זכו להמשיך לעשות צחוקים עם האחיות המוצלחות שלהן. וכך 100 ומשהו דקות של בריחה מהמציאות המייאשת הסתיימו בטעם מריר-מתוק, ובשביל חלקנו, כנראה שגם לחלוחית בקצה העין.
"האחיות המוצלחות שלי" הביאה חן, שמחת חיים וקלילות נטולת מאמץ לנוף טלוויזיוני שכולו "פאודה" ו"תאג"ד". היא מעולם לא התעלמה מכל מה שמסריח, ומעולם לא התיימרה להמציא ישראל שלא קיימת. היא נגמרה בתחושה שמגיע לנו עוד ממנה, ובכנות - אני מקווה שיום אחד, אולי כשנתחיל להחלים, נקבל עוד כמוה, בלי שמץ של בושה ובלי להתנצל על כך שאנחנו רוצים קצת אסקפיזם.
ארבעת הפרקים האחרונים של "האחיות המוצלחות שלי" זמינים ביס ויאודי, יחד עם שלוש העונות הקודמות.