אנחנו עשרה חודשים לתוך 2024, וחמישה פרקים לתוך "המורה לאנגלית" של ערוץ FX (שזמינה בארץ בדיסני פלוס במקביל לשידור האמריקאי), ואפשר מבחינתי כבר להכריז: מדובר באחת הסדרות הטובות של השנה. או, לכל הפחות, מדובר במה שיכולה הייתה להיות אחת הסדרות הטובות של השנה אם לא הייתה קצרה כל כך.
אבל לפני שאתחיל לחפש סיבות להתלונן, סיפור המעשה: אוון מרקז הוא מורה לאנגלית בבית ספר תיכון ציבורי שבפרברי אוסטין, טקסס. ההורים שמרנים, הילדים פחות, והמורים פשוט רוצים לדפוק שעון ולחזור הביתה בהקדם האפשרי. אוון לא בהכרח שואף ליותר מזה, אבל בפרק הראשון הוא מתחיל לצאת למסע לא-רשמי: הוא עומד להיות הוא עצמו גם כשילמד את תלמידיו ספרות קלאסית, וגם כשיחנך אותם לערכים פרוגרסיביים מהסוג שלא נהוג להטיף להם בטקסס הרפובליקנית, וגם כשפשוט ירצה לברך את בן זוגו בנשיקה אגבית וגאה כשתלמידיו במקרה בסביבה.
העולם סביב אוון ועמיתיו לעבודה משתנה, והוא מנסה להבין איך לחנך את תלמידיו בהתאם אליו. העובדה שהצטרף לבית הספר מורה חדש, חתיך והומו בדיוק כשהוא עצמו מתבקש להימנע מרומנים במסגרת העבודה - לא מקלה עליו.
זוהי הפריצה הגדולה ביותר למיינסטרים של יוצר וכוכב הסדרה, בריאן ג'ורדן אלוורז, וכנהוג בעשור וקצת האחרונים, היא נעשתה בצלמו ובדמותו. אלוורז היה קומיקאי נישתי עם הצלחה יחסית בטיקטוק ותפקידי אורח ב"ג'יין הבתולה" ובחידוש של "וויל וגרייס", ו"המורה לאנגלית" היא למעשה ההזדמנות שלו להציג את עצמו לכל העולם. יותר מהכל, הסדרה הזאת היא לחיצת יד לבבית של מי שרק רוצה שנבין מי הוא, וככזאת היא עובדת נפלא: אני רוצה לראות עוד ממנו ומהסיפורים שיש לבחור הזה לספר. הגלגל לא מומצא כאן מחדש - זאת לא סדרה שמנסה לתת לנו תמונה נוקבת ומהפכנית של הקהילה הגאה, מערכת החינוך האמריקאית או טקסס. היא גם לא בהכרח עובדת קשה במטרה לגרום לנו לצחוק בקול רם: ההומור כאן אגבי ונינוח, כזה שנשמע מאולתר בפי שחקניו, כמו בחלק ניכר מהקומדיות האמריקאיות של השנים האחרונות.
ולכן אני לא בהכרח מכור לה בגלל הצחוקים. זאת פשוט סדרה מלאת אופי שנכתבה על ידי איש (וצוות כותבים שלם מאחוריו) שיודע איך מספרים סיפור. "המורה לאנגלית" מורכבת מפרקים קצרים וקצביים, וכמו הסיטקומים שהכרנו בעבר והולכים ונעלמים לנו, מדי פרק תוצג בפנינו בעיה אחרת שעל הגיבור שלנו לפתור ב-20 הדקות הקרובות. פעם זה יכול להיות מופע דראג שתלמידיו מבקשים להעלות, פעם זה יהיה הקראש הנוכחי שלו על קולגה או האתגרים שהדינמיקות בין תלמידותיו המתקוטטות מערימים על מלאכת ההוראה. במובן הזה, קשה להתעלם מקומדיה פדגוגית אחרת שזמינה לנו בדיסני פלוס: "בית הספר היסודי אבוט".
אבל ההבדלים בין שתי הסדרות (כל אחת מקסימה בדרכה) הם שמדגימים את הייחודיות של "המורה לאנגלית", סכמטית ככל שתהיה: בעוד "בית הספר היסודי אבוט" למעשה מתפקדת כמו סדרת ילדים עם אזכורים כמעט מינימליים לסקס ולסמים, "המורה לאנגלית" היא קומדיה נעימה על איש מתוק שלא מפחדת להיות בוגרת, מינית ומלוכלכת. אוון אינו מודל חמוד לחיקוי: הוא מקלל, הוא ביזיזות לא יעילה עם האקס שלו והוא עושה טעויות מדי פרק. הוא לא מזכיר את האנטי-גיבורים של HBO, חלילה, אלא את הגיבורים הקומיים שהלכו ונעלמו לנו מאז שהקומדיה האמריקאית נהייתה רצינית כל כך: בעולם של מנהלי כדורגל משופמים ושפים רדופי שדים ונאים, הוא מזכיר בעיקר אחיהם השרירי וההומו של ג'יי-די מ"סקראבס" וג'ייק פראלטה מ"ברוקלין תשע תשע".
שחקני המשנה שלצדו לא מאפילים עליו, וזאת באותה המידה בעיה. השחקנית סטפני קניג ("הדיילת", "שיעורים בכימיה") אמנם מצחיקה ומקסימה בתפקיד גוון, המורה ה-sassy וחברתו הטובה של הגיבור, אבל מלבד ביטחון עצמי, סקס אפיל ואינטואיציה נשית, לא נראה שאלוורז טרח להוסיף לה איזשהן מורכבויות. גם אם הפרק האחרון ששודר, שמציג קונפליקט ראשון שלה עם אוון בסדרה, מוסיף לה יותר עניין.
גם שון פאטון מוצלח בתפקיד המורה לספורט, על תקן הגבר המיושן והמשעשע, אבל בניגוד לקודמיו על התקן, הוא לא מתעסק עם מספיק בשר ונראה כאילו תפקידו העיקרי הוא לעצבן את אוון. סיטקומים מהסוג הזה יכולים ללבלב בהכרח כשדמויות המשנה שלהם מנסות באופן תדיר לגנוב לגיבור את ההצגה, וכשהן מצליחות, כולנו מנצחים. בינתיים "המורה לאנגלית" היא המופע של אלוורז, וזה מופע מקסים, אבל הייתי רוצה ששחקני החיזוק שלצדו ייתנו לי יותר.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
לכן ראוי לציון מנהל בית הספר, בגילומו של אנריקו קולנטוני - שחקן אופי קומי שידוע לחלקנו כאליוט, הצלם מ"תהרוג אותי וזהו!" הניינטיזית, וידוע לרובנו כקית' מארס, אבא של "ורוניקה מארס". מכל הדמויות בבית הספר של "המורה לאנגלית", הוא האָמין מכולם - איש חינוך מהסוג שבאמת פשוט רוצה לפייס את המורים שתחתיו, את התלמידים שבאחריותו, ואת ההורים שיבואו אליו בטענות בכל מצב.
ולכן בעצם אני כל כך נהנה מ"המורה לאנגלית": זאת סדרה שבאמת מנסה לתאר לנו את התיכון האמריקאי הממוצע בלי להתחנף לתעשיית הפוליטיקלי קורקט, ובכל זאת שומרת על עמוד שדרה ערכי כלשהו. זאת סדרה שמספרת את סיפורם של אנשים אמיתיים שעובדים קשה למחייתם בלי למסכן אותם ובלי להתנהג כמו פמפלט פוליטי. אחד הפרקים החכמים שעלו בסדרה עד כה עוסק במועדון ירי שהמורה לספורט מפעיל בתיכון, ובכך הסדרה נוגעת באחד הדברים הכי מפחידים במערכת החינוך האמריקאית: הידיעה שבכל רגע נתון איזשהו חמוש עשוי להיכנס לבית ספר ולירות לכל עבר. אלוורז לא ניגש לסוגייה הזאת בדמגוגיות מבוהלת, אלא מרשה לעצמו להציג את עמדותיו בחן ובהומור (שחור אבל לא במיוחד) שלא בהכרח מוציא את בן דמותו כצודק האולטימטיבי. זה פרק שמתחיל בצמרמורת של פחד ונגמר בחיוך מתוק ומטונף.
"המורה לאנגלית" אינה סדרה א-פוליטית שמבקשת לחיות בעולם שבו כל מיעוט אמריקאי מתקבל בברכה ובמחיאות כפיים. זו בפירוש סדרה על מערכת הערכים ההולכת ומשתנה בציבוריות האמריקאית, זו שיכולה לבלבל גם את הגיי הנאור ביותר בטקסס. היא מציגה שדרוג מלא קסם לגבריות האמריקאית המסורתית, אבל עושה את זה בלי מיליגרם של צדקנות, בין השאר כי היא לא שוכחת את הדבר החשוב ביותר: לספר סיפור טוב.
אז למה אני בכל זאת חמוץ? בגלל שאנחנו בפרק החמישי של עונתה הראשונה של "המורה לאנגלית", ועוד שלושה שבועות היא נגמרת. כן, זאת למעשה מחמאה - אני רוצה לקבל ממנה עוד, אבל השיטה הנוכחית שבה סדרות טלוויזיה איכותיות נעשות באמריקה (ולא רק בה) מתעקשת לתחום אותה לשמונה פרקים בלבד. מובן שלא אתחבר לאף דמות מלבד הגיבור: כשכל פרק נמשך בסך הכל עשרים דקות ויש שמונה כאלה בעונה, איך בכלל אכיר מישהו מלבדו?
טלוויזיה אינה קולנוע: היא אמורה, באידיאל, ללוות אותי במשך כמה חודשים, גם אם זה אומר שאני אקבל כמה פרקים גרועים בעונה. נתוני הבסיס שם, והכיף גדול מאוד, ולכן מגיע לי כצופה מנות גדולות יותר. בתום חמישה פרקים של "המורה לאנגלית", יש לי רק תקווה אחת: שהיא תחודש לעונה שנייה, ושבעונה הזאת יהיו 24 פרקים, חלקם מיותרים, חלקם גרועים, וחלקם מצוינים. כמו שאלוהים התכוון. לא כל סדרה צריכה להידחס לבינג' של אחר צהריים אחד.
פרק חדש של "המורה לאנגלית" עולה לדיסני פלוס מדי יום שלישי.